השבועות האחרונים באיראן היו מהסוערים והמדממים שידעה הרפובליקה האסלאמית מאז היווסדה ב־1979. המוני מפגינים שטפו את רחובות טהראן, אספהאן, שיראז ולמעלה ממאה ערים נוספות מחו על אינפלציה דוהרת, שחיתות עמוקה והמשך הדיכוי השיטתי, והמשטר הגיב באלימות קשה ובכוח חסר מעצורים.
הצהרותיו החריפות של הנשיא טראמפ העניקו רוח גבית חסרת תקדים למפגינים, אך בד בבד העלו את הסיכון להתערבות צבאית ישירה, והן מערערות עוד יותר את יציבות האזור כולו.
כדי לשפוך אור ולנסות לנבא את התוצאות של גל המחאות הנוכחי, כדאי לצלול אל ניתוחה המעמיק של ד"ר פאטמה א־סמאדי, חוקרת ירדנית מובילה לענייני איראן, שפורסם בעיתון אל־אח'באר הלבנוני בשלהי חודש דצמבר 2025, ממש עם תחילת המחאות הנוכחיות.
דבריה של א־סמאדי, שהספיקה לבקר באיראן לאחר מלחמת 12 הימים (יוני 2025), מציירים מדינה שכבר אז עמדה על סף שינוי פרדיגמה. האם המחאות הללו יהיו המסמר האחרון בארון המתים של המשטר – או דווקא יביאו לחיזוקו?
שאלה: האם את מוצאת שמלחמת 12 הימים קירבה בין הזרם המהפכני ויתר הזרמים הפוליטיים, או שהיא ליבתה שאלות על זהותה של איראן ועל עתידה?
ד"ר א־סמאדי מדגישה כי כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לשוב אל תפקידו המרכזי של השיח ברפובליקה האסלאמית מאז המהפכה של שנת 1979. לראייתה, השיח הוא גורם חשוב בהבנת התמורות הפוליטיות באיראן של אחרי המהפכה, שכן הוא מייצר לגיטימיות ומגדיר מחדש את השדה הפוליטי, ואינו רק כלי רטורי.
מאז ניצחון המהפכה, א־סמאדי מסבירה, השיח האסלאמי דחק הצידה את השיח הליברלי והשמאלי, והפך לכלי שלטון מרכזי. שיח זה התבסס על סמלים דתיים, על רשתות מסגדים ועל הכריזמה המנהיגותית של האמאם ח'מיני, ובאמצעותם הצליח לגייס המונים לשורות המהפכה. אלא שעד מהרה הפך השיח לכלי מאבק והדרה פוליטית, ונוצרו בו דיכוטומיות חדות כמו "מהפכה מול אנטי־מהפכה" או "התומכים בדרכו של האמאם מול הלאומיים".
הזרם של רוחאני, סמאדי מדגישה, אינו מחזיק בנרטיב עצמאי, אלא פועל בתוך המסגרות שהתגבשו בעבר, עם נטייה ברורה לפרגמטיות ולהפחתת הקיטוב
לאורך השנים, עבר השיח כמה גלגולים: תחילה, משל בכיפה שיח של "מהפכה ואנטי־מהפכה"; לאחר מכן, במהלך מלחמת איראן־עיראק, רווח שיח "ההגנה הקדושה" (השם הרשמי שהעניקה איראן למלחמה), אשר התבסס על מונחים דוגמת "מות קדושים", "הקרבה" ו"תרבות עאשוראא'". שיח זה הצליח לאחד את החברה ולדחוק הצידה את המחלוקות הפנימיות.
לאחר המלחמה היה זה שיח "הבנייה מחדש" שתפס את המקום, והתמקד בעיקר בפיתוח כלכלי ובשיקום; אחר כך הופיע שיח "הרפורמות" שהתמקד בחברה האזרחית ובחירויות, אך כישלונו הביא לעלייתו של השיח הפונדמנטליסטי, שעיקר המיקוד בו היה בזהות האסלאמית ובתפיסת "שלטון חכם ההלכה", תוך שהוא דוחה את הסיווג המוכר לימין ושמאל.
א־סמאדי מציינת כי לא ניתן לראות בזרם המתון בראשות מי שהיה נשיא איראן חסן רוחאני, שיח יציב, ומוסיפה כי הוא לא התגבש לכדי שיח פוליטי של ממש, אלא נותר בדרגה נמוכה יותר. הזרם של רוחאני, היא מדגישה, אינו מחזיק בנרטיב עצמאי, אלא פועל בתוך המסגרות שהתגבשו בעבר, עם נטייה ברורה לפרגמטיות ולהפחתת הקיטוב. שפתו של הזרם מתמקדת בניהול משברים וביציבות פוליטית וכלכלית.
לא נוצרו בסיס חברתי חזק או "רשת סמנטית" שיכולים להחזיק לאורך זמן, ולכן הזרם הזה קשור תמיד לתנאים ספציפיים, מה שמקשה עליו להפוך לשיח ארוך־טווח.
א־סמאדי מדגישה כי מלחמת 12 הימים לא קירבה בין הזרמים. להיפך, היא רק האיצה את הקרע. לאחר המלחמה, החל הזרם המתון לפעול לקידום "שינוי פרדיגמה", כשהוא מתמקד בעיקר בנושאים פוליטיים וכלכליים. 180 כלכלנים ואקדמאים קראו לנשיא איראן לבצע רפורמות מקיפות, בדגש על דיפלומטיה מול ארה"ב ואירופה, והזהירו מפני ההשלכות של רעיונות קיצוניים.
במסגרת זו, הציג חסן רוחאני "אסטרטגיה לאומית חדשה", הכוללת שינויים מבניים בממשלה ובמערכת המשפט, היפתחות לעולם ושיפור היחסים בין הממשלה והעם. במקביל לכך, משמרות המהפכה עוקבים מקרוב אחר הדינמיקה הזו, וייתכן שייכנסו למאבק אם ירגישו שההתפתחויות עלולות להפוך לאיום ממשי על יציבות המשטר עצמו.
תגובתו של העם האיראני הייתה אפוא מנוגדת לתקוותיה של ישראל; היא ליכדה את העורף האיראני והקלה על המנהיג העליון בניהול העימות
שאלה: זו הפעם הראשונה שאנו רואים, בעוצמה הזו בכל אופן, את המשטר מנסה לאמץ את הלאומיות האיראנית באמצעות סמלים פרסיים היסטוריים כדי להנציח את המלחמה עם ישראל וארה"ב. האם הניסיונות הללו צלחו לדעתך? ומה השפעתן ומשמעותן?
ד"ר א־סמאדי טוענת כי לא ניתן להתייחס לעליית הלאומיות באיראן בתקופה האחרונה רק כתגובה מיידית למתקפה של ישראל. זוהי תופעה פוליטית־חברתית מורכבת שהיא מעבר לחזרה לנטייה לאומית ותו לא. באחד מפניה, א־סמאדי מדגישה, מדובר בניסיון למקם מחדש את הזהות הפוליטית של המדינה והחברה על רקע לחצים משולבים מבית ומחוץ.
א־סמאדי מדגישה את הבעיה הקריטית שהתגלתה בשנים האחרונות: "הקבוצה האפורה" בחברה האיראנית, אותם אזרחים שאינם מוצאים עוד ייצוג באף שיח קיים. הקבוצה הזו התרחבה מאוד, וירידת שיעורי ההשתתפות בבחירות הייתה סימן ברור להתרחבות הפער בין חלקים גדולים מהחברה לבין השלטון. בעבר, "הענישה" החברה את הפוליטיקאים דרך הקלפי, אך מאוחר יותר עברה להימנעות מוחלטת מהצבעה, כמסר שהאנשים אינם מוצאים מועמד ראוי.
חלק מהפרשנות בישראל ראתה במתקפה הישראלית ביוני 2025 ניסיון לנצל את חוסר שביעות הרצון של הציבור האיראני כדי לעורר מחאה פנימית, אך הניתוח הזה היה שגוי. אותה מתקפה דווקא עוררה את האיראנים מכל הזרמים: הם ראו בה פגיעה באיראן עצמה, בהיסטוריה, בתרבות ובציוויליזציה שלה. כתוצאה מכך, הם החלו להנכיח סמלים היסטוריים שמשבחים את אדמתם, תרבותם ואת מעשי ההקרבה שלהם למען מולדתם.
תגובתו של העם האיראני הייתה אפוא מנוגדת לתקוותיה של ישראל; היא ליכדה את העורף האיראני והקלה על המנהיג העליון בניהול העימות. אך מנגד, אותה התגייסות יצרה חוב כבד של המדינה כלפי העם, שנדרשת כעת להשיב בשינויים וברפורמות מקיפות ברמה הפוליטית, החברתית והכלכלית.
בעיקר, א־סמאדי מדגישה, יש צורך ברפורמה כלכלית נוכח המשבר הכלכלי העמוק: מעמד הביניים נשחק, הפערים החברתיים גדלו והסנקציות הכלכליות, שלא מוטטו את המדינה, העבירו את הנטל אל הציבור ויצרו "כלכלת צללים".
א־סמאדי מסבירה כי מתקפת "מבול אל־אקצא" והאירועים שבאו בעקבותיה בפלסטין, בלבנון, בתימן ואף באיראן עצמה, הציבו מבחן משמעותי לבריתות ציר ההתנגדות, ליעילותן ולאפשרות שהן תימשכנה
המלחמה חיזקה את הלאומיות כתגובה פסיכולוגית־חברתית למשבר; זו אינה רק תולדה של גיוס מלמעלה, אלא גם דינמיקה מלמטה המחפשת משמעות. עם עליית האיום החיצוני נוצרה "לאומיות מגננתית": המתקפה על איראן, בזמן שזו מנהלת משא ומתן מול ארה"ב, לצד הקריאות של טראמפ להיכנע, עוררה את היצר הלאומי מול התוקפנות החיצונית, וצמצמה הלכה למעשה את ההתנגדות הפנימית.
הלאומיות שימשה ככלי שייצר מחדש לגיטימציה פוליטית. השינוי הצליח לפנות לקבוצות רחבות, במיוחד לצעירים שאינם מגלים עניין בשיח האידאולוגי, והפך את הלאומיות למסגרת יעילה יותר לקונצנזוס. עם זאת, א־סמאדי מזהירה כי עודף התמקדות בנרטיב פרסי־תרבותי עלול להחמיר מתחים עם מיעוטים לאומיים ולשוניים ולהעמיק תחושת ניכור בקרב קבוצות שאינן מוצאות ייצוג בתפיסת "האומה" כישות רב־תרבותית.
שאלה: מהן ההשלכות של כל הניגודים הפנים־איראניים הללו על התמיכה שאיראן מעניקה לתנועות ההתנגדות בפלסטין ובלבנון?
ד"ר א־סמאדי מסבירה כי משך שנים עוררה התמיכה של איראן בתנועות ההתנגדות מחלוקת פנימית. עדות לכך ניתן לראות בסיסמה שבה השתמש מיר חוסין מוסווי בבחירות 2009: "לא לעזה ולא ללבנון, נפשי מסורה לאיראן", סיסמה אשר יש בה כדי לשקף תחושה ציבורית רווחת שלפיה המחירים שמדיניות זו גובה מאיראן גבוהים מדי, וחלף זאת יש להפנות משאבים כלפי פנים.
למרות זאת, דומה כי דפוס תמיכה זה של איראן הוא חלק אינטגרלי מהאסטרטגיה הביטחונית של המדינה. כפי שמזכירה א־סמאדי, שורשיה של מדיניות זו נטועים בתקופת השאה, אז הוא נקט מדיניות כפולה: יחסים רשמיים מול מדינות האזור ויחסים בלתי־רשמיים מול קבוצות לא־מדינתיות לטובת ביסוס השפעה אזורית וריסון יריבים.
קו פעולה זה השתמר גם לאחר המהפכה, אף שהמסגור התחלף בסיסמאות של "תמיכה במדוכאים", וישראל הוצגה כישות קולוניאליסטית המאיימת על העולם האסלאמי.
א־סמאדי מסבירה כי מתקפת "מבול אל־אקצא" והאירועים שבאו בעקבותיה בפלסטין, בלבנון, בתימן ואף באיראן עצמה, הציבו מבחן משמעותי לבריתות אלה, ליעילותן ולאפשרות שהן תימשכנה. המחירים הכבדים ששילמה איראן עוררו מחדש דיון פנימי של עלות מול תועלת וקריאה להגדרה מחדש של היחסים הללו של איראן עם בעלות בריתהּ.
יש מי שקוראים להתמקד בדיפלומטיה וביחסי חוץ ומדגישים את הצורך לעבור מחשיבה המבוססת על איומים ועימותים לגישה שמזהה הזדמנויות חדשות לשיתוף פעולה אזורי ובין־לאומי
התוקפנות כנגד עזה, א־סמאדי מציינת, הייתה בבחינת נקודת מפנה אשר חשפה בבירור את הפער: בשעה שהנהגת המדינה המשיכה לאמץ רטוריקה פרו־פלסטינית ברמה האזורית, בתוך איראן גברו הקולות שקראו להעדיף את האינטרס הלאומי האיראני.
עם זאת, מאז מלחמת 12 הימים, כמעט שאין כיום קריאות לניתוק מוחלט מהשותפים האזוריים כבעבר. חלף זאת, החלה מתפתחת תפיסה חדשה: ניצול הבריתות האזוריות כאמצעי הרתעה עקיף. במילים אחרות, התמיכה בהתנגדות ממוסגרת מחדש ככלי להגנה על הביטחון הלאומי ולא כמחויבות אידאולוגית.
ואולם, א־סמאדי מדגישה, הצגת ההתנגדות הפלסטינית ככלי שרת של מדינה זו או אחרת היא בעייתית. לטענתה, ההתנגדות היא תופעה פוליטית־רגשית־סמלית שלא ניתן לצמצם לשיקולי תועלת לאומית. הפיכתה לקלף מיקוח או לאמצעי הרתעה אזורי מרוקנת אותה ממשמעותה ואף סותרת את הערכים שהמהפכה האיראנית חרטה על דגלה. לכן, הפיכת הסוגיה הפלסטינית לאינטרס היא כשל מוסרי, עמדה שח'אמינא'י עצמו שיקף כאשר דחה קריאות לשינוי במדיניות כלפי ישראל.
שאלה: ביקרתְּ באיראן בתקופה האחרונה. האם הבחנת בגישות המתהוות ביחס לאזור בשלב הבא לאחר כל התמורות הללו? האם איראן חושבת על אסטרטגיה אזורית חדשה?
ד"ר א־סמאדי מציינת כי מתנהל כיום דיון פנימי באיראן סביב השאלה הזו. בתוך כך, יש מי שקוראים להתמקד בדיפלומטיה וביחסי חוץ ומדגישים את הצורך לעבור מחשיבה המבוססת על איומים ועימותים לגישה שמזהה הזדמנויות חדשות לשיתוף פעולה אזורי ובין־לאומי. תומכי שינוי זה מצביעים על היתרונות הגאוגרפיים הייחודיים של איראן כמי שגובלת ב־15 מדינות ועל הַקשָרים התרבותיים וההיסטוריים העמוקים עם שכנותיה.
א־סמאדי מוסיפה כי המתקפה הישראלית העלתה למודעות מחדש את השבריריות הביטחונית המשותפת ופתחה פתח לשיתוף פעולה אזורי. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בניהול התחרות מול טורקיה חרף העובדה שהאחרונה מנצחת בחזיתות שבהן איראן רושמת הפסד אסטרטגי, כמו סוריה למשל.
א־סמאדי קובעת כי בקרב גורמי הביטחון באיראן התחדדה ההבנה שמלחמת 12 הימים הייתה רק פרק נוסף בעימות ולא סופו של דבר
גם מקומם של היחסים עם סעודיה אינו נפקד מן הדיון; א־סמאדי מציינת כי ישנם גורמים בטהראן הרואים בסעודיה מועמדת לתפקיד מתווכת אפשרית בשיחות הגרעין; אחרים שמעדיפים מסלול שיתוף פעולה עם טורקיה, ויש מי שמעדיפים להמשיך עם התיווך של עומאן. מכל מקום, א־סמאדי טוענת, ברי כי היחסים מול סעודיה צועדים לעבר שיתוף פעולה, חרף ההתקדמות האיטית והזהירה.
לצד כל זאת, א־סמאדי קובעת, בקרב גורמי הביטחון באיראן התחדדה ההבנה שמלחמת 12 הימים הייתה רק פרק נוסף בעימות ולא סופו של דבר.
שאלה: בחלוף שנה מאז נפילת משטר אסד, שהיה בעל ברית של איראן, אילו רעיונות מעצבים את הסתכלותם של האיראנים על עתיד היחסים עם סוריה והמשטר החדש בה?
ד"ר א־סמאדי מתארת גישה של "סבלנות אסטרטגית", אך הפעם לא כלפי ישראל, אלא כלפי המצב בסוריה. לדבריה, האיראנים בוחרים להמתין ולעקוב אחר ההתפתחויות במקום. הם מכירים בעובדה שהם הפסידו בזירה הסורית, אך בולטת בהיעדרה הגרסה האיראנית לאירועים ולשאלה כיצד הגיעו הדברים למצב הנוכחי.
א־סמאדי מציינת כי לפי האופן שבו איראן קוראת את המצב, דומה כי סוריה עודנה רחוקה מיציבות, ותרחישים של פירוק טריטוריאלי נראים קרובים יותר מאי פעם. א־סמאדי מוסיפה כי יש מי שמדברים על ניתוק מוחלט של היחסים עם ממשלתו של נשיא סוריה אחמד א־שרע, אך אחרים שנמצאים בחוגי קבלת ההחלטות מדברים דווקא על מסרים מטעם ממשלת סוריה שהועברו לטהראן באמצעות מתווכים. לצד זאת, חשוב לזכור – שגרירות סוריה בטהראן ממשיכה לפעול כרגיל.
