לאחרונה יצא לאקרנים הסרט ספיד סיסטרז, בבימויה של אמבר פארס, פלסטינית ילידת קנדה. הוא הוקרן בחלק מערי הגדה המערבית וגם בחיפה ובבר אנה לולו ביפו. זהו סרט תיעודי על חמש נשים פלסטיניות שעבורן מירוצי מכוניות הם תחביב ומקצוע גם יחד.
מרח זחאלקה מג'נין, בטי סעאדה מבית לחם, נור דאהוד מירושלים, מייסון ג'יוסי מראמללה ומונה ענאב הן נשים יוצאות דופן לא רק בנוף המקומי הפלסטיני השמרני אלא גם בנוף המזרח תיכוני, משום שהן מרכיבות את קבוצת מירוצי המכוניות הנשית היחידה במזרח התיכון. הקבוצה הוקמה על ידי ג'יוסי בשנת 2010 וקיבלה תמיכה לוגיסטית וכספית מיידית מהקונסוליה הבריטית ממזרח ירושלים, ובהמשך מ"איחוד מירוצי המכוניות" הפלסטיני.
בחן, ביד אמנותית ובחכמה נשית לוקחת אמבר פארס את הצופים אל תוך חייהן של חמשת הנשים הפלסטיניות וחושפת נושאים פוליטיים, חברתיים ומגדריים המוסתרים בדרך כלל על ידי מטריית הכיבוש. הצופה פוגשת לא רק את הכיבוש אלא גם את הקשיים החברתיים שמעמידה החברה הפלסטינית השמרנית בפני הגיבורות, את המתחים הבין-אישיים והיחסים המורכבים ביניהן, ואת הפוליטיקה הקטנה בתוך "איחוד מירוצי המכוניות" הפלסטיני, המנוהל בעיקר על ידי גברים.
פארס מצליחה להפגיש את הצופים עם זוויות מיוחדות ומורכבות של החיים תחת כיבוש. למשל, הילד שמתעקש למכור למייסון את כל הצעצועים המתנפחים במחסום קלנדיה, ובאקט מיואש דוחף את כולם פנימה בניגוד לרצונה ואז מבקש את כספו בחוצפה של גבר בן חמישים. הכיבוש אינו ציר מרכזי ומוביל בסרט, והוא מציץ מדי פעם וכבדרך אגב, למשל כאשר חיילים ליד כלא עופר יורים גז מדמיע על חברות הקבוצה בדרכן לאימון, ופוגעים בגבה של אחת מהן. למעשה, הדיכוי הגברי של האשה הפלסטינית מונכח לא פחות מהדיכוי הישראלי של החברה הפלסטינית. כך מצליחות הגיבורות לומר דברים יוצאי דופן על החברה שבה הן חיות, על עצמן, על חלומותיהן, ועל המחנק הנובע מהתחושה שהחברה שלהן עוקבת אחריהן ובוחנת אותן.
את חמש נהגות המירוצים הפלסטיניות לא המציא תסריטאי מבריק ממרפסת המשקיפה אל השקיעה. הן ממשיות, קיימות, חיות ובועטות. הן מעבר לכל בדיה קולנועית או חיקוי של העבר ושל המציאות. הן המציאות העדכנית, הכנה והנכונה ביותר של נשים פלסטיניות הפועלות בתוך המרחב החברתי-פוליטי, מאתגרות ומשנות אותו למרות המכשולים והקשיים. גם אם מדובר בקומץ נחוש, אי אפשר עוד להתעלם ממנו. נשים אחרות קיימות; כל הדרוש הוא צלם טוב שיתעד אותן. וכמה מצער שבעוד שבמציאות מתקיימות נשים כמו הספיד סיסטרז, בקולנוע עדיין מופיעה האשה הפלסטינית כמגדת עתידות וכפתיה הממתינה למושיע הגברי שיצילה.
אף שהספיד סיסטרז יוצאות נגד החוקים והקודים החברתיים-דתיים השמרניים ביותר הן חיות ופועלות, לרוב השמחה, בניגוד למתרחש במקומות אחרים בגדה ואף בשטחי ישראל הריבונית. הגיבורות הללו צלחו את הגיהנום והוכיחו לא רק שמוסכמות דתיות וחברתיות הן שבירות, אלא ששבירתן אינה כרוכה בהכרח במחיר בלתי נסבל. במלים אחרות, הפחד שמרחף כסכין מעל צווארן של נשים יכול להיות גם בדיה, פרי חינוך ואינדוקטרינציה נשית לא פחות משהיא גברית, שמטרתם שימור מבנה הכוח הגברי הקיים.
הפחד משבירת מוסכמות חברתיות-דתיות הוא מצב תודעתי שירשנו מאמהותינו, ורק באמצעות מעשים ופעולות ישירות ננפץ את התודעה הכוזבת הזו. גיבורת הסרט מוכיחות זאת הלכה למעשה: מרח, ובמיוחד נור, לא חוששות מה"מחיר" שתשלמנה ואף מפרקות את האיום ומעמידות אותו במבחן. המחיר הכבד, שמסתכם ב"לא תמצאי חתן", לא מזיז להן כלל.
אחד הדברים המדהימים בסרט הוא עובדת קיומו של דור פלסטיני, גברי ונשי, אבהי ואמהי, יוצא דופן. מאחורי מרח, המגיעה מהעיר השמרנית ביותר בגדה, עומדים אביה ואמה. הם, והוריהן של נשות המירוצים האחרות, עומדים איתנים מאחוריהן למרות הלחץ החברתי להחזרתן ל"תלם" – הנשיות הנורמטיבית של גידול ילדים ומשק בית. מפתיע לגלות כי הלחץ שהחברה מנסה להפעיל על ההורים, באמצעות השיח הזכרי על פגיעה בכבודם של האבות וגברברי המשפחה המורחבת, נכשל בסופו של דבר.
יוצא דופן אף יותר הוא המודל האמהי הנשי של הפלסטיניות בנות הדור השני לנכבה. לאורך כל הסרט מופיעות אמהות אחרות, שיח נשי אחר, נוכחות נשית שונה, מעודדת ומדרבנת, ואף בעלת מומחיות מקצועית בתחום מירוצי המכוניות. השיח שלהן מעודד תחרות והישגיות ונותן לגיטימציה לחלומות ושאיפות שהן מעבר לרדיפה אחר "בעל" עתידי. אף שעל פי הנוהג הרווח המשפחה משקיעה בבן הזכר, המשפחות משקיעות בבנות ובחלומותיהן ונאבקות עבורן. הדינמיקה וההירארכיה המשפחתית הפלסטינית נשברת והצופים למדים, גם כאן, כי אפשר אחרת.
צפיתי בסרט כאשה וכפלסטינית והתמוגגתי. זה זמן רב מאוד לא חשתי גאווה כמו שחשתי במהלך הצפיה בספיד סיסטרז, סרט המביט בנשים פלסטיניות ובנשיות פלסטינית עכשווית ללא נוסטלגיה, רומנטיזציה, השטחה של המציאות או סילוף שלה. הסרט הזה מילא אותי עוצמה.
