מחרתיים ימלאו שלושים יום למותו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. עתה, כאשר הוא נח בשלום על משכבו והדי נאומי ההספד הנמלצים כבר התפוגגו, נראה כי אפשר להסתכל בצורה מעט מפוכחת על המורשת שהותיר אחריו. אין בכוונתי לדון בכל הצדדים של פעילותו הציבורית רבת השנים, אלא רק בצדדיה המדיניים-ביטחוניים.
מורשתו של שרון במדיניות החוץ והביטחון, היא, בתמצית מזוקקת, "חד-צדדיות". החל מכהונתו כשר חקלאות, דרך היותו שר ביטחון ועד לכניסתו המהדהדת למשרד ראש הממשלה, שרון מעולם לא ניסה לנהל משא ומתן עם שכנינו/אויבינו. תמיד הוא ניסה להכניע אותם, לכופף אותם לרצונו, ולכפות עליהם את תנאיו; ואם זה לא הצליח פנה לנסיגה חד-צדדית תוך השארת ערימת חורבות מאחוריו.
קשה לשים את האצבע על תחילת מסלול החד-צדדיות של אריאל שרון, אך נראה שמלחמת לבנון היא נקודת ציון בולטת בו. שרון תמרן את הממשלה למהלך צבאי רב ממדי בלבנון (תכנית "אורנים גדול") שמטרתה היתה למוטט את שלטון אש"ף בלבנון, להמליך עליה את הנוצרים המרונים ולייצר כדור שלג שיפיל את השלטון בירדן ויקים בה מדינה פלסטינית. כך, חשבו הוא ואדריכלי המלחמה, יבוא קץ על השאיפות הפוליטיות של הפלסטינים בארץ ישראל. כל המהלך הגרנדיוזי הזה היה אמור להתבצע בכוחם של הטנקים והמטוסים של צה"ל, ללא התחשבות ברצונותיהם או כוונותיהם של העמים השכנים. הפיאסקו הלבנוני, שהחל במהלך חד-צדדי, גם נגמר במהלך חד-צדדי. ראשית בנסיגה ל"רצועת הביטחון", ולאחר מכן בנסיגה לגבול הבין-לאומי.
כשר בממשלות ישראל שקד שרון על הקמת עשרות יישובים ברצועת עזה ובגדה המערבית. באיוולתו הוא משך אחריו ממשלות שלמות שדימו בנפשן כי די ב"קביעת עובדות בשטח" כדי להזים את השאיפות הלאומיות של ערביי הארץ וכדי "לשכנע" את מדינות העולם שהשלטון הישראלי בשטחים האלה הוא נצחי. שרון הגיע לכס ראש הממשלה בעיצומה של האינתיפאדה השניה, שהוא עצמו סייע להצית באמצעות פרובוקציה חד-צדדית בהר הבית. למרות שלל מהלכים מדיניים שהיו אפשריים, הוא לא ניסה באמת למצוא מוצא ממעגל האלימות באמצעות דיאלוג. תחת זאת הוא הניח לאירועים להתדרדר ואז יזם מהלך צבאי בניסיון למחוץ את ההתקוממות הפלסטינית. כאשר נמשכו הפיגועים נכנע ליועציו והחליט, בניגוד לדעתו משכבר הימים, לבנות את גדר ההפרדה. גם תוואי הגדר נבנה מתוך שיקולים ישראליים בלעדיים, ללא כל ניסיון לתיאום עם הצד השני.
כמובן, גולת הכותרת של מדיניות החד-צדדיות שהוביל אריאל שרון היתה הנסיגה מרצועת עזה. נסיגה זו כונתה במעשה הטעיה ורמיה "התנתקות", אך היא היתה לא יותר מאשר נסיגה חד-צדדית, "מהלך ביטחוני חד-צדדי" במילותיו של שרון עצמו. שרון פעל כגנרל בשדה הקרב שמסיג את כוחותיו לאחור כדי לשפר עמדות לקראת המשך הלחימה, ולא כמנהיג שמקדם מהלכים מדיניים לטובת האינטרס של מדינתו.
היום אנו מעט יותר חכמים: מלחמת לבנון הראשונה נכשלה כישלון חרוץ, מפעל ההתנחלויות לא הצליח לקבוע עובדות מדיניות בלתי הפיכות, גדר ההפרדה אינה פתרון של קסם והנסיגה מעזה התבררה כמהלך של הרע-במיעוטו, במקרה המיטבי.
גם ישראלים שמכבדים ומוקירים את פועלו של ראש הממשלה לשעבר שרון צריכים להביט נכוחה ולהכיר בכך שמדיניות החד-צדדיות פשטה את הרגל. הגיע הזמן שנכיר בעובדה שאנחנו לא לבד בארץ הזו (ובאזור הזה). יש לנו שכנים שיכולם להיות יריבים ואויבים מרים, אך יכולים גם להפוך לידידים ולשותפים. לכן עלינו לעלות על דרך הדו-צדדיות, שרואה את מילוי האינטרסים והרצונות של העם השכן כצורך ישראלי, לא פחות מהקפדה על האינטרסים והמאוויים שלנו.
