Below are share buttons

חירותנו חירותם

השלום בהווה פריך ונשען על ההרתעה הצבאית של ישראל, ועל זיקתה הייחודית לוושינגטון. על מנת שתושלם חירותנו, שעליה נאבק יצחק שמיר כנגד הכובש הזר, עלינו להשתחרר מהכיבוש ומשלילת חירותם של הפלסטינים.

הלך לעולמו ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. מיעטנו לעסוק בשאלת מורשתו, או המשקעים שהניח אחריו. שמיר פרש מהחיים הפוליטיים לאלמוניות חוסמת, שכן לא הרבה להתראיין או לפרסם מאמרי דעה, זכרונות או יומנים. הוא נדם מבחינה ציבורית. עסקנו ברבין, שלא היה דברן גדול משמיר, בשל מותו האיום מידיו של רוצח ישראלי. עסקנו בבגין, כיוון שהתייחד בתודעתנו כנשמת אפה של הציונות הרוויזיוניסטית, אשר האדירה את הערך הרגשי של חרותנו כיהודים. לא החרות האוניברסאלית אלא חרות היהודים הפכה ערך מקודש. ניתן להבין זאת על רקע השואה – המופע ההיסטורי האכזרי ביותר של שלילת החרות בכלל ושל היהודים בפרט.

שמיר הוגדר בידי אחרים טרוריסט. בהיותו מנהיג הלח"י, החליט על רציחתם של יחידים ואף זריעת מוות, במטרה להשיג מטרות מדיניות. דברי הימים יאמרו כי שמיר היה לוחם חרות, לא טרוריסט. הקונטקסט ההיסטורי של שלהי השואה והמאבק על קום המדינה מאשר זאת.

חרותנו לפי משנתו של שמיר טרם הושגה בשלמותה. חרבנו לא הושבה עדיין לנדנה. 64 שנים אנו שרויים לסירוגין בין מלחמה להפסקת-אש ולשלום קר, ואין רואים סיכוי לשינוי. השלום בהווה פריך ונשען על ההרתעה הצבאית של ישראל, ועל זיקתה הייחודית לוושינגטון. האיומים על עצם קיומה אינם אופייניים לאיומים על בטחונן הלאומי של כמאה וארבעים מדינות שנוסדו לפני או אחרי כינונה של מדינת ישראל. רוב המדינות הצעירות מאתנו זכו לקוממיות אחרי מאבקים מדיניים וצבאיים אלימים, כולל שימוש בטרור. בכל זאת הן אינן נתונות לאיום קיומי חיצוני. הן נהנות מהחרות ששמיר ביקש עבורנו.

נשאלת השאלה מדוע יוצאת ישראל דופן במשפחת העמים? מדוע עצם קיומה עדיין נתון לספק? הימין הישראלי, זה ששמיר הינו המובהק שבמנהיגיו, מונע מכח האמונה שאין זה משנה איזה ויתורים מדיניים תעשה ישראל וסיכונים בטחוניים תיקח על עצמה, האיום על קיומה לעולם יעמוד בתוקפו, שכן גלום בו יסוד אנטישמי קדמון. מול אקסיומה זו, רעיון שלמות הארץ, שהוא משיחי מיסודו, קיבל צבעי הסוואה בטחוניים. המאבק הפלסטיני האלים ומסכת האיומים החיצונית (איראן, האביב הערבי), מוכיחים לכאורה את הכרח קיום החרות בחרב.

ההיסטוריה מעידה כי גם בשורות השמאל הציוני פעלו כוחות חזקים שהזדהו עם רעיון ארץ ישראל השלמה. מעולם לא העמידה תנועת העבודה מסה קריטית, הבולמת את מפעל ההתנחלות הרעיוני/משיחי של הימין. גם המחנה הדתי ציוני המתון, המפד"ל בהנהגת ד"ר יוסף בורג ואחרים, התהווה עם השנים לכח פוליטי קיצוני. דברי הימים יספרו גם שהציונות החילונית הפרגמאטית, בהנהגתו של בן גוריון וממשיכי דרכו, חוללה הרס הדרגתי ומתמשך בעצם יכולתה לעצב חזון מדיני נבדל, המבוסס על שלום כבסיס לחוסן מדיני/בטחוני ועל לגיטימיות בינלאומית, כחלופה משמעותית להרתעה צבאית.

נתניהו ממשיך בדרכו של שמיר. מוטלת, אם כן, על השמאל הישראלי חובה מחודשת לחדד חזון נבדל, המבוסס על האוניברסאליות של רעיון החרות ועל התובנה הקובעת כי לא נזכה בחרותנו השלמה, עד שלא נראה בהתגשמותה של חרות העם הפלסטיני. ענין אחד הוא המאבק לחרותנו מול כובש זר וענין אחר הוא שלילת חרותו של האחר, ככובש זר בארצו. ארצנו היא גם ארצו. חרותו היא גם חרותנו. נדרשות שתי מדינות לשני העמים.


אילן ברוך – יועץ מדיני ליו"ר מרצ, שגריר ישראל לשעבר לדרום אפריקה  

הלך לעולמו ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. מיעטנו לעסוק בשאלת מורשתו, או המשקעים שהניח אחריו. שמיר פרש מהחיים הפוליטיים לאלמוניות חוסמת, שכן לא הרבה להתראיין או לפרסם מאמרי דעה, זכרונות או יומנים. הוא נדם מבחינה ציבורית. עסקנו ברבין, שלא היה דברן גדול משמיר, בשל מותו האיום מידיו של רוצח ישראלי. עסקנו בבגין, כיוון שהתייחד בתודעתנו כנשמת אפה של הציונות הרוויזיוניסטית, אשר האדירה את הערך הרגשי של חרותנו כיהודים. לא החרות האוניברסאלית אלא חרות היהודים הפכה ערך מקודש. ניתן להבין זאת על רקע השואה – המופע ההיסטורי האכזרי ביותר של שלילת החרות בכלל ושל היהודים בפרט.

שמיר הוגדר בידי אחרים טרוריסט. בהיותו מנהיג הלח"י, החליט על רציחתם של יחידים ואף זריעת מוות, במטרה להשיג מטרות מדיניות. דברי הימים יאמרו כי שמיר היה לוחם חרות, לא טרוריסט. הקונטקסט ההיסטורי של שלהי השואה והמאבק על קום המדינה מאשר זאת.

חרותנו לפי משנתו של שמיר טרם הושגה בשלמותה. חרבנו לא הושבה עדיין לנדנה. 64 שנים אנו שרויים לסירוגין בין מלחמה להפסקת-אש ולשלום קר, ואין רואים סיכוי לשינוי. השלום בהווה פריך ונשען על ההרתעה הצבאית של ישראל, ועל זיקתה הייחודית לוושינגטון. האיומים על עצם קיומה אינם אופייניים לאיומים על בטחונן הלאומי של כמאה וארבעים מדינות שנוסדו לפני או אחרי כינונה של מדינת ישראל. רוב המדינות הצעירות מאתנו זכו לקוממיות אחרי מאבקים מדיניים וצבאיים אלימים, כולל שימוש בטרור. בכל זאת הן אינן נתונות לאיום קיומי חיצוני. הן נהנות מהחרות ששמיר ביקש עבורנו.

נשאלת השאלה מדוע יוצאת ישראל דופן במשפחת העמים? מדוע עצם קיומה עדיין נתון לספק? הימין הישראלי, זה ששמיר הינו המובהק שבמנהיגיו, מונע מכח האמונה שאין זה משנה איזה ויתורים מדיניים תעשה ישראל וסיכונים בטחוניים תיקח על עצמה, האיום על קיומה לעולם יעמוד בתוקפו, שכן גלום בו יסוד אנטישמי קדמון. מול אקסיומה זו, רעיון שלמות הארץ, שהוא משיחי מיסודו, קיבל צבעי הסוואה בטחוניים. המאבק הפלסטיני האלים ומסכת האיומים החיצונית (איראן, האביב הערבי), מוכיחים לכאורה את הכרח קיום החרות בחרב.

ההיסטוריה מעידה כי גם בשורות השמאל הציוני פעלו כוחות חזקים שהזדהו עם רעיון ארץ ישראל השלמה. מעולם לא העמידה תנועת העבודה מסה קריטית, הבולמת את מפעל ההתנחלות הרעיוני/משיחי של הימין. גם המחנה הדתי ציוני המתון, המפד"ל בהנהגת ד"ר יוסף בורג ואחרים, התהווה עם השנים לכח פוליטי קיצוני. דברי הימים יספרו גם שהציונות החילונית הפרגמאטית, בהנהגתו של בן גוריון וממשיכי דרכו, חוללה הרס הדרגתי ומתמשך בעצם יכולתה לעצב חזון מדיני נבדל, המבוסס על שלום כבסיס לחוסן מדיני/בטחוני ועל לגיטימיות בינלאומית, כחלופה משמעותית להרתעה צבאית.

נתניהו ממשיך בדרכו של שמיר. מוטלת, אם כן, על השמאל הישראלי חובה מחודשת לחדד חזון נבדל, המבוסס על האוניברסאליות של רעיון החרות ועל התובנה הקובעת כי לא נזכה בחרותנו השלמה, עד שלא נראה בהתגשמותה של חרות העם הפלסטיני. ענין אחד הוא המאבק לחרותנו מול כובש זר וענין אחר הוא שלילת חרותו של האחר, ככובש זר בארצו. ארצנו היא גם ארצו. חרותו היא גם חרותנו. נדרשות שתי מדינות לשני העמים.


אילן ברוך – יועץ מדיני ליו"ר מרצ, שגריר ישראל לשעבר לדרום אפריקה  

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה