המצב הכלכלי באיראן היה קודר מאוד גם לפני פרישת טראמפ מהסכם הגרעין והטלת הסנקציות עליה. כעת, לפי התקשורת האיראנית, הפרישה מהסכם הגרעין דרדרה עוד יותר את המצב הכלכלי במדינה; הריאל האיראני הגיע לערכו הנמוך ביותר מעולם לעומת הדולר, והוא עתיד לרדת עוד לקראת 4 בנובמבר – התאריך שבו, לפי הדרישה האמריקנית, אמורות מדינות רבות להפסיק לסחור עם איראן בנפט.
הצניחה החופשית של הריאל מאיימת על חשבון המזומנים של הממשלה בטהרן ומוציאה חלק מהמוצרים מחוץ להישג ידם של בני מעמד הביניים. צעדיו של טראמפ הרעו מאוד את המצב הכלכלי באיראן, שהיה רע עוד קודם לכן, כשהתקרבה אל סף מיתון. שער הריאל מול הדולר צונח והאיראנים ממירים את כספם לדולרים, בניסיון להתגונן מפני האינפלציה המתמשכת. התרסקות הריאל הוכיחה שכל ההבטחות של טהרן בדבר עתיד טוב יותר שיבוא אחרי הסכם הגרעין נכתבו על הקרח: אם לפני טראמפ היה המצב באיראן רע מאוד, אחריו הוא הפך לרע עוד יותר.
לדברי מומחה לכלכלה ששוחחתי עימו, אחד היתרונות של ממשלת איראן הוא הרזרבות של מטבעות קשים ויציבים (כמו הדולר) ושל עודפי הסחר שלה. לפי הודעת ה-IMF (קרן המטבע הבינלאומית), לממשלה האיראנית יש רזרבות בשווי 112 מיליארד דולר ורווח מבחינת המאזן של המדינה בייצוא וייבוא. לפי אותו מומחה, הממשלה האיראנית עתידה כעת לפנות לגישה של ניהול משברים כדי לעצור את הידלדלות הרזרבות של מטבע החוץ שלה לאור הסנקציות האמריקניות. אולם עם החרפת המשבר גם המאמצים האלה מתרסקים, ושער החליפין בשוק השחור הולך ומאמיר.
באיראן מחפשים חברים רחוקים
רבבות המפגינים בטהרן אשר מחו נגד עליית המחירים ונגד המדיניות הכלכלית הכושלת של איראן גרמו לממשל לסגור את כל קווי המטרו כדי למנוע מהמחאה להתפשט בכל חלקי העיר. אולם למרות שהמשטרה ביקשה לדכא אותה הגיעה המחאה לערים נוספות: לאראכּ, שיראז, תבּריז וכרמנשאה, וגם בוראג'אן שבדרום איראן. מעניין לציין כי את כל המחאות הללו איחדה הקריאה "תבורך נשמתו של רזא שאה" – מייסד שושלת הפהלווי, ששלטה באיראן עד המהפכה האסלאמית של 1979.
המצב באיראן אכן הולך ומתדרדר, שכן היא מאבדת את ידידותיה. כשהאיחוד האירופי התנגד לוושינגטון וביקש לשמור על תוקפו של הסכם הגרעין, הוא ידע שיכולתו לעשות כן תלויה בשני דברים: ראשית – בהרשאתה של ארה"ב לחברות (companies) באיחוד האירופי להמשיך לסחור עם איראן מבלי שהן ייפגעו כלכלית, ושנית – בהתאחדותן של מדינות האיחוד האירופי נגד הלחץ הכלכלי מצידה של ארה"ב. עד כה לא השיג האיחוד אף אחד מאלה, והדבר מחליש מאוד את התנגדותו למדיניות ארה"ב. אפשר, אם כן, לשער ש-4 בנובמבר עשוי לזעזע משמעותית את כלכלת הנפט באיראן. פקיד במשרד החוץ האמריקני אף אמר שארה"ב אינה מתכוונת לוותר וכל החברות יצטרכו להפסיק לעבוד עם תעשיית הנפט האיראנית; ביפן ובטאיוואן כבר ניכרת משיכת השקעות.
השאלה הנשאלת כעת היא מה יעשו סין והודו, שתי המעצמות הגדולות ביותר הרוכשות נפט מאיראן. ממשלת הודו הודיעה כי היא מכירה רק בסנקציות של האו"ם ולא בסנקציות חד-צדדיות של ארה"ב. עם זאת, בשל המדיניות האמריקנית הקשוחה, חברות הודיות פשוט יתקשו לרכוש נפט מאיראן בשל חוסר במתווכים שיוכלו לערוב לביטוח ולמשלוחי הנפט. לעומת זאת, סין – הנחשבת ללקוחה הגדולה השנייה של האיראנים, וייבאה 600,000 חביות ביום במהלך המחצית הראשונה של השנה – תלויה בארה"ב פחות מההודים. ייתכן שבשל כך תבחר סין להמשיך ואפילו להרחיב את רכישותיה מהאיראנים גם אחרי 4 בנובמבר. אולם אף שבכירים איראנים ניסו להבטיח זאת, וביקשו מהסינים להתחייב שרכישותיהם לא יושפעו מההחלטות האמריקניות, עד כה הם לא קיבלו ערבונות של ממש.
האיחוד האירופי, סין והודו אולי מדברים בתקיפות, אך מה שיקבע לבסוף את פני הדברים הוא המציאות האמריקנית ושיקולי שוק הנפט. נראה שממשל טראמפ אינו מתכוון לוותר על הסנקציות הכלכליות על איראן ועל מי שיעזו לסחור איתה, וגם לא על רשימת הדרישות שלו מאיראן, לרבות נטישת תוכנית הגרעין ותוכנית הטילים הבליסטיים והפסקת המדיניות האיראנית במזרח התיכון, ובעיקר ההתפשטות של איראן לסוריה. האם איראן תנסה לשמור על הסכם הגרעין עם האיחוד האירופי, תבקש את תמיכתן של רוסיה, תורכיה והודו ותפעל להרוויח מתמלוגי נפט מוברח? או שמא תבחר בדרך המסוכנת יותר ותזרז את תוכנית הגרעין, בתקווה להגיע להסכם טוב יותר עם ממשל טראמפ או עם הממשל הבא אחריו? כך או כך, האיראנים עומדים בפני בחירות קשות מאוד, הנוגעות לחיים ולמוות.
הודא אל-חוסייני היא פובליציסטית ופרשנית פוליטית לבנונית. המאמר המלא פורסם בעיתון אל-שרק אל-אווסט הרואה אור בלונדון. מערבית: ז'נאן בסול
