לרוב סָטירה קוראת תגר על מוסכמותיה של החברה. חוסר האמון של הסטיריקן באידאולוגיות ובסיפורי־על מקובלים מסמן אותו כמדיום חתרני המוכן להסתכן ולהתמודד עם צורות שונות של טאבו חברתי. כמו צורות אחרות של אומנות חתרנית, גם לסוגה זו נשקפת סכנת התבוללות בתרבות הרוב, המוכנה לעכל את ההתנגדות, ובכך לעקר אותה מן הפוטנציאל המאיים והחדשני שבה.
באסם יוסף, רופא מצרי, סטיריקן, ומי שהנחה את תוכנית החדשות המצרית הסטירית "אל ברנאמג'" ("התוכנית"), הוא כוכב הסרט התיעודי "לדגדג ענקים", וסיפורו האישי והציבורי מסמל את מה שעבר הציבור במצרים מ־2011 ועד עליית אל־סיסי לשלטון.
השבוע (פברואר, 2019) הוקרן הסרט בסינמטק בירושלים, במסגרת הסדרה "נאמנות בתרבות", העוסקת בגבולות חופש הביטוי בעולם. כאשר ניגשתי לבנות את ההרצאה שקדמה להקרנת הסרט שאלתי את עצמי אם במצרים היום אפשר בכלל "לדגדג ענקים", כלומר, אם באווירה הפוליטית הנוכחית במצרים ייתכנו ביקורת וסטירה.
התשובה איננה חד־משמעית. פתחתי את ההרצאה בהצגת התהליכים שקדמו לאירועי אביב 2011, המוצגים בסרט, אירועים שאפשר לתאר כסיר לחץ מבעבע של מצוקות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, וסיכמתי בכך שהשלב שבו נמצא הציבור המצרי כעת הוא, למעה, חזרה לסיר הלחץ המבעבע, ומדובר בתהליך שלא הושלם.
שמחתי לראות אולם כמעט מלא בערב ירושלמי קריר. הקהל בא לשמוע, לראות וללמוד על הניסיון המצרי, מבלי לומר מילה על התהליכים, העלולים להיות דומים, אצלנו בבית.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך
