הגדלת הנגישות למידע שהתרחשה בעקבות מהפכת האינטרנט, ובהמשך עלייתן של הרשתות החברתיות, משפיעות גם על החשיפה של פרטים לסוגיות דתיות ועל הבנתן. לפי מאמר שפרסם העיתונאי המצרי עבדאללה בכר באתר דרג', במהלך שנת 2024 פורסמו במצרים לא פחות מ־1,422,000 פסקי הלכה.
פתווה היא פסק הלכה שניתן על ידי איש דת המוסמך לכך בעולם האסלאם בנוגע לסוגיה או שאלה נקודתית בדומה לשו"תים בעולם ההלכה הדתית. על כן, עם כמות עצומה כזו של פסקי הלכה, לא ניתן לחשוב שהן מתיישבות זו עם זו ומייצגות הבנה אחידה של חוקי הדת, או שכולן מחייבות באותה מידה. אם תפקידה של הדת הוא לנווט את חייו של היחיד בתוך המציאות המשתנה, האינפלציה של פסקי הלכה רק מחריפה את הבעיה.
מדינות רבות במרחב האסלאמי מתמודדות עם בעיית הביזור של הגופים שמוסמכים לפרסם פסקי הלכה, ועם השאלה אם יש למדינה הסמכות להסדיר סוגיה זו. באיחוד האמירויות הוחלט ב־2024 על מתן קנסות דרקוניים (200,000 דרהאם, ששווים לכ־180,000 שקלים) לפוסקים שפסיקותיהם חורגות מהתחום שנחשב ללגיטימי. על פי ההיגיון האמירותי, אלו למעשה מפירים את הקוד האתי המקצועי. חשוב לציין שאיחוד האמירויות היא מדינה אסלאמיסטית בשונה ממצרים, שרשמית היא רפובליקה דמוקרטית.
גם אם מצרים אינה דמוקרטיה ליברלית, מוסדותיה והשפה שהיא משתמשת בה אינם אסלאמיים אלא רפובליקניים – של בתי משפט, של רפורמות חוקתיות, של פרלמנט וכו'. ככזו, המקור לפתרון סוגיות משפטיות מרכזיות הוא החוקה המצרית.
במאמר אחר, פרי עטה של אימאן עאדל, הכותבת מסבירה כי הסעיף השני בחוקה המצרית קובע ש"האסלאם הוא הדת הרשמית במדינה, השפה הערבית היא השפה הרשמית, והעקרונות השרעיים והאסלאמיים הן המקור הראשי (העקרוני) לחקיקה". עם זאת, את הניסוח העמום של הסעיף אפשר לפרש בדרכים שונות בתכלית, ובייחוד ככל שהדבר נוגע לחירויות הפרט וליחסי דת ומדינה.
אל־אזהר הוא הגוף היחיד שהצליח לאתגר את סמכות הרפובליקה. הסעיף השלישי בחוק שמגדיר למעשה מי אומר את המילה האחרונה בסוגיות דתיות רוחביות עורר מחלוקת בקרב אנשי דת
קודיפיקציה ורגולציה
כבר שנים שמצרים מנסה להוביל לרגולציה בתחום הפתוות. הצעד המשמעותי הראשון בפרשנות לחוקה נעשה ב־2016, כשבית המשפט לעניינים מנהליים דן בחוקיות ההחלטה של שר ההקדשים (אווקאף) לדרוש אחידות בין דרשות יום השישי במסגדים במדינה. "למען אחדותה של מצרים, וכן של המדינות הערביות והמוסלמיות, וכדי להיאבק במחשבה שסוטה מדרך הישר, יש לפרסם פתוות בכתב" (ולא בעל־פה, כנהוג עד אז).
בית המשפט אשרר את החלטת השר, ואף התייחס לשאיפה הכללית לקודיפיקציה של השריעה. קבלת החלטה לגבי הפתוות בבית המשפט יש בה כדי לשנות את תפקידם של אנשי הדת בעולם האסלאם הסוני ואת היחס בין דת למדינה, אך ייתכן גם שהיא באמת צעד חשוב בדרך להתאמה של הדת לצורכי התקופה.
במאי האחרון חתמה את הדיון בעניין רגולציית הפתוות ועדה ייחודית שכינס הפרלמנט המצרי, שהורכבה ממשתתפים מהממסד האזרחי והדתי, ושהוקמה כדי להעביר חוק שיסדיר את חלוקת הסמכויות ואת האצלתן בין אותם גורמים.
החוק שגובש כולל בתוכו גם הגדרה חוקית רשמית לפתווה ולמעשה מפריד בין שלושה פסקי הלכה שונים: פסיקה הלכתית רוחבית, פסיקה הלכתית נקודתית והדרכה דתית רוחנית. הראשונה קובעת תקדימים מחייבים; השנייה מתייחסת לסוגיות ברמה הקהילתית או האישית; והשלישית מנחה את החברה באופן שנותר מעורפל.
כעת, הגדיר החוק כי לשלושה גופים יש סמכות להוציא פסקי הלכה: מועצת גדולי החכמים באל־אזהר (המוסד הדתי הלכתי החשוב ביותר בעולם הסוני), הקומפלקס למחקרים אסלאמיים ודאר אל־אפתאא, גוף ממשלתי שאמון על פרסום של פסקי הלכה. גופים אחרים כמו המרכז האלקטרוני לפתוות ופוסקים קהילתיים קיבלו רשות לפסוק אך בעניינים פרטיקולריים בלבד.
גם את זהותם של הפוסקים הקהילתיים החוק מגדיר. למשל, עליהם להיות בוגרי אחד המוסדות של אל־אזהר, בני למעלה מ־30 וללא רקע בעייתי. מכך ניתן להסיק שאל־אזהר הוא למעשה הגוף היחיד שהצליח לאתגר את סמכות הרפובליקה. הסעיף השלישי בחוק שמגדיר למעשה מי אומר את המילה האחרונה בסוגיות דתיות רוחביות עורר מחלוקת בקרב אנשי דת במדינה. משרד ההקדשים ביקש שהסמכות תינתן לו, אך הוועדה העניקה את הסמכות לנציגיו של אל־אזהר.
בשלהי המאה ה־19 החלו להישמע קולות על הצורך לחזור למקורות הבסיסיים של האסלאם ולפרש אותם בהתאם לרוח המודרנה כדי לייצר שיח של התחדשות דתית
המשבר החברתי מאחורי הביקוש לפסקי הלכה
אולם גם צעדי הרגולציה שיושמו עד כה אינם בבחינת פתרון אמיתי לבעיה, שכן הסוגיה היחידה אינה הענקה או שלילה של סמכות פסיקה לגוף כזה או אחר. ריבוי פסקי ההלכה נוצר בתגובה לשאלות הרבות שמגיעות מהעם ומבטא את היותו במשבר. אנשים צופים בערוצי טלוויזיה בין־לאומיים כמו אל־ג'זירה, מהגרים למערב וחווים מפגשים תרבותיים, משוטטים ברשתות החברתיות, והמפגש בין העולם הגלובלי שאנו חיים בו לבין הידע הדתי מעורר שאלות.
בכר כותב שהעם המצרי צמא ל"חינוך, עבודה, חשיבה ביקורתית, מחשבה מתפתחת, טיפול ופתיחות לעולם". עאדל מוסיפה במאמרה שאל־אזהר מסרב להסתכל למציאות בעיניים או להביא בחשבון דרכי חשיבה מודרניות. בחברה שסובלת מבעיות חמורות כמו פשע מאורגן ודיכוי נשים, הפתרונות שהוא מציע אינם מספקים.
השריעה מכירה בכך שעליה להתחדש. היא נשענת על מקורותיה הבסיסיים של דת האסלאם – הקוראן והחדית', סיפורים והלכות על אורח חייו של הנביא מוחמד שהם מודל לחיקוי למאמין המוסלמי. במהלך השנים התפתחו בתוך האסלאם הסוני ארבע אסכולות הלכה בעלות מסורת פרשנות למקורות הבסיסיים של האסלאם: האסכולה המאלכית, החנפית, החנבלית והשאפעית.
בשלהי המאה ה־19 החלו להישמע קולות על הצורך לחזור למקורות הבסיסיים של האסלאם ולפרש אותם בהתאם לרוח המודרנה כדי לייצר שיח של התחדשות דתית. המאמץ המחשבתי הכרוך בגזירת הלכות חדשות מתוך המקורות המקודשים לאסלאם מכונה אג'תהאד. עאדל מבקרת את אנשי אל־אזהר על קיבעונם המחשבתי ועל כך שהם מפחדים מהשימוש באג'תהאד מהסיבה שהוא עלול להביא לאיבוד הערכים השמרניים בחברה.
דיני הירושה כנקודת התייחסות
היא לוקחת כמקרה בוחן את תחום דיני הירושה. הפרשנות האסלאמית המסורתית קובעת שגבר זכאי לרשת סכום כפול מאישה. הכלל הזה בעייתי לא רק משום אי־השוויון האינהרנטי שבו, אלא גם כי הוא מעודד אלימות. כפי שמחברת המאמר כותבת, ההיגיון בכלל זה אינו "לגבר מגיע פי שניים מהאישה" אלא "על האישה להיות חלשה יותר מהגבר". אם כן, דיני הירושה כמו שהם, לא יותר ולא פחות, הם אמצעי אלים וכוחני.
עאדל מפנה למקרה מחריד במיוחד שבו אחיה של אישה דאג שגבר אחר יתקוף אותה כדי להפעיל עליה לחץ לוותר על תביעותיה לירושה שוויונית בבתי המשפט במדינה, מאחר שלהבנתו תביעתה סותרת את ערכי הדת והחברה. אומנם זאת אינה המטרה של פוסקי ההלכה, אך המציאות הקשה וחוסר השוויון מעודדים שימוש באלימות.
עאדל מביאה דוגמאות לאנשי דת שתומכים בפרשנות מודרנית ומקילה יותר של הלכות השריעה, גם כאלה שלמדו באל־אזהר ושעודם משויכים אליו. סעד א־דין אל־הלאלי, מרצה באוניברסיטת אל־אזהר, מחויב לערכי הדת, אך ככל שמתעוררת שאלה הלכתית שיש לה פתרון לחומרא ופתרון לקולא, הנכון בעיניו הוא הפתרון לקולא. הוא הציע למשל לחייב נשים לעטות את החג'אב אך רק בעת התפילה. ולענייננו, הוא עצמו מתנגד לדיני הירושה הקיימים, והציע לאתגר אותם על ידי משאל עם.
בתגובה לדבריו, יצא המרכז האלקטרוני לפתוות של אל־אזהר בהודעה מדאיגה, חריגה בנוקשותה אפילו במדינה מקוטבת כמו מצרים: "חוקי הירושה ברורים ואיש אינו יכול לשנותם… זה פשע מחשבתי שמאיים על… היציבות החברתית… פשעים מחשבתיים שיש להעניש את מבצעיהם ואת התומכים בהם". עוד ממשיכה ההודעה: "ההתחבאות מאחורי טענות בדבר שמירה על זכויות האישה… והצגת (הדת) כאויב לאלו היא תעלול נבזי שקורא ליבוא רעיונות מערביים מתועבים וזרים אל תוך החברות הערביות והאסלאמיות".
עאדל מסבירה כי היחס לנשים בחברה המצרית משתנה מכורח המציאות. היא קושרת בין מרכזיות העניין לבין התגברות התופעה של נשים שמפרנסות את משפחותיהן
לא העובדה שאל־הלאלי הוא פוסק מקל היא שמדאיגה את הממסד השמרני כמו ההצעה להעלות את הנושא למשאל עם. מדובר בצעד שביכולתו לסלול את הדרך לראשונה לקראת ביזור ודמוקרטיזציה של הידע בדרך להחזרת חופש הבחירה מאנשי הדת אל העם.
עאדל דוחה את הטענה שעמדתו של אל־הלאלי היא פתח לחדירה של רעיונות מערביים. החברה המצרית ברובה מחויבת לערכי הדת ואף תומכת ביישום של ערכי השריעה, אך עאדל מסבירה כי היחס לנשים בחברה המצרית משתנה מכורח המציאות. היא קושרת בין מרכזיות העניין לבין התגברות התופעה של נשים שמפרנסות את משפחותיהן (18% מהנשים המצריות). כלומר הנשים המצריות הופכות סוף סוף לגורם שצריך להביא בחשבון.
אם נחזור לדבריו של בכר, הוא מוסיף שמכיוון שהעם כבר נחשף לרעיונות מודרניים באמצעים שונים, אל־אזהר תהיה חייבת להתחיל ללמד את אותם רעיונות גם במוסדותיה.
הסופר האיראני-אמריקאי רזא אסלאן עסק בנושא רפורמות באסלאם בעולם המודרני בפרק החותם את ספרו "No god but god" (שנכתב קודם לרפורמה המשפטית הנוכחית). בספרו הוא קושר גם את תנועות הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, אך גם את התנועות האסלאמיסטיות החמושות והמבוזרות – להתפוררות המרכז הדתי באל־אזהר, ויותר מכך לאובדן האמון בו. הוא מקביל את התהליך שהתרחש בעולם האסלאם לרפורמציה שהתרחשה בנצרות במאה ה־17, שהביאה איתה גם את הנאורות, אך גם למשל תגובות ריאקציונריות כמו ציד מכשפות.
עוד מוקדם לדעת לאיזה כיוון ימשוך העם המצרי, וייתכן גם שעצם המסקנה הפסימית של שני הכותבים שהובאו בסקירה זו על חוסר יכולתו של הממסד הדתי המיינסטרימי כדוגמת אל־אזהר להתמודד עם השינויים בני התקופה, היא שגויה.
כך או כך, נראה שפרק חדש ביחסי הדת והמדינה במצרים, ובמעגלי ההשפעה שלה, החל להיכתב החודש.
