ייתכן שחודש יוני האחרון מסמל את סופו (לפחות כרגע) של חלום "ברית המתונים האזורית", שמוצגת כחזון המדיני האולטימטיבי באופוזיציה הישראלית. החזון, שהחל ב"הסכמי אברהם" והמשיך בהבטחות להסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי שיוביל את המאבק נגד איראן, היה בנוי על פשרה ישראלית מול הפלסטינים בתמורה לשיתוף פעולה בין ישראל למדינות המפרץ מול איראן בחסות אמריקאית.
מה נותר מכך? ישראל וארצות הברית לחמו ישירות באיראן, מלחמה שהמפסידות העיקריות ממנה היו מדינות המפרץ; ישראל רחוקה יותר מאי פעם מפשרה מול הפלסטינים ואפילו מהכרה בעצם קיומם, והקשרים בין שלושת חלקי הברית מתערערים מיום ליום. ארצות הברית וסעודיה מתרחקות לאור הכישלון האמריקאי מול איראן במלחמה שסעודיה התנגדה לה ולא רצתה לסייע להסלים אותה. מנגד, ארצות הברית וישראל כבר אינן נהנות מהקשר ההדוק שהתקיים בזמן המלחמה המשותפת באיראן.
ככל הידוע, ממשל טראמפ מידר את ישראל לחלוטין מהשיחות בינו לבין איראן, וגם ההסכם שהושג בין ישראל ולבנון הגיע יותר עקב ההסכמות בין ארה"ב ואיראן מאשר כתוצאה מדיפלומטיה ישראלית מוצלחת. ולבסוף, סעודיה כיום מאותתת כי היא כבר אינה בונה על שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל, ופונה לחלופה של "נאט"ו אסלאמי" בשיתוף מצרים, טורקיה ופקיסטן.
חשוב להכיר בהשלכות של מציאות זו על עתידן של ישראל-פלסטין ושל תנועות השינוי הפוליטי במרחב. מחד גיסא, נראה כי הציפייה שעם פשרה כלשהי מול הפלסטינים יגיע פרס בדמות ברית ביטחונית אזורית נעשית רחוקה יותר מהמציאות. מאידך גיסא, סביר כי הסתייגותו של ממשל טראמפ מהתמיכה הבלתי־מותנית בישראל ויצירת ברית ביטחונית אזורית שאינה תלויה בה, דווקא יגבירו את הבידוד והלחץ על ישראל לשנות את מדיניותה מול הפלסטינים.
תנועות מקומיות צריכות להבין את השינויים האלו ולהשתמש בהן להשפעה על הפוליטיקה הישראלית מתוך הבנה שישראל תימצא אולי תחת לחץ שלילי מבחוץ אך ללא יעדים חיוביים שיובילו לשינוי.
המרובע הפקיסטני-סעודי-טורקי-מצרי עשוי להפוך לכוח צבאי וכלכלי מוביל, ומעבר לכך – לפקיסטן קשרים הדוקים עם סין, שגם זקוקה לקשר עם הנפט הסעודי ולהכרה אסלאמית לאור דיכוי האויגורים
גושים חדשים וגישות חלופיות לשיתוף פעולה בטחוני
כבר כתבנו לא מעט מעל במה זו על שבירת התפיסה האסטרטגית של המשטרים האוטוריטריים במדינות המפרץ. השינוי הגיע לשיאו עם המלחמה באיראן, שהראתה באופן סופי את מגבלתו הקשה של הכוח האמריקאי-ישראלי – הוא מסוגל להכות קשות ביריביו, אבל לא להביא את השקט והיציבות שמשטרי המפרץ, התלויים בזרימה עקבית של סחורות וכסף לתחזוק מעמדם – מייחלים להם.
אחת מהאפשרויות הבולטות לשינוי שהעלו כותבים רבים היא חיזוק שיתופי הפעולה בין המעצמות המוסלמיות באזור – טורקיה, סעודיה, מצרים ופקיסטן. אפשרות זו מתממשת כיום לנגד עינינו.
שותפות זו מאגדת גם את המדינות המקורבות לסין, ומאתגרת את ארצות הברית גם מזווית זו לאור התחרות האסטרטגית שבין שתי מעצמות־העל. במאמר שנפרסם בקרוב באתר הפורום, אני מתאר כיצד הקשר בין פקיסטן לסעודיה, שותפות ותיקות הן בתחום הצבאי והן בזה הכלכלי, קורם עור וגידים ומתבטא בהתערבות פקיסטנית בזירת הלחימה הכאובה בתימן. דיווחים בתקשורת מצביעים גם על הידוק השותפות הצבאית בין טורקיה ומצרים, שינוי מגמה מהיחסים הקרירים שהתקיימו בין המדינות בשנים האחרונות, שאף הגיעו למאבקים בזירות אחרות, וביניהן לוב.
המרובע הפקיסטני-סעודי-טורקי-מצרי עשוי להפוך לכוח צבאי וכלכלי מוביל, ומעבר לכך – לפקיסטן קשרים הדוקים עם סין, שגם זקוקה לקשר עם הנפט הסעודי ולאישור האסלאמי שאין בעייתיות בדיכוי מוסלמים אויגורים בשינג'יאנג.
מנגד, מאמרו של מיקי לוזון מבהיר כי יש להבחין בין בניית הבריתות האמריקאית במזרח התיכון לבין צורת הפעילות הסינית שנוטה להתמקד בעסקות דו־צדדיות שמביאות ערך מיידי על פני בניית בריתות ארוכות טווח. ניתוח חשוב זה מונע הסתכלות פשטנית על השותפות החדשה כ"ברית פרו־סינית", ומאפשר להבין את התמרון בין מעצמות־העל כתהליך מתמשך ורב־צדדי.
קשרי איחוד האמירויות עם ישראל ושאלת הבדלנות
מנגד, ממשיכה להתגבש שותפות בין המדינות שנותרו בחוץ – איחוד האמירויות וישראל. במאמרי על פקיסטן ציינתי כי הכניסה של הכוחות הפקיסטניים לתימן הגיעה ישירות על חשבונן של איחוד האמירויות ובני־חסותה המקומיים. דפוס זה בולט במקומות נוספים – בשעה שסעודיה ובעלות בריתה נוטות לתמוך במשטרים הישנים והריכוזיים, איחוד האמירויות, ואיתה ישראל, מעודדות בדלנות.
בניתוח מעמיק של אליצור גלוק מוצגות כמה דוגמאות בולטות לכך. ראשית, כאמור, מופיעה "מועצת המעבר הדרומית" בתימן, שבה תמכה איחוד האמירויות, וכנראה הייתה בתהליך ביסוס קשרים עם ישראל. הקרב על תימן נעשה משמעותי בהרבה מאז תחילת הלחימה בין ישראל לחות'ים וחסימת באב אל־מנדב, השער לים סוף, בשנת 2023.
עד לפירוקה בשנה האחרונה, מועצת המעבר הדרומית הייתה הסיכוי הטוב ביותר של ישראל ואיחוד האמירויות להחזיק בהשפעה על תימן שתעמוד מול החות'ים ומול הממשלה המרכזית התלויה בסעודיה. העימות הקצר בתחילת 2026 והחלפת הכוחות האמירותיים בחיילים פקיסטנים, חיסלו בינתיים את האפשרות הזו.
עם זאת, גלוק מצביע על גורמים בדלניים נוספים בתמיכת איחוד האמירויות ולעיתים ישראל שמערערים את היציבות האזורית. ביניהם כמובן נמצאת סומלילנד, היושבת בצידו השני של מצר באב אל־מנדב, ורק ישראל מכירה בעצמאותה מסומליה (ואיחוד האמירויות היא בעלת בריתה העיקרית).
ההכרה בסומלילנד כנראה אינה משפיעה יותר מדי לאור חוסר התפקוד המוחלט של השלטון המרכזי הסומלי, אולם היא מעצימה את התלות הסומלילנדית בישראל ובאמירויות. גלוק מצטט כותבים המזהירים מדינות בדלניות מקשרים כאלה, ומביא את הדוגמה של הרפובליקות הבדלניות בגאורגיה, שנסמכו על רוסיה וסופן שנבלעו בה.
ישראל גם היא מעודדת מגוון כוחות בדלניים, ובראשם הדרוזים והכורדים בסוריה. מדיניות זו מאתגרת את המאמצים של סעודיה, טורקיה ומצרים לשמור על אחדות והגמוניה שלטונית בעולם הערבי הסוני
דוגמה נוספת לעידוד הבדלנות על ידי האמירויות היא סודאן. בניגוד מוחלט כמעט לכל המדינות החשובות במזרח התיכון התומכות בממשלה ובצבא הסודאניים, איחוד האמירויות מממנת את "כוחות הסיוע המהיר" (RSF), המיליציה הרצחנית שירשה את הג'נג'וויד, מבצעי רצח העם בדארפור לפני כ־20 שנה. RSF המשיכה את המסורת וביצעה פשעים מזוויעים נגד האנושות לאחרונה עם כיבוש העיר הגדולה אל־פאשר, שם נטבחו המוני אזרחים ברחובות.
חברות השותפות החדשה רואות ב־RSF אויב, ומצרים אף הגדילה לעשות ותקפה שיירות שהובילו למיליציה נשק אמירותי מלוב. התקיפות המצריות וכן התקיפות הסעודיות על שיירות נשק אמירותי בתימן מראות את ההתרחקות המשמעותית בין מדינות אלו. מנגד, ישראל גם היא מעודדת מגוון כוחות בדלניים, ובראשם הדרוזים והכורדים בסוריה ובמידה מסוימת – גם הנוצרים בלבנון. מדיניות זו מאתגרת את המאמצים של סעודיה, טורקיה ומצרים לשמור על אחדות והגמוניה שלטונית בעולם הערבי הסוני, אתגר שעד עתה הגיע בעיקר מצד איראן ו"ציר ההתנגדות".
שיתוף הפעולה בין ישראל והאמירויות חשוב גם מבחינת הודו. המדינה הגדולה בעולם נמצאת בקשרים חמים גם עם איראן וגם עם סעודיה, וקשריה עם ישראל והאמירויות ראויים לציון. לוזון מזכיר שראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר בשתי המדינות לאחרונה, והוא מפתח מתחילת כהונתו את שיתופי הפעולה הביטחוניים איתן. בניגוד לסין, שקשריה עם ישראל ועם האמירויות מתמצים בתחום הכלכלי, הודו וישראל הן שותפות בתחומי התעשייה הביטחונית, ויש דיווחים על שיתופי פעולה ביטחוניים אדירים בין הודו לאיחוד האמירויות בצל המלחמה באיראן.
כמו כן, הודו מקדמת יצירת נתיב מסחרי ממנה דרך איחוד האמירויות וסעודיה אל ישראל ומשם לאירופה דרך יוון (המכונה IMEC). נתיב זה עשוי לעקוף את תעלת סואץ (ובמידה מסוימת את מצר הורמוז) ולהפוך את ישראל לצומת סחורות משמעותית. תיאורטית, הוא מיועד גם להתחרות בפרויקט "החגורה והדרך" הסיני, והאינטרס בפיתוחו אף הביא גורמים ישראלים לקרוא לפיתוח ברית ממשית בין ישראל, הודו ואיחוד האמירויות.
המגמה שתיארנו – התקרבות בין טורקיה, סעודיה, מצרים ופקיסטן – תאפשר למשטר הסורי שלא להיקלע לסכסוכים בין המדינות הנוטות לאסלאמיזם לבין אלו שמתנגדות לו, בניגוד לעבר
בין תמיכה לעצמאות: הברית הזהירה של סוריה וטורקיה
בניגוד לתימן, סומלילנד וסודאן, שם אין שליט דומיננטי יחיד, בסוריה התמונה מעניינת ושונה. במאמרה החדש והמרתק של עמיתת הפורום אליזבת צורקוב, היא סוקרת את ההתפתחות של היחסים בין המשטר הסורי החדש לבעלת בריתו המרכזית טורקיה משנת 2020, דרך הפלת משטר אסד ב־2024 ועד היום. צורקוב מצביעה על כך שטורקיה אומנם נתנה גיבוי חיוני לקואליציית המיליציות שהוביל אחמד א־שרע, אולם היחסים מעולם לא התנהלו על מי מנוחות. יותר מכך, א־שרע ואנשיו תמיד ניסו לנקוט קו עצמאי ולא להיות עושי דברה של טורקיה, בניגוד לכוחות אחרים בקרב המורדים בסוריה.
מגמה זו גברה אף יותר לאחר נפילת משטר אסד, כאשר א־שרע נקט קו זהיר שמטרתו לשמור על יחסים טובים עם העולם הערבי כולו (וכן עם ישראל, ארה"ב והאיחוד האירופי). במסגרת זו, בחר א־שרע שלא לתקוף את הכוחות הסוריים הדמוקרטיים (SDF), כפי שדרשו ממנו שכניו הטורקים, עד שהדבר התאים לתוכניתו, וכן צמצם את ההשפעה של המקורבים לטורקיה בקרב הצבא הסורי החדש ובמנגנוני המודיעין שלו. גם ברמה הדיפלומטית והתקשורתית, בחר א־שרע לפנות לסעודיה ולאיחוד האמירויות, שיכולות לספק לו את הכספים הדרושים לשיפור המצב הכלכלי ולביצור מעמדו במדינה.
בניגוד למדינות אחרות, סוריה נמצאת במצב ייחודי. המשטר החדש עוד לא גיבש לחלוטין את הזדהותו במסגרת הבריתות האסטרטגיות האזוריות. טורקיה היא עדיין בעלת בריתו החזקה ביותר, אך המגמה שתיארנו – התקרבות בין טורקיה, סעודיה, מצרים ופקיסטן – תאפשר לו שלא להיקלע לסכסוכים בין המדינות הנוטות לאסלאמיזם לבין אלו שמתנגדות לו, בניגוד לעבר.
הקשרים עם ישראל, שנראו מבטיחים בשנה הראשונה לעלייתו של א־שרע, מצטננים כל עוד ישראל מסרבת לוותר על שליטתה בשטחי הגולן הסורי ונמנעת מקידום הסכם ביטחוני עם המשטר החדש. איחוד האמירויות מבססת את קשריה העסקיים עם המשטר החדש מבלי להשפיע (לפחות בגלוי) על קשריו עם מתחרותיה מהמפרץ – סעודיה וקטר.
גם שינוי מדיניות מול הפלסטינים, שאינו סביר גם אם תתחלף הממשלה, לא בהכרח יוביל לפיוס בין ישראל והאמירויות לבין סעודיה, שמוצאת יותר ויותר בעלי ברית חדשים
אולם ייתכן מאוד כי בקרוב יגיע גם זמנו של א־שרע לבחור מי מהמדינות החזקות תתייחס לסוריה כבת־חסותה וכאזור השפעה, בדומה לאיראן בעבר. מנגד, אם א־שרע ושלטונו ימשיכו את ההתנהלות האסטרטגית המתוחכמת והפרגמטית שהם נקטו עד עתה, ייתכן שהם יצליחו להפוך את סוריה לגשר או למתווכת במסגרת מאבקי הכוח האזוריים, במקום זירת קרב.
חישוב מסלול מחדש, משני עברי הגדר
מכלל התמונה הזו ניתן להבין דבר מרכזי אחד. מאזן הכוחות שעיצב בשנים האחרונות את התפיסה המדינית של רבים מהישראלים – ישראל, אמריקה ומדינות המפרץ מצד אחד, איראן ושותפותיה מצד שני – אינו רלוונטי עוד.
אם עד עתה התבססה ההבטחה לשינוי על הקמת "ציר מדינות מתונות" שגולת הכותרת שלו היא נורמליזציה עם סעודיה, ייתכן מאוד כי הבטחה זו מאבדת מערכה. גם שינוי מדיניות מול הפלסטינים, שאינו סביר גם אם תתחלף הממשלה, לא בהכרח יוביל לפיוס בין ישראל והאמירויות לבין סעודיה, שמוצאת יותר ויותר בעלי ברית חדשים. מעבר לכך, קבוצת כוח חדשה זו עשויה להיות כוח שידחוף לחיזוק הפלסטינים, אך לא סביר שהיא תיאבק על שינוי אמיתי במצבם.
נראה כי גם בקרב הפלסטינים משתרשת הבנה כזו. במאמרו של אליצור גלוק המתאר את התיאוריות של הכותבת הלבנונית-פלסטינית ראניה מלחיס, מתואר המודל שלה למאבק בישראל ובכיבוש – מאבק המבוסס על יוזמות מקומיות תוך תיאום לאומי וויתור על מודל השלטון העצמי שנכשל בגדה המערבית ובעזה.
מלחיס רואה במתקפה ובטבח של ה־7 באוקטובר ניסיון שאולי כשל בטווח הקצר, אך הביא לתוצאות חיוביות בטווח הארוך באמצעות פירוק הניסיון לשלטון עצמי וחזרה לדרך "ההתנגדות" וכמובן גיוס תמיכה משמעותית בפלסטינים בעולם עקב התגובה הקטלנית של ישראל. מנגד, מלחיס מבקרת קשות את האשליה שעצם המתקפה הייתה הצלחה לפלסטינים לאור תוצאותיה הנוראות ולאור חוסר היכולת להפוך אותה לדגם עקבי של התנגדות.
מלחיס קוראת לשינוי מהותי בצורת הפעולה הפלסטינית – לא ניסיון להכריע מצד אחד ולא שלטון עצמי ריאקציוני המשמר את המצב הקיים ותלוי בישראל לקיומו מצד שני. היא טוענת כי יש לבסס מסר לאומי אחיד ומוסדות לאומיים פעילים שיובילו מאבק יומיומי לשחרור מתוך מסורת אנטי־קולוניאלית. אולם גם למלחיס אין תשובה כיצד צריך לפעול בטווח הארוך, והיא אינה נותנת מענה לשאלה הבסיסית של הפלסטינים – איך לשנות את מדיניותה של ישראל מבפנים.
אין אף גורם כיום המחכה בחוץ לפשרה מוגבלת מול הפלסטינים כבשורה שתשנה את מעמדה של ישראל מקצה לקצה
מכאן נגיע לשינוי הדרוש בישראל. ההתפתחויות שתיארתי צריכות לעורר שינוי לא רק בקרב ראשי הצבא או הממשלה בישראל, אלא גם בציבור, ובעיקר בציבור המתנגד לממשלה הנוכחית ולתפיסת העליונות היהודית והכוחנות כפתרון לכל בעיה.
לאור זאת, את מקומה של ההבטחה המדינית העמומה ל"ברית מתונים" ול"היפרדות אזרחית ואחריות ביטחונית" וגם את מקומה של התקווה הפלסטינית לשינוי דרך לחץ בין־לאומי, צריכה לתפוס אסטרטגיה ברורה לפעילות שטח שורשית נגד הדיכוי והכיבוש.
על הישראלים המעוניינים בשינוי להבין כי אין אף גורם כיום המחכה בחוץ לפשרה מוגבלת מול הפלסטינים כבשורה שתשנה את מעמדה של ישראל מקצה לקצה. מודל השינוי הדרוש מחובר בצורה מסוימת להצעותיה של מלחיס – פעילות שטח שורשית ויומיומית. אולם ההבדל הגדול הוא שבתוך ישראל יש לשים דגש על שותפות של ישראלים ופלסטינים, הן אזרחי ישראל והן אלו החיים תחת הכיבוש בגדה, ואף ככל האפשר – בעזה.
כמו כן, כישראלים יש להבין את השינויים המשמעותיים בסביבה המזרח־תיכונית ולפעול לנצל אותם. יש להבין את הבידוד הגובר של ישראל מהמערב ואת התמקדותה בציר מוגבל של בעלות ברית חדשות כהזדמנות היוצרת מנופי לחץ חדשים על השלטון בישראל להתאים את מדיניותו לדרישותיהן של בעלות הברית הללו.
