"יוזמת השלום הערבית" היא למעשה יוזמה סעודית שנולדה כדי להסיר את הלחץ האמריקאי מעל הממלכה הסעודית בעקבות אירועי הטרור של ה-11 בספטמבר 2001. מקור האידיאולוגיה והמימון של אל-קאעדה הוא בסעודיה, ורוב הטרוריסטים שהיו מעורבים בפיגועים היו אזרחי הממלכה. מנקודת ראותה של ארצות הברית גם האכסניה של אל-קאעדה, משטר הטליבאן האפגאני, נהנה מתמיכה ומימון סעודי, חלקו מגורמים רשמיים בממלכה. אף שהמשטר הסעודי לא ידע על מתקפת הטרור המתוכננת וכמובן לא תמך בה, צירוף כל הנסיבות הללו, והזעם והאימה ששררו בארצות הברית לאחר המתקפה, הובילו לקריאות לנקמה בסעודיה.
היוזמה הסעודית לשלום במזרח התיכון לא הונעה, אם כך, מרצון כן. אולם מטרתה, שינוי דימויה של סעודיה במערב, הושגה: בשנת 2002 קיבלה היוזמה את אישורה של הליגה הערבית והפכה למעשה ליוזמת שלום כלל-ערבית. בתנאיה – נסיגה ישראלית מלאה לקווי ה-4 ביוני 1967, פירוק ההתנחלויות, קביעת ירושלים המזרחית כבירה הפלסטינית ופתרון צודק ומוסכם של סוגיית הפליטים הפלסטיניים – טמון גם ערכה: קץ הסכסוך ונורמליזציה מלאה עם ישראל.
היוזמה מילאה את שאיפתה הבלעדית של ישראל מיומה הראשון: לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל במרחב הערבי. אולם המציאות השתנתה. הישראלים והפלסטינים איבדו את שאריות האמון ששרר ביניהם לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, והמזרח התיכון השתנה כליל בפתח העשור הנוכחי. היוזמה הערבית אינה מייצגת עוד את כלל העולם הערבי, כל שכן את כלל העולם המוסלמי; מדינות ערביות ומוסלמיות שרויות בכאוס מדיני, פוליטי, חברתי וכלכלי, וצלו המאיים של האסלאם הרדיקלי מרחף מעליהן.
למעשה, הסכסוך בין סעודיה לבין מדינות רבות באזור מחזיר את היוזמה למעמדה המקורי: יוזמת שלום סעודית המצטרפת לסל ההצעות הקיימות לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. כיום היא מוסכמת, לכל היותר, על חלק מנסיכויות המפרץ, על ירדן ומצרים (החתומות ממילא על הסכם שלום עם ישראל) ועל חלק מהנהגת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית.
אולם בשבועות האחרונים נדמה היה כי חל שינוי שעשוי להוביל לחידוש הרלוונטיות של היוזמה הסעודית. הנשיא המצרי, עבד אל-פתאח א-סיסי, רמז על כך, יו"ר מפלגת העבודה, יצחק הרצוג, דיבר על "הזדמנות אזורית נדירה", והסעודים פיזרו ידיעות לא רשמיות. גם שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, חידשו את מגעיהם לתיווך בין הצדדים.
התכונה בשטח אינה קיימת בחלל ריק. בעיני הקואליציה הסונית באזור, בהנהגת סעודיה, ישראל היא בעלת ברית חשובה במאבק מול איראן והקואליציה השיעית על ההגמוניה במזרח התיכון. שיתופי הפעולה החשאיים – המדיניים, המודיעיניים והצבאיים – הם נחלת הכלל: ישראל מתואמת עם מצרים במאבק מול ארגוני הטרור בעזה ובמרחב סיני; עם ירדן בבלימת זליגת ארגון המדינה האסלאמית למרחב הירדני ולגבול ירדן-סוריה; ונאבקת בחזבאללה, שהוכרז כארגון טרור על ידי הסעודים, בלבנון ובסוריה עצמה. ישראל אף הוכיחה איפוק וריסון בהר הבית, בשיתוף פעולה עם ירדן. לו הייתה מפלגת העבודה מצטרפת לממשלת הימין, הברית האסטרטגית הייתה עשויה לצאת מהכוח אל הפועל ולהתוות את פתרונה של הסוגיה הפלסטינית, בלחצן של מדינות חשובות בעולם ובאזור.
אולם נתניהו וליברמן "דאגו" להרגיע את האזור במהלך מהיר של צירוף האחרון לממשלה בתפקיד השני בחשיבותו בממשלת ישראל. המהלך הזה נבע אולי גם מהערכה של נתניהו כי הרצוג לא מסוגל לשכנע את מפלגת העבודה להיכנס לממשלה, אולם השינוי הדרמטי ביחסי נתניהו-ליברמן עשוי להצביע על החשש הכבד בימין מהרלוונטיות המחודשת של היוזמה הערבית; ליברמן לא צורף לממשלה כדי לקדם תהליך מדיני אזורי אלא כדי לעצרו באבו.
כשר חוץ הציב ליברמן שני יעדים בפני אנשי משרדו: לחסל את תורכיה של ארדואן כשחקנית בתהליך המדיני ולחסל סופית את מתווה אנאפוליס. את שני היעדים הללו הוא השיג במחיר כבד למדיניות הישראלית. מטרתה של חידוש השותפות בינו לבין נתניהו אחת: קבורה סופית של היוזמה הסעודית, גם במחיר מדיני כבד לישראל.
