ההיסטוריון הפלסטיני רשיד אל־ח'אלדי מתאר באחד הפרקים של ספרו ”The Hundred Years' War on Palestine” את הלך הרוח במזרח ירושלים בשנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, הוא מזכיר, הוצבו מסביב לשכונות הפלסטיניות מחסומים שהקשו על תושבי הגדה המערבית לבקר בעיר. במקביל לכך, צמצמה ישראל את ההיתרים לתושבי רצועת עזה לבקר בעיר. בעקבות זאת, חלה ירידה הדרגתית במעמדה של ירושלים הפלסטינית כמרכז כלכלי ותרבותי.
במקביל לכך, ניהלו העירייה והשלטונות בישראל מלחמה בירוקרטית נגד התושבים הפלסטינים. הצעדים הבולטים בהקשר זה היו הפקעת קרקעות והריסת בתים, לצד מאמצים מתגברים להביא לשלילה של מעמד התושבות של פלסטינים ממזרח העיר. הגורם האחרון שהזין את המתיחות היה שורה של מהלכים לשינוי הסטטוס קוו באגן הקדוש, ובראשם בניית "מנהרות הכותל" מתחת לרובע המוסלמי. כזכור, האינתיפאדה פרצה לבסוף בעקבות ביקור יו"ר האופוזיציה אריאל שרון בהר הבית.
אל־ח'אלדי מקדיש תשומת לב מיוחדת לתחושת ההפתעה שאחזה בישראלים לאחר פרוץ המהומות, ומסביר ממה היא נבעה. "ההידרדרות המתמשכת בתנאי החיים כמעט שלא זכתה לתשומת לב בתקשורת הפופולרית", לדבריו. אגב, לא רק ישראלים זלזלו בפוטנציאל ההרסני של תהליכי הדיכוי בירושלים. אל־ח'אלדי מתאר פגישה שקיים עם יאסר ערפאת אחרי הסכמי אוסלו בכוונה להסב את תשומת ליבו למגמות המדאיגות שמתרחשות בעיר. אלא שיו"ר הרשות, לדברי אל־ח'אלדי, "ביטל את החששות כלאחר יד".
למרות השם המבלבל, תושבות "הקבע" היא למעשה מעמד ארעי התלוי בכך שהתושב יספק בקביעות הוכחות לכך שמרכז חייו נמצא בירושלים. לימודים בחו"ל לדוגמה עשויים להיות עילה לפסילת התושבות ולמניעת הכניסה לעיר
דומה כי שני הצדדים של המשוואה הוותיקה מתקיימים כיום ביתר שאת. מכיוון אחד, מרקם החיים המזרח־ירושלמי נמצא תחת מתקפה חריפה על כל מאפייניה המוכרים: עוצמתה הכלכלית של העיר נשחקת ומקומה כמרכז תרבותי פלסטיני נמצא בסכנה חמורה. זאת בעקבות שורה של צעדי מדיניות ישראליים החותרים תחת יסודות הקיום הפלסטיני בעיר. מהכיוון השני, התהליכים מתרחשים הרחק מעיניו של הציבור הרחב, שבחלקו הגדול אינו מודע לשינויים מרחיקי הלכת במרקם של העיר, וודאי שלא להשלכות הרות האסון שלהם.
בשבועות האחרונים פרסמנו מספר סקירות השופכות אור על חלק מאותם תהליכים מדאיגים שמתרחשים בעיר, תוך התבססות נרחבת על נקודות מבט פלסטיניות. עיון בתוצרים מגלה תמונה עגומה, אך כזו שאין מנוס מלהישיר אליה מבט.
תושבות הקבע כמנגנון שליטה
הפלסטינים במזרח ירושלים מחזיקים בסטטוס בירוקרטי ייחודי: תושבי קבע. במסגרת זאת הם כפופים לחוק הישראלי ונמצאים בחיכוך מתמיד עם מנגנוני המדינה, אך אינם זכאים להצביע בבחירות ואין ברשותם תעודת זהות ישראלית או דרכון. למרות השם המבלבל, תושבות "הקבע" היא למעשה מעמד ארעי התלוי בכך שהתושב יספק בקביעות הוכחות לכך שמרכז חייו נמצא בירושלים. לימודים בחו"ל לדוגמה עשויים להיות עילה לפסילת התושבות ולמניעת הכניסה לעיר.
שלילת התושבות היא כלי נשק בירוקרטי שמופעל נגד תושבי העיר זה שנים רבות, אולם סקירה שחיבר טל שוורץ מראה שמאז ה־7 באוקטובר חלה החמרה במצב. מהדוגמאות עולה שמשרד הפנים והביטוח הלאומי נוטלים לעצמם חירות כמעט בלתי־מוגבלת לפלוש לחיים הפרטיים של תושבי העיר במטרה להוכיח שמרכז חייהם אינו בירושלים. המשטרה מצידה מצטרפת למאמץ בעזרת שימוש נרחב במצלמות מעקב ובאיכוני טלפונים ניידים.
כלי שליטה אחר שמוצג בסקירה נוגע לתחום הדיור. בחודשים האחרונים קיבלו תושבים רבים משכונת בטן אל־הווא בסילוואן צווי פינוי לטובת עמותת "עטרת כהנים". זאת לצד דפוס חוזר של אי־מתן היתרי בנייה לתושבי מזרח העיר והרס נרחב של בתים פלסטיניים בטענה לבנייה בלתי־חוקית. צעדים אלה ונוספים מסתכמים לכדי מאמץ רב־מערכתי לדחוק את הפלסטינים החוצה מן העיר.
בתי הספר הפלסטיניים בירושלים במשבר
סוגיה ששבה ועולה מעיון במשברים שפוקדים את מזרח ירושלים, היא קיומה של סימביוזה בין העיר ליתר המרחב הפלסטיני, בסתירה לניסיונות של ישראל לבודד את מזרח ירושלים מהגדה המערבית. דוגמה אקטואלית לכך היא מחאת בתי הספר הנוצריים בעיר. בסקירה שפרסם און דהן מתברר שהגבלות התנועה שהטילה ישראל ברחבי הגדה המערבית במהלך המלחמה הביאו לפגיעה קשה במוסדות החינוך בירושלים. זאת משום שמורים רבים בבתי הספר הנוצריים מגיעים מדי יום מערי הגדה ובראשן בית לחם ורמאללה.
מחאת בתי הספר הנוצריים מושכת תשומת לב מכמה סיבות. ראשית, בתי הספר הנוצריים של ירושלים נמנים עם מוסדות החינוך הפלסטיניים היוקרתיים ביותר. חלקם הם בני מאות שנים והם מושכים אליהם תלמידים מצטיינים מהחברה הפלסטינית כולה – לא רק ירושלמים ולא רק נוצרים. שנית, המחאה מעמידה מראה מול טענותיהם של דוברי הממשלה המציגים את ישראל כמגינת המיעוט הנוצרי במרחב המזרח־תיכוני. בפועל, ישראל נחשפת כמי שמערערת את הקיום הנוצרי בירושלים.
הלובי המתנחלי והמשטרה פועלים באל־אקצא בשיטות שמשלימות זו את זו. פעילי ההר עוסקים בהגברת המתיחות, והמשטרה משתמשת בכך כדי להטיל צעדי אכיפה דרקוניים נגד הפלסטינים בהר
סטטוס קוו חדש באל־אקצא
שתי סקירות שפרסמנו בשבועות האחרונים מציגות שינויים מרחיקי לכת בסטטוס קוו בהר הבית במהלך כהונת הממשלה הנוכחית. אליצור גלוק הציג בסקירתו איך נראים הדברים מהצד הישראלי. בעקבות מינוי איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי, ניתן חופש חסר תקדים לפעילי ימין לבצע פולחן בהר: השתחוויות, תקיעות בשופר והנחת תפילין.
אחת ההתגלמויות יוצאות הדופן לשינוי ביחסי הכוחות בהר היא משחק "החתול והעכבר" בין פעילים יהודים למשטרה בעניין הקרבת קורבנות. גם בעבר נהגו פעילי הר הבית לנסות להקריב קורבן פסח בהר הבית, אך התמהונים המעטים שעשו זאת היו נתפסים הרחק מרחבת המסגד, והתופעה נותרה בגדר אנקדוטה שולית. אלא שבשנה האחרונה חלה עלייה משמעותית במספר ניסיונות הפריצה, ולראשונה נרשמו גם מספר "הצלחות": בפסח שני לדוגמה, הצליחו הפעילים להכניס קורבנות אל שטח ההר, ובחג השבועות הם הגיעו עד רחבת כיפת הסלע עם בשר ודם של קורבן. לבסוף, פעילי הר הבית התחילו לנסות להקריב קורבנות גם בימי חול, וכך יצרו מצב שבו השלווה באל־אקצא תמיד נמצאת על סף הפרה.
השינויים בסטטוס קוו בהר אינם פעולתם של פעילי ימין בודדים אלא מדיניות רשמית. הדבר מתבטא במינוי מקורבו של בן גביר, איש הימין הקיצוני אבשלום פלד, למפקד מחוז ירושלים במשטרה. הלובי המתנחלי והמשטרה פועלים באל־אקצא בשיטות שמשלימות זו את זו. פעילי ההר עוסקים בהגברת המתיחות, והמשטרה משתמשת בכך כדי להטיל צעדי אכיפה דרקוניים נגד הפלסטינים בהר.
מאז אפריל 2025 אכפה ישראל נהלים נוקשים שמטרתם למנוע מדרשני המסגד להביע הזדהות עם הסבל של תושבי עזה. מדיניות זו נאכפה באמצעות שורה של מעצרי הרתעה, והביאה לשינויים מהירים בשטח
אחד המהלכים המשמעותיות בהקשר זה הוא הגבלת היכולת של פלסטינים לצלם את המתרחש במסגד. בשנה האחרונה הוציאה המשטרה צווי הרחקה נגד צלמים ועיתונאים פלסטינים והחרימה טלפונים של מתפללים שניסו לתעד את הפרובוקציות היהודיות בהר. מדיניות זו היא ביטוי לעלייה בדומיננטיות של המשטרה על חשבון כוחות הביטחון הירדניים, תוך שינוי הסטטוס קוו.
הגברת הפיקוח המשטרתי בהר עמדה במרכזה של הסקירה השנייה שפרסמנו בנושא ההתרחשויות באל־אקצא. בסקירה שכתבתי הדגמתי כיצד מאז אפריל 2025 אכפה ישראל נהלים נוקשים שמטרתם למנוע מדרשני המסגד להביע הזדהות עם הסבל של תושבי עזה. מדיניות זו נאכפה באמצעות שורה של מעצרי הרתעה, והביאה לשינויים מהירים בשטח. תוך מספר שבועות השתתקו הדרשנים לחלוטין, ותפקידו של אל־אקצא כמרכז שוקק לדיון פוליטי פנים־פלסטיני ספג פגיעה קשה.
שיטור היתר של החיים הפלסטיניים במסגד אל־אקצא והעלמת העין המכוונת ממהלכי הימין הישראלי בהר הם שני צדדים של אותו המטבע. ישראל מביאה בימים אלו לשינויים מרחיקי לכת בשגרה של אל־אקצא, ועושה זאת ללא דיון ציבורי והרחק מאור הזרקורים. הציבור, כך נדמה, אינו חשוף להיקף השינויים ולהשלכות האפשריות שלהם. קריאת מקורות פלסטיניים עשויה להיות צעד ראשון לעבר יצירת שינוי במגמה.
