במשך ששת החודשים האחרונים אני בקשר שוטף עם ידיד מהעיר עזה שנעקר ממנה כמו מרבית תושביה. איאד, שאביא את דבריו כאן בשם בדוי, היה לקוח שלי כשעדיין הייתי עורכת דין בישראל. ייצגתי אותו במשך שנים והמשכנו להיות בקשר אחרי שהייצוג הסתיים. כיום הוא בעל משפחה ואב לארבעה ילדים בגילי שנתיים עד עשר. בינתיים, אני ומשפחתי עברנו לארה"ב, והוא ומשפחתו עודם תקועים ברצועת עזה.
אף על פי שהיינו בקשר מתחילת המלחמה באוקטובר 2023, הוא מעולם לא ביקש עזרה כספית; עד חודש יוני 2025, שאז כתב לי: "אני לא יכול יותר. אני צריך עזרה". מאז אני מגייסת כספים למחיית משפחתו בת שבע הנפשות – איאד ואשתו, אימו וארבעת ילדיו – תרומות שלשמחתנו הספיקו להם כדי לשכור מחסן קטן ללא שירותים באחד ממחנות העקורים במרכז הרצועה. לפחות מהגשם הם מוגנים.
תוך כדי כך, אני לומדת ממנו על קשיי החיים היומיומיים ברצועת עזה המוחרבת, על הרצון לחיות חיים מלאים ועל הייאוש המתמשך של חיים ללא מוצא, ללא נחמה וללא הסבר לסבלם המתמשך. במאמצינו למצוא מקורות מימון עצמאיים למחייתו, הצעתי לאיאד לכתוב בעברית, שפה שהוא שולט בה מהתקופה שהיה בישראל. דבריו מובאים כאן בעריכה מינימלית, ואני מקווה שנוכל להמשיך ולפרסם מכתביו:
הפרקטיקה בשטח אינה אלא המשך של המלחמה שפשטה צורה ולבשה צורה אחרת
ההכרזה של הנשיא האמריקני ב־10 באוקטובר 2025 בדבר הפסקת המלחמה בעזה יצרה את הרושם שהינה סוף סוף בא סוף למלחמה. בהעדר תמונות מוחשיות של הרג המוני, הפעילות המשולבת של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, דוברות צה"ל, הדוברות של שגרירות ארה"ב בישראל והתקשורת – כולם עמלים כדי לגרום לנו להאמין שהמלחמה נגמרה. אלא שלמעשה הפרקטיקה בשטח אינה אלא המשך של המלחמה שפשטה צורה ולבשה צורה אחרת.
עדיין, אחרי יותר משנתיים, אין אפשרות לשלוח ילד, שכל חבריו התפזרו לכל עבר, ללמוד בבית ספר. עדיין, הדי הפיצוצים נשמעים בחוזקה וקולות ההפגזה אינם שוקטים, במיוחד בלילות, מה שהופך את הפחד לממשי בקרב אוכלוסיה עייפה ממילא.
המדיניות של הניהול מרחוק של מערכות המסחר והשליטה של ישראל בכל סוגי המוצרים וכן בכמויות של המוצרים שמורשים להיכנס לרצועה, ובעיקר אלה האסורים, מלמדת על כוונה אחת ברורה, והיא הנצחה של המצב הקיים. פרקטיקות אלה מוצאות את ביטויין בכל תחומי החיים, כאשר לא ניתן שום מענה אמיתי לשום צורך דחוף אלא במשורה, ובמקרים אחרים אין כל מענה. כך בתחום המוניטרי עדיין אין שירותי בנקאות ועל כן אין כסף מזומן, ומה שנמצא בשוק אינו מתאים לשימוש, ועדיין שטרי הכסף עצמם הם סחורה למכירה במחירי שוק שחור.
אותו מחסור חל גם על תחום המזון. בניגוד למה שמפורסם – שאין עוד רעב בעזה – אומנם האוכל מותר בכניסה בכמויות גדולות יותר לסוחרים, והוא כולל ברובו שימורים ומזון מוקפא, אבל סוכנויות בין־לאומיות שנהגו לחלק מזון אינן מורשות עוד לחלק מזון בחינם, מה שמביא למכירה של המזון בשוק (כמו בשאר סוגי המצרכים והמוצרים) במחירים גבוהים במיוחד שהופכים השגה של מזון משביע לעשירים בלבד. אלו הם מתי מעט בתוך האוכלוסייה.
עדיין אין מים זורמים. כמעט שלושה חודשים עברו מאז אותה הכרזה חגיגית על סיום המלחמה, ועודנו רצים עם מיכלים, מסתופפים ונאבקים כדי להשיג ולמלא מים
עדיין אין מרשים להכניס כמות מספקת של סיוע הומניטרי הנוגע למחסה או להגנה מפני נזקי מזג האוויר. מחנות העקורים הזרועים בכל רחבי הרצועה ומאכלסים משפחות על ילדיהן, זקנים, נשים וטף, הפכו את האנשים למעשה לדרי רחוב. אנחנו לא מצליחים להתמודד עם תהפוכות החורף ופגעי מזג האוויר, למצוא מקום בטוח מפני מחלות ולספק לנו ולילדינו סביבה הוגנת של חיים ראויים לבני אדם.
המניעה של מוצרי יסוד ובהם תרופות בסיסיות, אפילו כאלה הניתנות ללא מרשם, היא מעבר לכל דמיון. עד שסוף סוף אתה מוצא את מבוקשך בבית מרקחת, אתה מגלה שהמחיר שלו בשמיים, ולא בטוח שתוכל לרכוש גם במחיר הזה, כיוון שהמזומנים הדהויים והמרופטים נדחים על ידי המוכר, ואז אתה חוזר מבלי שהצלחת להשיג את התרופה שלך.
אותו המצב של העדר תרופות אינו מיוחד רק לשוק הפרטי, גם מרפאות או"ם ובתי חולים אינם מספקים תרופות, ובמיוחד למחלות כרוניות, אלא במשורה, בהפרשי זמן די ארוכים ובמתן תרופות חלופיות שלמעשה אינן אלא תרופות דמה.
עדיין אין מים זורמים. כמעט שלושה חודשים עברו מאז אותה הכרזה חגיגית על סיום המלחמה, ועודנו רצים עם מיכלים, מסתופפים ונאבקים כדי להשיג ולמלא מים לכל צורכי בני האדם, ואם לא תספיק למלא יהיה עליך להמתין עד למחרת. כך למעשה עליך לחשב בדיוק את הצריכה של המים ולבזבז על פי סדרי עדיפויות, עד שבקושי אפשר להתקלח פעם בחודש.
עדיין אין הכמות הנדרשת של דלקים ושל גז לבישול, מה שהופך את ההסקה בחורף למותרות שאיש אינו יכול להרשות לעצמו, כאשר המחיר לליטר אחד של סולר נע בין 70-60 ₪. המחסור ומחיר הגז משפיעים גם על בישול האוכל מאחר שגז הבישול נמכר בכ־100 ₪ לכל ק"ג. מאחר שזה מעבר ליכולתנו, עדיין עלינו להכין אוכל בעזרת הבערה של עצים שאותם אפשר לקנות במחיר לא־סביר, אך עדיין הם האופציה הסבירה יותר מגז.
הסביבה הפיזית הפכה למתכון לתחלואה, ואכן בנוסף למחלות החורף הרגילות ישנם מקרים של עכברת ותסמינים בלתי־מזוהים של חוליים מסוגים שונים
עשן הבעירה משפיע על כולנו, שנאלצים לנשום אותו, ומחמיר בעיות בריאות כרוניות כגון מחלת העיניים שאני סובל ממנה. החמרת המחלה דורשת מרשמים ותרופות שמחיריהן האמירו וכאמור הן קשות להשגה.
עדיין הסביבה הכללית של המגורים, הן במחנות העקירה שבהם אנחנו נמצאים והן בערים, היא של מלחמה ממש, שרק נעדר ממנה ההרג היומיומי, אבל עדיין אינה מתאימה למגורי אדם כאשר הרחובות שנהפכו צרים במיוחד למעבר בגלל ערמות ההרס ושברי הבתים, עדיין מלאים במי ביוב ששוטפים כל חלקה טובה וממלאים כל סמטה. הסביבה הפיזית הפכה למתכון לתחלואה שכאמור אין לה מענה רפואי מתאים, ואכן בנוסף למחלות החורף הרגילות ישנם מקרים של עכברת (לפטוספירוזיס) ותסמינים בלתי־מזוהים של חוליים מסוגים שונים.
הסימן הכי מובהק לדעתי לכך שהמלחמה לא נגמרה הוא שאנחנו לא מורשים לדוג בים, וכתוצאה מכך אנחנו לא אוכלים דגים. בעיר שהיא כל כולה רצועת חוף אחת, דגה היא מקור פרנסה ראשי וכן מקור תזונתי ראשוני וחיוני ביותר. לצערנו אין מתאפשר לאלפי בני אדם ליהנות מאוצר טבע זה, ומה שמוצע בימים אלה בשוק הוא דגים מוקפאים במחירים לא־עממיים בכלל.
דבר נוסף המסמל המשך ישיר של המלחמה הוא אמצעי התחבורה. בהעדר דלק וכבישים, עגלות המתאימות להובלה של בהמות הוסבו במהלך המלחמה לשימוש בני אדם, ועודן משמשות כאמצעי תחבורה ראשי. בין אם אלה בתוך העיר או מחוצה לה, עליך לסבול כל הדרך מהחשיפה לרוח ולחזור למגוריך לאחר כל נסיעה כאילו חזרת מיום עבודה מפרך.
העדר החשמל הוא סימן מובהק נוסף לכך שעודנו בתוך המלחמה, שכאילו לא הוכרז כלל על הפסקה שלה. כך עם רדת החשיכה עזה הופכת לבית קברות אחד גדול שקודם רק ההפגזות הפריעו את שלוותו, וכעת הוא קבר של ממש שרק עם אור ראשון מתחילים להתעורר שוב לאותה מציאות דחוסה של מכאוב וחולי.
ככל שקשה להתעלם מן "השיפורים" שהיו לאחר ההכרזה על הפסקת האש, אותה הגינות מחייבת גם להבהיר שלא חל שום שיפור משמעותי שאפשר להצביע עליו
למותר לציין שהעדר החשמל גורם סבל נורא לכל האוכלוסייה בכל תחום שהוא מתחומי החיים, מה שמאמלל ומוסיף קושי על האפשרות להתנהל בין מחסורים. האלטרנטיבות הקיימות לחשמל אין בהן די כדי לענות על מינימום של צרכים דחופים הן בחיי הפרט והן בחיי הקהילה.
בתוך תנאי חיים אלה לאנשים אין כוח באמת ואין עוד חשק לחיות, וזוהי הרגשה רווחת בקרב חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה, ובעיקר בקרב השכבות הבוגרות, עד שרווחת האמרה ש"זכה מי שנפטר עוד מִתחילה".
לאורך כל חודשי המלחמה הארוכים, המלחמה לבשה צורה ופשטה אחרת. התיאורים שלי של מה שאנו חווים כאן הם רק ניסיון להעלות תמונה של הצורה הנוכחית של החיים שאי־אפשר לקרוא להם חיים. ככל שקשה להתעלם מן "השיפורים" שהיו לאחר ההכרזה על הפסקת האש, אותה הגינות מחייבת גם להבהיר שלא חל שום שיפור משמעותי שאפשר להצביע עליו שכזה, המעיד על כך שבא סוף למלחמה או אפילו שהיא בדרכה לחלוף ללא חזרה. להפך, ההתעקשות עד כה לא להכניס שיפורי תשתית נתפסים כאן ככוונה לחזור ללחימה.
הסבל הנורא של ימינו אלה, שכביכול הם לאחר הלחימה העצימה, לא רק שהוא בלתי־נראה משאינו משתקף בשום ערוץ תקשורת בישראל, הוא אפילו מוכחש על ידי השלטונות, שנשענים על תמונות של משאיות הסיוע הנכנסות לעזה, כאשר בפועל הן אינן אלא גניבת דעת, משום שאין הנכנס מספיק לצריכה רגילה של שכונה אחת בימים כתיקונם.
העיקר הוא הייאוש מהאי־יכולת להיחלץ ממצב זה, מכלול שהוא הוא המאבק עצמו, מלחמת הישרדות ממש
חיי האומללות והדחי, שהם סימן היכר של ימינו, ניבטים מכל פינה ומכל פעולה. אומללות שהיא לא רק בגלל התנהלות החיים על עיי החורבות וההרס שהותירה המלחמה, אלא בגלל המדיניות שבאה בעקבותיה, שאינה מותירה שום בסיס לתקווה להשתקמות.
מדיניות זו מכוונת להידוק השליטה מרחוק על כל היבטי החיים ברצועה כולה. כך למשל, ריכוז המסחר בידיהם של סוחרים אחדים (בנוסף לכאוס) יוצרת מצב של מונופולים מחד ושל שוק המוגבל למוצרים אחדים קבועים מראש. כך, מה שנחוץ באמת לא תמצאנו, ומה שבנמצא אינו יכול להיות בהישג יד של הכלל.
סך כל תנאי המחיה האלה, כל כמה שהם ירודים ותת־אנושיים, הם קרקע פורייה לאי־ודאות, לתחלואים ולמגפות שהולכות ומתפשטות, אך העיקר הוא הייאוש מהאי־יכולת להיחלץ ממצב זה, מכלול שהוא הוא המאבק עצמו, מלחמת הישרדות ממש. במלחמה הזו יוכל לשרוד ולנצח רק מי שהוא בעל כוח פיזי ובעל אמצעים כספיים, במיוחד שעליו לפעול בתנאים של אי־ודאות גמורה. ומה היא המלחמה אם לא הקבלה של החלטות גורליות לחיים ולמוות בתנאים של אי־ודאות.
