בהמשך למאמרי מהשבוע שעבר, שנכתב בעקבות ביקור בכיכר טקסים, ברצוני להתעכב על אחת הסוגיות המשותפות לשורה של מאבקים מהשנים האחרונות, והיא סוגיית האזרחות המהותית. אזרחות, במשמעותה הצרה, היא זכות הבחירה והזכות להחזיק בדרכון. במשמעותה הרחבה, או המהותית, האזרחות היא שורה של הסכמות בין האזרחית למדינתה שכוללת סדרה של זכויות וחובות אזרחיות. טענתי כאן היא שבשורת המאבקים האחרונים, בישראל, מצרים ותורכיה, וגם במקומות אחרים, עומדת דרישה של קבוצות חברתיות רחבות לבסס את הקשר עם המדינה על בסיס אזרחי ישיר. לצורך הדיון כאן, המושג אזרחי עומד בניגוד לשלושה מרכיבים המתווכים את הקשר בין המדינה לאזרחיה במזרח התיכון העכשווי — דת, צבא והון. אטען גם שבמרכזו של מאבק אזרחי כזה נמצאת גם הנחה לשוויון אזרחי, שמעמיד את האזרח מול המדינה באופן ישיר, ללא קשר למוצא אתני, מעמד או מגדר. כאן מצויה לטענתי נקודת התורפה המרכזית של מאבקים אלה.
שאלת הפרדת הדת מהמדינה וביסוס הקשר בין פרטים לבין המדינה על בסיס אזרחי שאינו דתי נמצא במרכזו של המאבק התורכי. זהו מאבק שנשען על שני מרכיבים, המסגד והקניון, כפי שטענתי במאמר הקודם. הבניה המסיבית של מסגדים ברחבי תורכיה, על חשבון מרחבים ציבוריים, הגבלת צריכת אלכוהול והגבלת הגישה לאמצעי מניעה והפלות נמצאים בליבה של המחאה. אין זה מקרה שתמונתו של אטאטורק מעטרת אלפי דגלים שהונפו בכיכר טקסים: הדרישה היא לחזור לעקרונותיה של המהפכה הכמאליסטית של הפרדת דת ממדינה. תורכיה היא למעשה המדינה היחידה במזרח התיכון שאימצה את המודל הרפובליקאי הצרפתי, המבקש להגביל את הדת לתחום הפרט. האסלאם היא דתם של רוב מוחלט של התורכים, אבל סמכות החקיקה מושתתת על עקרונות אזרחיים ולא אמוניים. תורכיה לפיכך היא המדינה היחידה במזרח התיכון שחוקי המעמד האישי שלה, כלומר אלה הנוגעים לנישואים וגירושים, הם אזרחיים. כאשר ממשלת ארדואן ביקשהלהנכיח את הדת במרחב הציבורי באמצעות מסגדי ענק, ולבסס את חקיקתה על עקרונות דתיים, היא פגעה לפיכך ביסודות הבסיסיים ביותר שהושתתה עליהם הרפובליקה התורכית.
במצרים, סוגיית הדת והמדינה שיחקה תפקיד משני במהפכת 2011. מצרים ומצריות יצאו לרחובות כדי להפיל שלטון דיקטטורי בשם זכויות אזרח במשמעות היותר בסיסית שלהן. היו שקראו כבר בחורף 2011 לנצל את ההזדמנות ולהתוות חקיקה אזרחית שמפרידה בין דת למדינה, אבל אלה היו מיעוט. הרוב האמין, ועדיין מאמין, ששלטון האחים המוסלמים עדיף על הדיקטטורה שקדמה לו. הביקורת כלפי האחים היום מתמקדת בניצול כוחם באופנים דומים לאלה שהיו נהוגים על ידי השלטון הקודם, ושאלת הדת והמדינה מרכזית פחות.
בישראל, סוגית הפרדת הדת והמדינה הייתה לכאורה במרכזה של מערכת הבחירות האחרונה, ועומדת בבסיסה של המפלגה השנייה בגודלה בקואליציה. למעשה, סוגיות הליבה של הפרדת דת ומדינה, כגון חקיקה אזרחית בנושאי אישות, לא עולות כלל לדיון. סוגית גיוס החרדים לוקחת את שאלת השוויון האזרחי, שאדון בה בהמשך, והופכת אותה על פיה — כלומר, התמקדות בשוויון בחובות, כאשר שוויון זכויות אזרחי נמצא בשוליים או אף מחוץ לדיון. הממשלה שאמורה להיות החילונית ביותר שידעה ישראל זה דורות, לא שוקלת כלל לפעול לחיזוק הקשר האזרחי, הלא-דתי בין המדינה לאזרחיה. חמור מכך, דרישה כזאת כלל לא עלתה בקיץ 2011.
הסוגיה הבאה היא זו המפרידה את האזרחי מהצבאי, וכאן — לשלוש המדינות יש היסטוריה מורכבת של יחסי צבא ומדינה, שהמובהקת ביותר היא מצרים. מהפכת הקצינים של 1952 החליפה את שלטון המלוכה המושחת תוך שהיא נהנית מתמיכה ציבורית רחבה במצרים ומחוצה לה. שלטון המלוכה, עם זאת, הוחלף בדיקטטורה צבאית בת שישים שנה. עבד אל-נאצר ביקש, בספרו ״הפילוסופיה של המהפכה״, להסביר מדוע, למעשה, הוחלף שלטון מלוכני בשלטון צבאי. הוא טען שהקצינים ראו את עצמם בתחילה כחיל חלוץ, שיוביל את המהפכה אך יפנה את כסאו לשלטון אזרחי; כשהגיעו לשלטון, הסביר עבד אל-נאצר, הם גילו שאין כל הנהגה אזרחית אחידה ומוסכמת שאפשר להעביר אליה את השלטון, רק אספסוף מסוכסך. הפגנות ומחאות נגד השלטון הצבאי ב-1954 דוכאו עד מהרה, ולמעשה סללו את דרכו של עבד אל-נאצר להנהגת הקצינים ולהנהגתה של מצרים.
גם אם לא נקבל את זכרונותיו של עבד אל-נאצר כפשוטם, הרי ברור שהבעייתיות טמונה במורשתה של מהפכת הקצינים ובסירובה לפנות את ההנהגה לאזרחים. סוגיה דומה עלתה לדיון הציבורי באביב 2011 ובחודשים שלאחר מכן — חשש שהמועצה הצבאית העליונה, שאחזה במוסרות השלטון לאחר נפילת מובארכ, תסרב לפנות את מקומה ו״תגנוב את המהפכה״, כפי שאירע ב-1954-1952. למעשה, חלק מהביקורת על שלטונו של מורסי עד היום הוא קשריו ההדוקים עם הצבא והמשך שליטתו של הצבא בחיים האזרחיים. הדוגמא המובהקת ביותר לכך הייתה משפטים צבאיים לאזרחים שנעצרו בהפגנות במהלך השנתיים האחרונות. בתורכיה, אומר בקצרה שמאז הקמתה של הרפובליקה, הצבא הוא זה שמופקד על שמירת ערכיה וחילוניותה, והדוגמא המובהקת לכך היא ההפיכה הצבאית של 1980. מעניין לראות עתה את האזרחים לוקחים תפקיד זה לעצמם.
בישראל, המחאה החברתית התרחקה מביקורת על הצבא, והחמיצה לפיכך אף היבט זה של מחאה אזרחית. כך, לדוגמא, הושמעה ביקורת נוקבת נגד ויתור המדינה על רווחי הגז, אך לא על רכישה של חמש צוללות דולפין, צוללות גרעיניות שמטרתן לשגר פצצות אטום כ"מכה שניה" במקרה שמדינת ישראל כבר לא תוכל לעשות זאת. שאלת האטום מהווה טאבו בישראל. הצורך בצוללת כזו כהכנה למלחמה גרעינית ראוי לדיון וביקורת ציבורית, ובוודאי רכישה של חמש צוללות כאלה.
בנוסף, סוגית האזרח וזכויותיו עלו לדיון גם מכיוון שבמקומות והקשרים שונים, הופכים האזרחית וזכויותיה למשניים ביחס לאינטרסים של בעלי ההון. כאן, הדבר מובהק בשלושת ההקשרים הנדונים כאן: קומץ בעלי הון הוא שהרוויח מההפרטה והפתיחות הכלכלית במצרים החל משנות השבעים; בתורכיה, הפרטת המרחב הציבורי מתבלטת בין השאר בבניה מסיבית של קניונים חדשים; בישראל, מדינת הרווחה מתפשטת מנכסיה, כאשר זרימת הון משמשת הצדקה לצמצום המיסוי ורווחי המדינה מבעלי הון. כאן, התנגדות מקומית צומחת בין השאר כהמשך לתנועה עולמית, אשר כונתה בעשור שעבר אנטי-גלובליזציה בפי מתנגדיה, ואילו תומכיה גרסו שאת הגלובליזציה לא ניתן לעצור, אבל אפשר להעניק לה פנים אנושיות. כך, למשל, חברות בינלאומיות ייצאו את היצור למזרח הרחוק, הרחק מהגנות שמעניקות מדינות המערב לעובדים ולסביבה, צמצמו כך את הוצאות היצור והפכו את העבודה למרכיב שולח בתחשיב הכלכלי. תנועות נגד גלובליזציה ביקשו אז מצרכנים במערב לקחת בחשבון את זכויות העובדת והעובד, ולדרוש מחברות כמו וול מארט וגאפ להעניק לעובדיהן תנאים נאותים. ״אזרחים לפני רווחים״ היא סיסמא שהושמעה בישראל בקיץ 2011 ומשקפת את אותה אמנה אזרחית שאני מדברת עליה: התחושה ששיקולי זרימת ההון ביטלו לחלוטין את הגורם האנושי ומבקשים להחזיר אותו למשוואה.
לבסוף, הדרישה לאזרחות מהותית טומנת בחובה גם שוויון בפני החוק. אם אזרחות היא קשר ישיר בין האזרחית למדינתה, ללא תיווך של דת, הון או צבא, הרי שכל האזרחים אמורים להיות שווים. זוהי הנחה שנמצאת בבסיסן של תנועות לשינוי חברתי, אך זו הדרישה הראשונה להתמוטט בשל מתחים פנימיים בתוך החברה הדורשת אותן. במצרים, דגלים שהונפו בכיכר תחריר הציגו את הסהר והצלב שזורים זה בזה, כמציגים מאבק אחד. גברים ונשים הפגינו שכם אל שכם. כבר באביב 2011 בריתות אלה נפרמו עם התנגשויות דמים בין מוסלמים וקופטים. כאשר התכנסה הוועדה לניסוח החוקה היא לא כללה אישה אחת, ושיעור הנשים בפרלמנט המצרי בעקבות הבחירות החופשיות הראשונות ירד לעומת תקופת מובארכ, כאשר שיעור הנשים במפלגות החילוניות דומה מאוד לשיעורן במפלגות הדתיות. בתורכיה עוד מוקדם לומר, אך דגלים פמיניסטיים, להט״ביים וכורדים בכיכר מרמזים על נכונות לברית כזאת שמשתיתה אזרחות על בסיס שוויוני.
בישראל, הפריפריה הצטרפה למאבק שהתחיל המעמד הבינוני. נשים וגברים מזרחים וערבים הקימו אוהלים משלהם וצירפו את קולם בדרישה למדיניות כלכלית שעונה על צרכיהם לדיור ובטחון כלכלי. בהפגנות הראשונות בתל אביב, השתתפו גם נשים וגברים מהפריפריה החברתית-כלכלית אך מאוחר יותר נדחקו ממנה. כאשר מאהל רוטשילד התפנה בספטמבר 2011, המשטרה פשטה על מאהל לוינסקי והותירה מחוסרי דיור גם ללא פיסת בד מעל ראשם. למעשה, כל מה שנותר מהדרישה לשוויון אזרחי היא הדרישה לשוויון בחובות, כלומר הדרישה לגיוס חרדים. תוכנית פראוור, שמטרתה לפנות עשרות אלפי בדווים מאדמתם ולרכזם בכפרים שאין להם כל תשתית כלכלית לקלוט אותם, לא זוכה אף למחאה רפה, מלבד מקומץ פעילים מסורים. במובן זה, המחאה החברתית בישראל התנערה מהר מאוד מהדרישה לאזרחות מהותית. אזרחות מהותית מצטמצמת כאן לקבוצות מסוימות מהחברה הישראליות, אך לאחרות מספקת, במקרה הטוב, אזרחות על תנאי.
מטרת ההשוואה שלעיל לבחון את מושג האזרחות המהותית כמושג מכונן במחאות חברתיות של השנים האחרונות. הגדרתי כאן אזרחי כניגוד לדתי, בהגדרת הקשר בין הפרט לבין המדינה; אזרחי כמנוגד לצבאי בכל הנוגע לסדרי העדיפויות הלאומיים ולהגדרת החיים הפוליטיים; וכמנוגד להון כמגדיר, שוב, את מה שמכונן את הכלכלה הלאומית ואת סדר העדיפויות השלטוני. הוספתי לכך את שאלת השוויון בפני החוק כהגדרת אזרחות שלא מתווכת על ידי מגדר, מוצא אתני או מעמד כלכלי. כל ארבעת המרכיבים הופיעו בגלי המחאה הנדונים כאן, ברמות משתנות של הצלחה, אשר נובעת מההיסטוריה הספציפית של כל מקרה ומקרה. אפשר לראות במושג זה חזרה אל הבמה של כמה מעקרונות הדמוקרטיה וניכוסם מחדש.
