23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים החופשיים, הוא יום חגיגי במיוחד במצרים. כזכור, ב־23 ביולי 1952 הדיחה חבורת הקצינים בראשות גמאל עבד אל־נאצר את המלך פארוק, והביאה קץ למלוכה במצרים. השנה עמד נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי לפני בוגריה הצעירים של האקדמיה הצבאית והזהיר בנאומו מפני "שמועות, אובדן תקווה ותחושות תסכול", שמטרתן, כך טען, היא "אחת ואך ורק אחת: להניע אנשים להרוס את המדינה". א־סיסי טען שבשלושת החודשים האחרונים זיהו השלטונות 21,000 שמועות, או fake-news, שהופצו כדי להשיג את המטרות האלה.
לא ברור כיצד ובאילו אמצעים טכנולוגיים זוהו ה"שמועות" האלה, אולם כמה ימים לפני הנאום התקבלו בפרלמנט המצרי שלושה חוקים הצפויים להקל על שלטונות מצרים להטיל את כל כובד הצנזורה על פרסומים תקשורתיים: האחד הוא חוק האסדרה (רגולציה) של התקשורת והמדיה, השני – חוק האסדרה של מועצת התקשורת הלאומית, והאחרון – חוק האסדרה של רשות השידור הלאומית. שלושת החוקים האלה נועדו, לדעת רבים במצרים, להכביד על העיתונאים הפועלים במדינה, ובעיקר להעניק לרשויות שליטה כמעט בלתי מוגבלת על המסרים העוברים ל־90 מיליון האזרחים.
את החקיקה האחרונה יש לראות בהקשר הרחב יותר, ודרך חקיקתם מאפיינת, כך מתברר, את דרך הפעולה של שלטונות מצרים בכל הנוגע לתקשורת חופשית. בשנים האחרונות עצרו הרשויות עיתונאים; חסמו גישה למאות אתרי אינטרנט, ובהם גם אתרים של עיתונים עצמאיים ובלוגים שהוגדרו חותרים תחת ביטחון המדינה; השתיקו קולות אופוזיציוניים והשתלטו על אמצעי תקשורת עצמאיים.
מקרה אחד, המשקף מקרים דומים אחרים, הוא מעצרו של העיתונאי העצמאי אחמד א־סח'אוי. א־סח'אוי נעצר בפעם הראשונה עם ארוסתו בספטמבר 2017, והואשם בתחילה בהפצת ידיעות כוזבות ובהשתייכות לאחים המוסלמים, תנועה שהוגדרה במצרים ב־2013 "תנועת טרור". יצוין שא־סח'אוי אכן צילם כתבות לעיתונים שהיו קשורים לתנועה. חודשים רבים טענו עורכי דינו שהוא סובל מעינויים במעצרו ואף שניסה להתאבד פעמיים. לפי כמה דיווחים הוא מוחזק באחד מבתי הכלא הביטחוניים השמורים במדינה, ולפני כחודש הוארך מעצרו פעם נוספת ב־45 ימים.
כצפוי מעוררים הצעדים האלה הדים שליליים רבים. אולם לטענת השלטונות הם דרושים כדי לשמור על יציבותה של המדינה. ואכן מאז שעלה לשלטון עושה א־סיסי את המרב כדי שלא לאפשר שום מחאה ציבורית, ממשית או וירטואלית.
עם זאת, אחד ה"האשטגים" הבולטים בטוויטר במצרים בשבועות האחרונים הוא "#ארחל_יא_ א־סיסי", כלומר "#הסתלק, יא א־סיסי" – רמז ברור לאירועים בכיכר תחריר בשנת 2011, שגם בהם השתמשו המפגינים בנוסחה הזאת, וכיוונו אותה אז נגד מי שהיה נשיאה של מצרים, חוסני מובארכ.
אחד ההבדלים הבולטים בין מחאה זו לבין הזעם הציבורי ברשתות החברתיות במצרים בשנים האחרונות הוא האנונימיות. עשרות אלפי משתמשים ברשתות החברתיות תייגו את מסריהם בהאשטג הזה, ורוב רובם נזהרו ובחרו לדבוק באנונימיות, ופעמים רבות אף פתחו חשבונות ייעודיים לשם כך. כל זאת כדי לחמוק מכלי הניטור שמפעילים השלטונות המצריים על הרשתות החברתיות.
שינוי נוסף שאפשר להצביע עליו בכל הנוגע למסרים העוברים ברשתות החברתיות במצרים (או שמא הוא רק סיבוב חוזר) הוא היעדר השיוך הפוליטי של הגולשים. הדחת מוחמד מורסי ב־2013 פילגה את החברה המצרית לשניים: תומכי האחים המוסלמים מהצד האחד, ושונאיהם מצד האחר. השלטונות "סימנו" את האחים המוסלמים כ"אויבים מבית", ועשו ככל שעלה בידם כדי להדירם מהשיח הציבורי, וכך הם יכולים להאשים כל שיח אופוזיציוני בתמיכה בארגון.
המסרים הנוכחיים נגד א־סיסי מבטאים תסכול מתמשך של חלקים נרחבים באוכלוסייה המצרית, בין שהם תומכי האחים המוסלמים, בין שהם סולדים מסולם הערכים האסלאמיסטי של התנועה. התמונות שהגולשים משתפים בחשבונותיהם אינן שייכות לשום תנועה והנרטיבים של המפלגות והסיעות במדינה נעלמו כלא היו, אף שמן הסתם גם תומכיה של תנועת האחים המוסלמים מנסים לנצל את המצב ומנגחים את א־סיסי.
לדוגמה, כרזה שזכתה לאלפי שיתופים נשאה את הכותרת "א־סיסי משקר ולא משיב". החתימה בתחתית הכרזה היא אותו האשטג "#הסתלק יא סיסי", והכותבים מונים שש סיבות שבגינן צריך א־סיסי להסתלק, ובהן – הוא בגד בהבטחתו לעם שיפרוש אם יתבקש; הוא לא קיים את ההבטחה להקים ועדה לרפורמות לאומיות; הוא שחרר מהכלא אנשים שהואשמו ברצח ממניעים פוליטיים (השם המוזכר הוא השאם טלעת, מיליונר מצרי שרצח את הזמרת הלבנונית סוזאן תמים והנשיא חנן אותו ב־2017), ובעיקר שהוא מדרדר את מצרים לתהומות של עוני.
נראה כי אחת הדילמות העיקריות הניצבות היום לפני מקבלי ההחלטות במצרים (לצד שורה ארוכה של אתגרים לא פשוטים שמצרים מתמודדת עמם, מבית ומחוץ), היא "אורך החבל" שיש לשחרר להמונים כדי שיוכלו "לשחרר קיטור", כלומר להביע את מחאתם. בשלב הזה מגלים השלטונות חוסר סובלנות כלפי כל גילוי של ביקורת על הנשיא, על תפקודו או על מעמדם של מוקדי הכוח במדינה. אולם הפעלת האמצעים הטכנולוגיים המתוחכמים ביותר כדי למגר כל ביטוי של אופוזיציה מקוונת עלולה להציב אותם בפני מחאה חמורה יותר, מחאה שתוציא מיליונים לרחובות, כפי שכבר ראינו במצרים כמה פעמים בשנים האחרונות.
