בשבוע שעבר פרסם דרור זאבי תגובה למאמרי על המזרח התיכון החדש. חשבתי להותיר את חילופי הדברים בינינו בעינם, אולם אז פרצה הסערה הציבורית סביב הכתבה בערוץ 2 על הילדה בת ה-8 מבית שמש שחרדים מתנכלים לה בשל מלבושה. גבר חרדי הסביר שם למראיין כי "כל ארץ ישראל יהיה ארץ ישראל חרדית ולא יעזור לכם כלום". תהיתי איזו חרדה הייתה מתעוררת בלבו של יהודי ציוני לו היה שומע ערבי מדבר כך. נזכרתי גם במערכון המפורסם, המפחיד והמרתיח, של החמישיה הקאמרית, שבו "יגאל עמיר" אומר בחיוך של מנצחים כי "בתוך הלב עמוק אתם יודעים שבעוד עשרים שנה אני אקבל חנינה". בינתיים פרסם גם מוחמד אל-עטאונה תגובה בעניין הדת והחילונות במזרח התיכון. חשבתי שבכל זאת כדאי שאגיב לטענות שהועלו ואולי נעורר גם אחרות ואחרים להצטרף לדיון.
ראשית, לעניין הדמוגרפיה בישראל. דרור צודק: ישנה ירידה משמעותית בילודה בכל המגזרים, לרבות הדתיים והחרדים. אולם שיעור הילודה בקרב יהודים חרדים עדיין גבוה משמעותית מזה של יהודים דתיים וחילונים. מומחים אמנם חלוקים בדעתם ביחס לשיעורי הריבוי הטבעי בקרב האוכלוסיות השונות בישראל, אולם תחזית דמוגרפית של הלמ"ס צופה, בכל תרחיש, ירידה עקבית ומשמעותית בשיעור היהודים הדתיים והחילונים מכלל האוכלוסיה ביחס ליהודים חרדים וביחס לערבים. בקרב האוכלוסיה היהודית, ההתפלגות בין הלומדים במוסדות חינוך חרדיים, ממלכתיים-דתיים וממלכתיים חושפת עליה עקבית בריבוי הטבעי בשתי הקבוצות הראשונות וירידה עקבית בריבוי הטבעי בקרב החילונים. בשנת 1999, למשל, מבין כ-90 אלף תלמידי כיתה א' במערכת החינוך היהודית, למעלה מ-40 אלף למדו במערכת החינוך החרדית והממלכתית-דתית. אחוז גבוה מבין אלה ששלחו את ילדיהם לחינוך הממלכתי-דתי לא הציגו את עצמם כדתיים בסקרי הלמ"ס, אולם ילדיהם התחנכו במערכת חינוך דתית.
באשר לתהליכי הדתה וחילון, סקר של הלמ"ס משנת 2009 מצביע על כך שבקרב גילאי ה-20 ומעלה יותר יהודים עברו תהליך הדתה מאשר תהליך חילון. ממצאי הסקר אף חושפים כי היקף ה'יציאה' מהאוכלוסיה החרדית הוא נמוך ביותר, וכי יותר משליש מהחרדים בישראל גדלו במשפחות שאינן חרדיות. מאחר שהיקף הניידות בין המגזר הדתי-לאומי לבין המגזר החילוני דומה, המסקנה היא כי תהליך היציאה בשאלה בישראל מתגמד לעומת תהליך החזרה בתשובה. ההקצנה הדתית בחברה החרדית היא אולי תגובת נגד להיפתחות לחברה הכללית, כפי שמשער דרור, אולם הנתונים אינם תומכים בכך שהחברה הישראלית בכלל, והחרדית בפרט, עוברת תהליכי חילון. למעשה, ההיפך הוא הנכון.
אפשר לקבל, לצורך הויכוח, את הטענה כי בחברה הישראלית, וכן במזרח התיכון הנסחף ברוחות ה"אביב הערבי", אין תהליך הדתה משמעותי אלא שמשקלם האמיתי של הדתיים נחשף והופך למשמעותי יותר. אולם התוצאה היא אחת, ואין בה שום נחמה עבור חילונים ליברלים. הללו צריכים להתמודד עם מציאות שלא היו מורגלים בה – מציאות של מיעוט שמאחזיו בישראל פנימה הולכים ומתמעטים; ומציאות של הפיכת האסלאם הפוליטי, ולפיכך הדת והשמרנות, לדומיננטיים יותר במרחב הציבורי והפוליטי במזרח התיכון הערבי.
אין מחלוקת מהותית ביני לבין מוחמד: אינני פסימי ביחס לעתיד הדמוקרטיה במזרח התיכון הערבי, והאחים המוסלמים אכן יכולים לאמץ דרך סובלנית, פלורליסטית ופרגמטית. עם זאת, אני חושב שבשלב זה גם אופטימיות היא מוקדמת: שלטון ה"אחים" עדיין לא עמד במבחן של ממש למעט בעזה, שם לא הפגינו סובלנות ראויה לציון ביחס למתנגדיהם ומתחריהם. לכל היותר ניתן לומר כי נראה שבעידן האביב הערבי מערכת הבלמים והאיזונים שתוצב נגד כל שלטון תהיה חזקה מזו שהייתה בעידן הדיקטטורות החילוניות. יש להעיר שגם אם הפופולריות הגדולה של ה"אחים" איננה משקפת שינוי דמוגרפי, היא איננה רק מציאות סמויה שנחשפה באביב הערבי: למשטרי הדיכוי הקורסים של העולם הערבי ולכשלונותיהם יש חלק גדול מאוד בהגברת כוח המשיכה החברתי והפוליטי של החלופה האסלאמית. מוחמד אכן רומז לכך בהזכירו את האנטגוניזם כלפי המשטרים הישנים.
מכל מקום, דת היא רק חלק מהסיפור. במאמרי התייחסתי גם לעליית המסורת והשמרנות, ואולי הייתי צריך לכתוב הלאומיות האתנית. השינויים שעברו על המפה הפוליטית הישראלית בעשור האחרון, והמגננה ההולכת וקשה של חילונים ליברלים על אורח חייהם ודעותיהם, מעידים כאלף עדים על מצוקתם. באשר למזרח התיכון, האביב הערבי מעיר מרבצו לא רק את האסלאם הפוליטי אלא גם סוגיות סבוכות ודליקות של זהויות דתיות, עדתיות ואתניות. בישראל של השנים האחרונות ניכרת ממילא עליה בחרדה הקיומית של יהודים, מה שהביא את הממשלה בין השאר לתבוע מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. לכן יש לשער שסוגיות של דת, לאום וזהות תהפוכנה לטעונות מאוד במזרח התיכון כולו, וישראל בתוכו, בעתיד הנראה לעין. זו איננה בשורה מרנינה עבור ליברלים.
הקרב אינו אבוד, וחילונים אינם צריכים להגיב בפאניקה. אפשר גם לקוות לנס חילוני כלשהו שיהפוך את מגמת התהליכים הדתיים והפוליטיים שעוברים על ישראל ועל המזרח התיכון. אולם התעלמות מהמציאות לא תועיל. כרגע, הסיכוי הטוב ביותר לחילונים הליברלים באזור טמון בשיתוף פעולה עם ליברלים דתיים, ובתקווה כי יחד יוכלו לנהל מערכה מוצלחת נגד כוחות השמרנות הדתית והפוליטית העולים.
