מאמר רביעי בסדרה
במאמר הקודם הצגתי שני נרטיבים פלסטיניים: "עם כבוש שאינו מכיר בישראל", ו"מעטים ודלים מול רבים וחזקים", והראיתי שהנרטיבים האלה אינם רעיונות מופשטים, אלא אתוסים – דרכי חשיבה ייחודיות המתבטאות בתקשורת במונחים שונים, על פי שיוכם הפוליטי של אמצעי התקשורת.
במאמר הזה אתאר שני נרטיבים נוספים. הנרטיב הראשון הוא: "אנחנו לבד במערכה, נלחמים במזימות", ואראה שנרטיב זה שונה מהנרטיב "מעטים מול רבים". הנרטיב השני הוא הנרטיב החמאסי: "הסכסוך שלנו הוא עם הציונות, לא עם היהודים". נרטיב הבידוד הפלסטיני מזכיר במידה מסוימת את הנרטיב הישראלי שתיארתי במאמר הקודם, זה הרואה בישראל אי של נאורות המוקף במשטרים חשוכים. השוני ביניהם הוא שהנרטיב הישראלי נועד להצדיק פעולות שנויות במחלוקת (למשל, כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה), ואילו הנרטיב הפלסטיני נועד לתרץ מחדלים וכישלונות (כישלון המאמצים להקים מדינה פלסטינית, הכישלון לפרוץ את הסגר המוטל על רצועת עזה וכיוצא באלה). הנרטיב החמאסי בעניין הציונות התגבש בהדרגה מאז השתלטה חמאס בכוח על רצועת עזה בשנת 2007, ועיקר תכליתו לשווק את התנועה כארגון שחרור לאומי פרגמטי.
נרטיב הבידוד: אנחנו לבד במערכה, נלחמים במזימות
את המונחים" מיקוד שליטה פנימי" ו"מיקוד שליטה חיצוני" טבע הפסיכולוג ג'וליאן רוטר (Rotter) במסגרת תאוריות הלמידה החברתית, והם משמשים מדד לתחושת השליטה של האדם במאורעות הקורים בחייו לעומת תחושת הפטאליזם. בני אדם בעלי מיקוד שליטה חיצוני נוטים לחשוב שהמאורעות החיוביים והשליליים הקורים להם מתרחשים בלא קשר להתנהגותם, ואילו אנשים בעלי מיקוד שליטה פנימי ייטו לחשוב שהמאורעות נתונים לשליטתם. מעניין לבדוק את התקשורת הפלסטינית לנוכח ההבחנה הזאת.
שאלה נפוצה במאמרים פלסטיניים היא "איפה הערבים?" (כלומר הערבים שאינם פלסטינים). אף שכותבים רבים מתארים את מפת האינטרנסים הערבית, קשה למצוא בתקשורת הפלסטינית ניסיון לברר כיצד תרמו הפלסטינים עצמם, במעשה או במחדל, לבדידותם במערכה מול ישראל. קביעה זו אינה כוללת, כמובן, האשמות הדדיות – של חמאס את פת"ח ולהפך – כאלה יש למכביר, והן אינן נחשבות חשבון נפש.
דיווחים רבים במדינות ערב מבוססים על הידיעה הברורה, גם אם לא תמיד מוכחת, שגורמים מפוקפקים זוממים מזימות (מוא'אמראת) וקושרים קשרים נגד העם והשלטון. הפלסטינים כותבים הרבה על המזימות הישראליות־אמריקניות (מוא'אמרה צהיו־אמריכּיה), והאשמות בקשירת קשר נגד השלטון הלגיטימי (תא'אמור צ'ד אל־שרעיה) נפוצות בין פתח לחמאס. תמיד מעורבים בעניין גורמים חשודים (ג'האת משבוהה) או אנשים שהורדו לדרגת "המתקרא" (אל־מדעו), למשל, "האיש המתקרא דחלאן".
נדיר למצוא בתקשורת הפלסטינית ביקורת עצמית. הדבר קשור בכך שמדובר בסביבת תקשורת סגורה, כלומר נשלטת על ידי מפלגות וארגונים מיליטנטיים שאינם פתוחים לביקורת. התמקדות הכותבים בטענות בדבר גורמים חיצוניים וכוחות עליונים היא מאפיין מובהק של מיקוד שליטה חיצוני. יוצאים מן הכלל הזה, המעידים על הכלל, הם אנשי חמאס ע'אזי חמד ואחמד יוסף.
אחמד יוסף הוא "עוף מוזר" בחמאס. הוא אדם פתוח שחי בעבר בארצות הברית, ואף ששימש יועצו של אסמאעיל הניה, ונחשב "יונה מדינית". לפני מחאת הגדר הנוכחית העניק יוסף ריאיון לניר גונטז', ובו הכיר בסבלם של היהודים במרוצת הדורות. ע'אזי חמד דובר עברית ואנגלית, ולפני מעט יותר מעשור התראיין גם הוא בתקשורת הישראלית. באוגוסט 2006, במלאות שנה להתנתקות מרצועת עזה, כתב חמד שיש לעשות חשבון נפש ולא לתלות את האשמה בכיבוש. לאחר מבצע עופרת יצוקה האשימו יוסף וחמד את הנהגת התנועה בחו"ל כי "המיטה אסון על הרצועה". סביר להניח שבשל ביקורתם הפומבית האמיצה על הנהגת חמאס איש מהם אינו נמצא היום בעמדת מפתח בתנועה.
הנרטיב החמאסי: הסכסוך שלנו הוא עם הציונות, לא עם היהודים
זה כמה שנים, וגם במסגרת השיווק של מסמך העקרונות המדיניים החדש שלה, שפורסם במאי 2017, תנועת חמאס טוענת שאין לה סכסוך עם היהדות או עם היהודים, אלא עם ישראל ועם הציונות. סעיף 16 במסמך זה אומר כך: "חמאס מדגישה כי המאבק במפעל הציוני אינו מאבק עם היהודים בשל דתם, וחמאס אינה מנהלת מאבק ביהודים בשל היותם יהודים. חמאס מנהלת מאבק בציונים הכובשים התוקפים, בעוד שמנהיגי הכיבוש הם המשתמשים בסיסמאות 'יהודים' ו'יהדות' במסגרת המאבק, ומתארים באמצעותן את הישות הגזלנית שלהם". בסעיף הבא מוסבר שמקורה של תופעת האנטישמיות בהיסטוריה האירופית ולא בערבים ובמוסלמים.
אמנם במינוח החמאסי אין מופעים רבים של ביטויים כמו "המדינה היהודית", ונכון גם שלמרות האופי הדתי שלה, חמאס היא תנועה לאומית ביסודה. אם כן, האם נכון לומר שחמאס אינה אנטישמית? לצערם של מנסחיו, מסמך העקרונות אינו מצליח לחפות על כך שהתעמולה החזותית של חמאס כוללת עד היום שימוש בסמלים אנטישמיים קלאסיים, כך למשל, בסרטון שפרסמה התנועה בפברואר 2017, שלושה חודשים בלבד לפני פרסום מסמך העקרונות, ויש דוגמאות רבות נוספות.
יש לציין שהאנטישמיות הבוטה הזאת מוגבלת בדרך כלל למסרים החזותיים, ונדירה יותר בשיח התקשורתי המילולי של חמאס. משום כך גם קשה לומר שהסרטונים והקריקטורות הם תוצר של מאמץ מאורגן של התנועה. מטרת יוצרי הסרטונים היא לעורר שיח נרגז בישראל, אבל יש בתנועה מי שמבינים שהשימוש בסמלים אנטישמיים בוטים פוגע במאמציה לזכות בלגיטימציה בין־לאומית. בדיקה מעמיקה של האנטישמיות בחמאס דורשת עיון גם במקורות שמחוץ לתקשורת, כמו ספרים פרי עטם של מנהיגי התנועה, והיא ראויה למחקר נפרד.
במאמר הבא בסדרה נבחן מה קורה כשהנרטיבים נתקלים במציאות ובמורכבויותיה.
