בזמן האחרון חוזרים ושואלים אותי בפליאה נציגי ארגונים ישראליים (ארגונים מוסדיים או ארגוני החברה האזרחית), מה עומד מאחורי היחס הקריר של הציבור הערבי ליוזמות שנועדו להיטיב עם חברה הערבית, בעיני היוזמים לפחות. ואני, בהיותי יועץ, צריך לספק תשובות מנומקות. אעשה אפוא שירות חינם לשואלים ולמתעניינים, ואנסה להסביר את המניעים לשינוי ביחסים בין שני הלאומים בישראל.
התמורה העמוקה היא בתודעה הקולקטיבית של הערבים הפלסטינים בישראל. תודעה זו עוצבה במשך כמה וכמה עשורים על בסיס ההנחה ששני העמים הולכים לקראת הסדר מדיני של חלוקת הארץ. גם כשהרעיון הזה נסדק, וגם כשנשבו רוחות מלחמה, בכל זאת ייחלו האזרחים הערבים להסדר והתנהלו על פי הנחה זו, ובמידה רבה גזרו ממנה את גישתם לחיים בישראל.
הנחה זו התחלפה בשנים האחרונות בהנחה מנוגדת, שעל פיה שני העמים הולכים לקראת התנגשות דווקא, ולא סתם התנגשות, אלא התנגשות רבתי בין שני העמים שבין הים לנהר. הנחה זו מחייבת גישה אחרת, והיא מתבטאת, בין השאר, בהימנעות משיתוף פעולה, בהחרמת אירועים ובהתגברות החששות ואי־האימון בכל יוזמה מהצד הישראלי היהודי, גם יוזמות מיטיבות וענייניות.
יתרה מזו, הערבים הפלסטינים בישראל הגיעו למסקנה שהם יכולים לפעול לבד, בלי המדכא שלהם, בלי פטרון ובלי "בן דוד" רחמן ואוהב ערבים. מצב זה גורם למועקה בלב הישראלים היהודים בעלי הגישה ההומנית והשמאלית העוסקים ביחסי יהודים-ערבים. הם מגלים שהשותף הערבי אינו מעוניין עוד בשותפות ועוד מלין ובא בטענות.
תחושה דומה אפשר לזהות בקרב פקידי ממשלה המטפלים בענייני האוכלוסייה הערבית. פעמים רבות הם תוהים מדוע אזרחים אלו אינם אומרים תודה, ואינם שמים לב כלל שמדובר באוכלוסייה ילידית שהיא חלק מעם הנאבק על חירותו ועל זכותו להגדרה עצמית גם 70 שנה אחרי הנכבה. לאוכלוסייה זו מאפיינים ייחודיים המבדילים אותה מקבוצות מוחלשות אחרות בחברה הישראלית, ויש לה צפיות אחרות מעצמה ומהמדינה ונציגיה.
שינוי זה החל, לדעתי, כבר בשנת 2000, אחרי שכוחות הביטחון הרגו 13 צעירים שהשתתפו בגל המחאה ששטף את הארץ באותו אוקטובר עקוב מדם, מאות נפצעו ומאות אחרים נעצרו. אירועים אלו היו שיא בתהליך דיכוי החירויות הפוליטיות של הפלסטינים אזרחי ישראל. יתר על כן, הפלסטינים ראו באלימות הממסדית הזאת יירוט של האופציה האזרחית וניסיון לבטל את מעמדם, מעמד של אזרחים שווים הנהנים מרוב, אם לא מכל, זכויות הפרט ששכניהם היהודים נהנים מהן. מאז הדיכוי ההוא אזרחותם מוטלת בספק, וכך גם היותם שותפים לגיטימיים במשחק הפוליטי.
ומאז המצב רק הולך ונעשה קשה יותר. ככל שהשיח הציבורי בישראל הולך ימינה מתחזקת בהם התחושה שההתנגשות מתקרבת. ההסתה השיטתית של המנהיגות הישראלית המשסה בהם כל אספסוף וכל גזען ומנהלת על גבם כל מערכת בחירות, ודברי השטנה נגד המנהיגות שלהם, אינם משאירים מקום לתקווה. ובעת האחרונה עוד הגדילה הממשלה לעשות וחוקקה את חוק הלאום שהגדיר מחדש את מעמדם – נתינים הנתונים לחסדי בני העם היהודי, "אדוני הארץ" הבלעדיים. למעשה, לנוכח חוק הלאום הם חשים יותר ויותר שהם חיים על זמן שאול – התחושה של מיעוט ילידי החי בארצו מימים ימימה התחלפה בתחושה שקטסטרופה עלולה להתרחש. תחושות אלו קשות עוד יותר כשהן מלוות בתרחישי אימים, כמו טרנספר וסנקציות, בדומה למצב בשטחים הכבושים מאז 1967. חוק הלאום והשיח הלאומני היהודי המתלהם אינם משאירים מקום לספק באשר לעתיד, ובמצב כזה הנטייה היא למקסם את הפוטנציאל הטמון בהווה כדי להתכונן לבאות.
יש בקרב אזרחי המדינה הערבים מי שעמלים בחריצות כדי לחזק את החברה הערבית בכל דרך ולהפיק את המרב האפשרי במצב הנתון. מאמץ זה מתבטא בניצול הלחצים של ה־OECD על הממשלה לקיים שוויון בין אזרחי המדינה, בניצול האילוצים הכלכליים הדרושים כדי לשמור על רמה מספקת של צמיחה, ובניצול רצונו של הממסד הישראלי לשמר את הפערים בין הקבוצות הפלסטיניות השונות בין הים לנהר כדי לשלוט. מאמץ זה מחייב שיתוף פעולה עם הממשלה, עם מוסדותיה, ועם מוסדות מעין־ממשלתיים (כמו הג'וינט) ועם ארגוני חברה אזרחית (כמו סיכוי, יוזמות קרן אברהם ואחרים). מגמה זו היא טבעית ואף אנושית – להתחזק לקראת הבאות. אולם בל נטעה, גם בעלי גישה זו פועלים מתוך התודעה שאנו קרובים יותר להתנגשות מלהסדר.
מגמה אחרת, הנראית מנוגדת אך מקורה באותה התודעה, מתבטאת בהימנעות משיתוף פעולה עם הצד היהודי, עד כדי החרמתו. רבים מחבריי הישראלים היהודים מתלוננים שרבים ממכריהם הפלסטינים ממאנים להתכתב אתם בעברית, ואחרים מתלוננים שהם נתקלים בכתף קרה של חבריהם הפלסטינים, או בגילויי אי־אמון מצדם בפועלם לקידום רעיונות אזרחיים, כמו אזרחות משותפת, שיפור רמת החיים ומאבקים למען שוויון וצדק. הדבר בולט במיוחד באירועי תרבות ואמנות. גישת ה-BDS המבקשת להחרים את ישראל הרשמית חדרה גם למקומותינו, ומעצבת דפוסים של התחשבנות עם החברה היהודית הכובשת.
דפוסי ההימנעות וההחרמה מבטאים עמדה ערכית מוסרית היכן שהפוליטיקה הפסיקה להושיע. גישת ההימנעות מבטאת גם ייאוש מהפוליטיקה הערבית פלסטינית, והיא מעודדת פוליטיקה המבוססת על זהות – תגובת נגד לחוק הלאום ודומיו. ההימנעות הזאת היא גם אמירה פנימה, כלפי האני הקולקטיבי. בבסיסה הטענה שהשותפות הערבית-יהודית אינה מועילה יותר, נהפוך הוא, היא נהפכה למעמסה ומצרה את צעדי הצד הערבי הפלסטיני דווקא. האווירה הציבורית הלאומנית והחקיקה שבעקבותיה מסרסת את הפוליטיקה הערבית ומייתרת אותה, והיא מחייבת היערכות מחדש, זקיפות קומה והשתחררות מהדפוסים הישנים. ואם המגמה היא הסלמה והתנגשות, יש להתכונן ולהפסיק כל סוג של התרפסות ונחמדות.
בשיח הערבי־פלסטיני ניכר שימוש הולך וגובר במושג אפרטהייד לתיאור את המצב השלטוני המדיני בין הים לנהר, ויש הרואים בתקופה שבה אנו חיים ובמהלכי הממשלה בגדה המערבית חידוש של האלמנטים הקולוניאליסטים במפעל הציוני. שיח זה הוא תולדה של תודעה הולכת ומתגברת שאנו על פי תהום, וששום מחווה או כוונה טובה לא יוכלו לעצור את הדהירה אל סבב ההסלמה הבא. נהפוך הוא, כל המחוות נועדו לשמר את השליטה היהודית ולהעמיקה בדרך לביסוס משטר אפרטהייד. זהו אפוא מקור ההימנעות משיתופי פעולה למיניהם, גם אם נראה שהם מיטיבים עם הערבים או באים לקראתם.
