ב־17 ביוני 2026 חתמו הנשיאים דונלד טראמפ ומסעוד פזשכיאן על מזכר הבנות בן 14 סעיפים לסיום המלחמה בין ארצות הברית לאיראן. המזכר הסיר את הסגר מעל מצרי הורמוז, ביטל את ההגבלות על יצוא נפט איראני, פתח את הדרך לשחרור נכסים מוקפאים, הקים תא למניעת חיכוך עבור לבנון, וקבע 60 יום להסדרת הסוגיה הגרעינית.
עד 21 ביוני הגיעו המשתתפים במשא ומתן באגם לוצרן להסכמה על מפת דרכים להסכם סופי. ב־25 ביוני נפגשו שרי החוץ של המפרץ עם מזכיר המדינה האמריקני בבחריין כדי לתת את ברכתם למסגרת, וב־26 ביוני בוושינגטון חתמו ישראל ולבנון על מסגרת תלת־צדדית משלהן – הצעד הפורמלי הראשון לקראת סיום עשרות שנות עימות ביניהן.
קראתי את המזכר בעיון, כפי שקוראים מסמך העתיד לעצב את חייהם של אנשים יקרים ללב. המילה "פלסטין" אינה מופיעה בו כלל. הפיתוי ברגע כזה הוא לסגת אל תוך תחושת עוול, אך תחושת עוול אינה ניתוח. לכן הבה אומר את הטיעון בפשטות.
הסדר שנבנה כעת בין המעצמות הגדולות ואיראן מבוסס על הנחה שהשאלה הפלסטינית ניתנת לטיפול כתיק שולי שיסודר מאוחר יותר בידי פקידים זוטרים דרך ועדות טכניות. הנחה זו שגויה, והיא תגבה מחיר מכולם, ובכלל זה מאלה המברכים כעת את עצמם על גדות אגמים שוויצריים ובארמונות המפרץ. הֶסדר אזורי הנבנה מעל ראשי הפלסטינים אינו שלום; זוהי דחייה בלבד.
הסוגיה שאיראן השתמשה בה כעלה תאנה נותרה בלתי־פתורה כשם שהייתה לפני שנפלה הפצצה האמריקאית הראשונה בטהראן
הריק לא נסגר, הוא השתנה
לפני כמה חודשים כתבתי שריק פוליטי אינו נשאר ריק, וכי איראן נכנסה אל תוך הריק שנוצר מהתרוקנות החיים הפוליטיים הפלסטיניים. המסקנה המתבקשת ברורה כעת: כאשר הכוח שניצל את הריק מובס בעצמו, הריק אינו נסגר; הוא ממתין לדייר הבא.
איראן נכנסה לשנת 2026 מוחלשת בשל הסנקציות, בשל הנזק מן העימות עם ישראל ב־2025, בשל שחיקת גרורותיה האזוריות. המלחמה שפתחו ארצות הברית וישראל ב־28 בפברואר 2026 השלימה את המלאכה; התקיפות הרגו את ח'מינאי עצמו וריסקו את ההנהגה. ואולם, גם בטרם הוכרעה שאלת עוצמתה הצבאית, העימות המתמשך עם ארצות הברית וישראל דחף את טהראן למקד את משאביה בביטחונה שלה, תוך דחיקה הדרגתית של הסוגיה הפלסטינית לשוליים ברמה ההצהרתית והמעשית.
ב־25 ביוני הצהירו מדינות המפרץ וושינגטון במשותף כי שלום בר־קיימה מחייב "התמודדות עם מלוא היקף האיומים האיראניים, לרבות טילים בליסטיים, כטב"מים והתמיכה האיראנית בארגוני פרוקסי". שימו לב למה שהמשפט הזה מכיל, ולמה שאינו מכיל. זהו סדר יום ביטחוני העוסק באיראן. הפלסטינים אינם חלק ממנו.
דבר מכל זה לא הועיל ולו לפלסטיני אחד. הסוגיה שאיראן השתמשה בה כעלה תאנה נותרה בלתי־פתורה כשם שהייתה לפני שנפלה הפצצה האמריקאית הראשונה בטהראן. ההבדל הוא שמי שניצלו את הסבל שלנו כנכס אסטרטגי נעלמו, ומי שצפו בנו גוועים ברעב – מנסחים כעת את השלום. החלפנו פטרון ציני באפוטרופוס אדיש. אין זה שחרור, אלא שינוי בניהול הסבל בלבד.
לבנון כמודל
הסכם המסגרת בין ישראל ללבנון מ־26 ביוני ראוי לקריאה מדוקדקת, שכן הוא המודל הברור ביותר עד כה לסדר המתגבש החדש. ההסכם משיב על הנייר את הריבונות הלבנונית על אדמת לבנון; הוא מגדיר תהליך הדרגתי, מנגנון לתיאום צבאי תלת־צדדי ופיילוט של נסיגה ישראלית והחזרת השליטה של צבא לבנון בשני אזורים קטנים.
השגריר הישראלי סיכם את ההיגיון שמאחורי ההסכם בגילוי לב בלתי־שגרתי: "איראן בחוץ, חזבאללה בחוץ, והדרך לשלום פתוחה". זהו מהלך צבאי המותנה בפירוק נשקו של גורם לא־מדינתי בטרם נסיגת הכוח הכובש. נתניהו הבהיר כי ישראל תמשיך לשלוט על אזור החיץ כל עוד לא פרק חזבאללה את נשקו.
השוו את ההסדר הזה לעזה, ותגלו שהדמיון בין שני ההסדרים מוחלט: פרקו תחילה את הזרוע החמושה; השיבו את הריבונות מאוחר יותר, בתנאים ובהתאם ללוח הזמנים של הכובש; תנו לכוח חיצוני לקבוע את הקצב.
בלבנון לפחות יש מדינה ריבונית שאף גורם אינו מערער על הקיום שלה. בעזה אין מקבילה כזו; אין ריבון פלסטיני מוכר הממתין לקבל את השטח; רק ועדה של טכנוקרטים תקועים בקהיר ומועצה שבראשה עומד נשיא אמריקני שנקבע כיו"ר לכל החיים וצפוי להמשיך בתפקידו באופן אישי גם לאחר שיסיים את כהונתו כנשיא ארצות הברית.
ההשוואה בין שני המקרים מראה את האבסורדיות שבמצב בעזה: זוהי מסגרת המסוגלת להשיב אדמה למדינה, אבל מיושמת על עם שנמנע ממנו להקים מדינה משלו.
כוח שאינו מסוגל למצוא חיילים, קרן שאינה מסוגלת להחזיק כסף, ועדה שאינה מסוגלת להיכנס לפלסטין – זהו המנגנון שעליו הוטל עתידם של שני מיליון בני אדם
עזה בצל העסקה
הביטו לאן תשומת הלב הדיפלומטית מופנית, וממה היא מתעלמת. "מועצת השלום", מכשירו של טראמפ עבור "היום שאחרי", יצאה לדרך בפברואר 2026 עם התחייבויות בסך 17 מיליארד דולר, והיא נכשלת במשך חצי השנה מאז היווסדה. מתוך ההרס המסיבי בעזה, פונו כמחצית האחוז בלבד. המיליארדים שהובטחו מעולם לא הגיעו לחשבון הבנק העולמי שנועד להחזיק בהם; הכסף יושב בחשבון פרטי ללא כל פיקוח.
הוועדה של תושבי עזה, שאמורה לשלוט בעזה, תקועה בקהיר מאז ינואר 2026, ומעולם לא הורשתה להיכנס לרצועה. בסוף יוני צומצם תפקיד חבריה ל"חשיבה מחודשת" באתר נופש בקפריסין. הבטחת אינדונזיה לשלוח 8,000 חיילים לכוח הייצוב התאדתה עם פרוץ מלחמת איראן, וכעת מנסה המועצה לגייס את גאורגיה ואת וייטנאם למילוי השורות. כוח שאינו מסוגל למצוא חיילים, קרן שאינה מסוגלת להחזיק כסף, ועדה שאינה מסוגלת להיכנס לפלסטין – זהו המנגנון שעליו הוטל עתידם של שני מיליון בני אדם.
בינתיים ההרג נמשך תחת מעטה של "הפסקת אש". למעלה מאלף פלסטינים נהרגו מאז תחילת ההפוגה ב־10 באוקטובר 2025, רובם בקרבת "קו צהוב" שהכוחות הישראליים ממשיכים להזיז תוך הרחבת השטח הנתון לשליטה ישראלית ישירה – מ־53% לקצת פחות מ־60% מהרצועה. גורמים אמריקנים חוששים בסתר שהקו הנודד הזה יהפוך לגבול הקבע.
בגדה המערבית, תוכנית ההתנחלות בשטח E1 מתקדמת, ושר ישראלי מתפאר כי היא תקבור את רעיון המדינה הפלסטינית. במרץ 2026 כינו מומחי האו"ם את מועצת השלום עצמה: מהלך בלתי־חוקי המונע מתאוות בצע. שבעים ושלושה אלף מתים, ואנחנו הערת שוליים להערת השוליים.
למה השלום הזה לא יחזיק מעמד
הביטו כמה מהר מזכר ההבנות בין המעצמות כבר מתחיל להתפורר. תוך עשרה ימים בלבד מהחתימה ב־17 ביוני, כבר התווכחו הצדדים אם איראן אכן הסכימה להחזיר את מפקחי הגרעין; שיחות טכניות נדחו. ב־26 ביוני האשים טראמפ את איראן בירי מכלי טיס בלתי־מאוישים לעבר ספינות במצרי הורמוז ואיים לתפוס את המצר בכוח. בדרום לבנון התקיפות התחדשו ב־27 ביוני, יום אחד בלבד לאחר חתימת המסגרת. מבנה שנועד להביא יציבות נשמר כרגע באמצעות איומים, וספק אם ישרוד אפילו את שישים הימים שהוקצבו לו.
זהו הפגם המבני של הגישה כולה: היא מתמקדת באינטרסים הביטחוניים של החזקים; דוחה את הצרכים של חסרי הכוח למועד מאוחר יותר, או מתעלמת מהם לגמרי, וטועה כשמחשיבה היעדר מלחמה גלויה לשלום. אי־אפשר לבנות סדר יציב על דיכוי קיומו הפוליטי של עם ולצפות שהוא יחזיק מעמד.
הבירות הערביות יכולות להניח להסכם עם איראן להפוך למודל: ביטחון לחזקים, דחייה לחלשים ולשלם על כך במטבע שלהן
הסגר על עזה לא קנה לישראל ביטחון; הוא קנה 17 שנות שלווה מטעה, ולאחריהן 7 באוקטובר 2023. עסקה אזורית המתייחסת להגדרה העצמית הפלסטינית כאל בעיה שיש לנהל ולא כזכות שיש להשיב, תוליד בתורה את ההתפרצות הבאה.
הפיתוי כעת, עם היחלשות איראן ככוח אזורי או עם הזנחת הסוגיה הפלסטינית, הוא להסיק שהשאלה נפתרה על דרך השלילה, כלומר שבהיעדר פטרון שידאג לפלסטינים, ניתן לצמצם את הסוגיה הפלסטינית לרמה של פינוי הריסות ואימוני משטרה והתעלמות מהבעיה האמיתית. זו האשליה המסוכנת מכולן, משום שלזמן מה היא תיראה כהצלחה.
מה שדרוש עכשיו
איני כותב כדי לקונן, אף שהאלוהים יודע שיש סיבה לכך. אני כותב כי נפתח כאן חלון צר, וחלונות נסגרים. היחלשות איראן מסירה את התירוץ הנפוץ ביותר להתעלמות מזכויות פוליטיות פלסטיניות: הטענה שכל ויתור יתגמל את ציר טהראן. תירוץ זה מוצה; איש אינו יכול לטעון באמינות שהכרה בהגדרה עצמית פלסטינית מחזקת פרויקט איראני שזה עתה פורק. לראשונה זה שנים, ניתן להתייחס לשאלה הפלסטינית כשלעצמה.
עבור מדינות המפרץ, שיקול הדעת השתנה, אך המסקנה לא השתנתה. חוסר היציבות הנובע מהקריסה הפלסטינית עדיין משפיע על הביטחון שלהן, על מסדרונות הסחר שלהן ועל תוכניות הגיוון הכלכלי שלהן. מה שהשתנה הוא מנוף המיקוח שבידיהן כעת. כספי השיקום – עשרות מיליארדי הדולרים שעזה זקוקה להם לאורך עשור – הם המשאב היחיד שאי־אפשר לוותר עליו בשלב זה, והם שייכים ברובם להן. "מועצת השלום" הוכיחה שאינה מסוגלת להזרים כספים אלה בתנאיה הנוכחיים.
כישלון זה הוא מקור כוח אם מדינות המפרץ יבחרו להשתמש בו: להתנות כל דולר באופק פוליטי אמיתי, במוסדות פלסטיניים שייבנו מחדש ולא בהמצאת מוסדות שיעקפו אותם, בהנהגה שמגשרת אל עבר ממשל עצמי ולא בכינון עוצר קבע.
הבחירה הניצבת כעת בפני הבירות הערביות חדה יותר. הן יכולות להניח להסכם עם איראן להפוך למודל: ביטחון לחזקים, דחייה לחלשים ולשלם על כך מאוחר יותר במטבע שלהן; או שהן יכולות לנצל את המרווח הנדיר הזה כשמוצו התירוצים הישנים וקופת השיקום בידיהן, ולעמוד על כך שאף סדר אזורי לא יצמח ממחיקת החיים הפוליטיים הפלסטיניים.
נבגדנו על ידי מנהיגינו שלנו; הוטל עלינו מצור על ידי צבא הכיבוש; נוצלנו על ידי כוחות הטוענים לפעול בשמנו, וכעת אנו בסכנה שכוחות הטוענים לפעול למען השלום ינהלו אותנו דרך קבע. שילמתי על כישלונות אלה במטבע שלא אזכיר כאן שנית. אני מבקש רק זאת: שהאנשים המציירים כעת את המפה יזכרו ששלום המוחק אותנו מהתמונה אינו שלום. הוא הפרולוג הכתוב מראש למלחמה שתבוא לאחר זו.
