מותו של הנביא מוחמד ב-632 לספירה והמאבק האלים על ירושת ההנהגה הובילו לייסוד הסיעה השיעית בדת האסלאם ב-680 לספירה. גם בחלוף מאות שנים המשיכו חכמי ההלכה הסונים להוציא את השיעים מגדר האסלאם בשל הבדלים בדוקטרינה הדתית; הזרם השיעי אינו מכיר בשלושת הח'ליפים הראשונים ורואה בח'ליף הרביעי, עלי בן אבו טאלב, בן דודו של מוחמד הנביא, את יורשו הבלעדי. השיעים אף הוסיפו עיקר אמונה שלא קיים בסונה, הוִלַאיַה, הקובע כי האימאם חייב להיות מזרע עלי. לכל דור אימאם משלו המתווך בין האל לבין המאמינים, אך בדור הנוכחי האימאם נסתר.
בין הסונה לבין השיעה שוררים יחסים מתוחים עד היום. השיח הסוני השמרני מחשיב את השיעים לבוגדים ואף כופרים, בין היתר משום שהאחרונים מאשימים את עאישה, אשת הנביא, בבגידה בעלי ומייחסים לאימאמים תכונות על-אנושיות המעלות אותם למדרגה אחת יחד עם הנביא. השמרנים מסתמכים על הפתוא הקלאסית של התיאולוג הסוני תקי א-דין אבן תיימיה, בן המאה ה-13, שבה קבע כי השיעים כופרים יותר מיהודים, נוצרים ועובדי אלילים, והם אויבי האסלאם בדיוק כמו הצלבנים והמונגולים דאז.
גם סיבות שאינן תיאולוגיות משפיעות על יחסי סונה-שיעה בימינו. עליית האסלאם השיעי במהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 הביאה בכנפיה את מדיניות "ייצוא המהפכה", שאיימה על מעמדן מדינות סוניות מרכזיות במזרח התיכון. איראן תמכה במחאות של אוכלוסיות שיעיות בעיראק, בבחרין ובערב הסעודית בתביעה להגדרה עצמית ושוויון זכויות, ומימנה עבורן מרכזים דתיים וארגוני צדקה.
מנגד, פוסקי הלכה מהזרם המרכזי (וַסַטִיַּה) באסלאם טוענים שיחסו של האסלאם הסוני לזולתו, ובכללם השיעים, חייב להיות מושתת על הבנה הדדית ושלום. הם חוששים כי אם המתיחות הסונית-שיעית תתעצם המחיר שישלמו מוסלמים יהיה כבד מנשוא. הווסטים פועלים לגישור הפערים הפוליטיים והדתיים בין הזרמים ויש ביניהם אף המציעים ליצור מסגרת מאוחדת, בדומה לאיחוד האירופי. הם מזכירים כי לאורך ההיסטוריה חיו שיעים וסונים בשלום זה לצד זה, ובערים מסויימות אף התפללו יחד באותם מסגדים.
פוסקים רבים מסתמכים על דבריו של חסן אל-בנא, המנהיג הרוחני של האחים המוסלמים, שהדגיש שלמעט הבהאים זוכות כל הכתות באסלאם למעמד שווה, ועל פסיקתו של מוחמד שלתות מ-1959 שבה הצהיר שהשיעה נחשבת לאסכולה החמישית באסלאם וכי רק מי שדוחה את שליחותו של הנביא הוא כופר.
יוסף אל-קרדאווי, חכם ההלכה הווסטי הבולט כיום, פועל רבות לגישור בין הסיעות השונות באסלאם. הוא סבור שיש להוקיע את הדעות הקיצוניות נגד כל הסיעות, ובפתוא שפרסם על רקע האלימות בעיראק ב-2004 הוא קרא לסונים ולשיעים להתחיל בשיחות גישור באופן מיידי. קרדאווי מדגיש כי בין הסיעות יש מכנה משותף, כמו האמונה באל אחד ובשליחו וכיבוד חמש מצוות הדת, וממליץ להן לאמץ את המודל האירופאי (האיחוד האירופי) או האמריקאי (פדרציה). בפתוא אחרת שהופנתה לשני המינים אף התיר קרדאווי נישואין בין שיעים לסונים, אם כי פסק כי עדיף שיימנעו מכך.
קרדאווי אמנם תומך ביחסים טובים בין השיעים לסונים (תַקְרִיבּ, קירוב לבבות), אך מתנגד להפצת השיעה בקרב הסונים. בפתוא שפורסמה ב-2010 הוא הדגיש כי השיעים הם "מחדשים", כלומר הוסיפו מנהגים שאינם מקובלים באסלאם הסוני, כמו עליה לקברי הקדושים לשיעה וציון יום האבל בחודש עאשוראא. עם זאת, אם ארצות הברית למשל תאסור מלחמה על איראן יצטרכו הסונים לעמוד לצד האחרונה כדי להגן על אדמת האסלאם. מלחמת האזרחים בסוריה גרמה לקרדאווי לשנות את דעתו, ובשנת 2013 קרא לסורים סונים בעלי נסיון צבאי "לקום ולהילחם בעלווים ובשיעים". חכמי הלכה ווסטים אחרים האשימוהו כי בכך הוא מלבה מלחמת אחים (פִתְנָה).
אף שהסכסוך בין סונים לשיעים הפך לאלים באזורים מסויימים במזרח התיכון, פוסקי הלכה ווסטים אינם מרימים ידיים. בשנת 2005, למשל, חתמו 170 פוסקי הלכה, ביניהם סעודים ווהאבים, על "הצהרת עמאן", שזכתה לתמיכה רבה בעולם המוסלמי, וקבעה כי שמונה אסכולות ההלכה הן חלק מהאסלאם, מאמיניהן אינם יכולים להיחשב כופרים ודמם ורכושם אסור. ההצהרה קראה לשים קץ לכל גילויי האפליה והאלימות בין הכתות.
עשור לאחר מכן טען נשיא אוניברסיטת אל-אזהר, מוחמד אל-טייב, כי מותר למוסלמי סוני לאמץ את השיעה, שאותה כינה האסכולה החמישית באסלאם. אל-טייב אף לא הביע התנגדות לנישואין בין שני הזרמים. הוא הרחיק לכת בהסבירו כי תהפוכות תור הזהב של האסלאם, שהולידו את הסכסוך בין הסונה לבין השיעה והפכו את הח'ליפים אבו בכר ועומר למנהיגי האומה המוסלמית, אינם קשורים לעיקרי האמונה וליסודותיה.
