במבט לאחור, אחת ההפתעות הגדולות במלחמה האחרונה בין ארצות הברית וישראל לבין איראן הייתה ההחלטה האיראנית לכוון את האש למפרץ הפרסי. כבר בימים הראשונים למלחמה, כדי ללחוץ על ארצות הברית, הודיעה איראן על סגירת מצרי הורמוז, תקפה תשתיות אנרגיה ומסופים, ושיגרה טילים בליסטיים וכטב"מים לעבר ערי המפרץ העשירות.
על אף שאת המלחמה יזמו ארצות הברית וישראל, הנפגעות העיקריות ממנה הן יצואניות הנפט הגדולות מהמפרץ, החברות במועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) – סעודיה, איחוד האמירויות, קטר, עומאן ובחריין, שהכלכלות והתשתיות שלהן ספגו נזקים אדירים כתוצאה מהתוקפנות האיראנית.
מדינות אלה נגררו למלחמה כדי לשמש מנוף לחץ על ארצות הברית, ולכן הן אולי היו רוצות להאמין שהאחרונה תגן עליהן ותדאג לאינטרסים שלהן. אולם במלחמה הן נוכחו לדעת שההגנה האמריקנית מספיקה רק באופן חלקי, ושבמשא ומתן שהנשיא האמריקני מנהל מול איראן, האינטרסים היחידים שמעסיקים אותו הם אלה של דונלד טראמפ. כעת נראה שמדינות המפרץ צריכות לחשוב כיצד הן עצמן צריכות להתמודד עם איראן ביום שאחרי.
אולי בתגובה לכך, לאחרונה נרשמה התקרבות מסוימת בין שניים מעמודי התווך של האזור – ערב הסעודית ואיחוד האמירויות. השתיים הללו ושאר מדינות GCC ידעו תקופות של קרבה וגם כאלה של ריחוק. כעת לנוכח החיזורים המחודשים, מתעוררת השאלה אם אכן יספיק האיום האיראני כדי לגרום להן לאחד את האינטרסים שלהן נגד היריבה המשותפת, ואם כן, איזו מדיניות הן צריכות לאמץ.
במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת היוקרתי Foreign Policy, שתי מומחיות לגאופוליטיקה של המזרח התיכון – אליסון מיינור (Minor) מ־Atlantic Council וד"ר אפריל-לונגלי אלי (Alley) ממכון וושינגטון – מציגות תוכנית פעולה למדינות המפרץ.
במקרה שאיראן פוגעת באחת ממדינות המפרץ, עליהן לפעול נגדה באופן משותף שיגרום לה להירתע מתקיפתן להבא
בעת הנוכחית, לדעת אלי ומיינור, מדינות המפרץ נמצאות ברגע קריטי במה שקשור להתנהלות האסטרטגית שלהן. מאז המלחמה, הכלכלה שלהן תלויה על בלימה: בתור יצואניות נפט שתלויות במצרי הורמוז, הן נפגעות באופן קשה מהניסיונות של איראן להפריע לחופש השיט במצרים כדי להפעיל לחץ במשא ומתן שלה מול ארצות הברית. לצד זאת, המשבר המתפתח במקביל עם החות'ים במצרי באב אל־מנדב, ערוץ התעבורה הימית השני בחשיבותו באזור, "עלול ליצור מצב של נקודת חנק כפולה" ולהחריב את הכלכלה המפרצית הלכה למעשה.
שיתוף פעולה, סיוע כלכלי מותנה ודגש על חופש ימי
ואכן נראה שמדינות המפרץ פונות להישען זו על זו. לאחר חודשים של חוסר תיאום, לאחרונה נרשמה הפשרה מסוימת ביחסים המתוחים שבין ערב הסעודית לאיחוד האמירויות, כשבכירים בשתי המדינות שחררו מסרים מתואמים המאששים את הקשרים החזקים ביניהן. אומנם, לדברי הכותבות מוקדם לקבוע אם איתותים אלו יתורגמו למעשים, אולם אם הם אכן מייצגים את תחילתה של התקרבות בין שתי המדינות, הדבר עשוי להיות חלון הזדמנויות קריטי לתיאום אסטרטגיה משותפת מול איראן.
האסטרטגיה שהכותבות מציעות נשענת על שלושה אדנים מרכזיים. ראשית, כדי להגן על עצמן מהאגרסיביות האיראנית, מדינות המפרץ צריכות ליצור מול איראן מאזן הרתעה קולקטיבי. אלי ומיינור קובעות כי אל למדינות המפרץ להסתפק במערכי הגנה אווירית אקטיבית: ההגנה האקטיבית היא לשיטתן לגרום לאיראן להבין ש"תקיפות מתמשכות על מדינות המפרץ או על מצרי הורמוז יגבו ממנה מחירים בלתי־נסבלים". במקרה שאיראן פוגעת באחת מהן, עליהן לפעול נגדה באופן משותף שיגרום לה להירתע מתקיפתן להבא. עם זאת, הפעולות המרתיעות נגד איראן אינן מוכרחות להיות תגובות צבאיות.
למעשה, הכותבות מעריכות כי לנוכח המצב הקשה של איראן בזירה הכלכלית והדיפלומטית, כלים בשטח זה עשויים להיות אפקטיביים יותר. הכלכלה האיראנית תלויה במידה רבה במדינות המפרץ, הן בשל קשרי המסחר הענפים ששוררים בין הצדדים והן משום שבאופן כללי הכלכלה האיראנית מושתתת על יצוא אנרגיה, ולכן זקוקה למנגנונים שונים של עקיפת סנקציות, שרכיבים משמעותיים בהם – לרבות חברות קש, חלפני כספים ומסופי שינוע והחלפה – פועלים ממדינות המפרץ. פגיעה בעורקים אלה של הכלכלה האיראנית היא ביכולתן של מדינות המפרץ, והיא תרתיע את טהראן הרבה יותר מאשר תקיפת יעד צבאי כזה או אחר.
תמורת שקט, מדינות המפרץ יכולות להציע לטהראן תמיכה כלכלית שתהיה חיונית לשיקומה לאחר המלחמה, והכיסים שלהן עמוקים מספיק לעשות זאת
ואולם, תנאי הכרחי להצלחת ההרתעה הוא תיאום מוחלט בין כל מדינות המפרץ ובפרט בין ריאד לאבו דאבי. הכותבות מזהירות כי אם אחת מהמדינות תפעל באופן עצמאי מול איראן, האחרונה פשוט תגרום לבידוד של אותה מדינה "סוררת". בתגובה לפעולה של מדינה כזו, איראן עשויה למשל להבטיח מעבר בטוח לכלל הספינות במפרץ מלבד אלו של אותה מדינה, או להכריז שאין בכוונתה לתקוף אף עיר במפרץ מלבד את עריה של המדינה שתקפה אותה.
הדבר כמובן יגרום לבריחת הון למקומות אחרים, ויביא את החברות המסחריות הגדולות להעתיק את פעילותן למדינות אחרות במפרץ, והיחידה שתיפגע תהיה מי שפגעה באיראן לכתחילה. כדי להגן על כל אחת מהן בנפרד, מדינות המפרץ חייבות להגן זו על זו.
ברית ההרתעה המשותפת האסטרטגית תהיה אפוא המקל שבו יאיימו מדינות המפרץ על איראן, ולצידו, הכותבות מציגות את הגזר – סיוע כלכלי מותנה. תמורת שקט, מדינות המפרץ יכולות להציע לטהראן תמיכה כלכלית שתהיה חיונית לשיקומה לאחר המלחמה, והכיסים שלהן עמוקים מספיק לעשות זאת.
למעשה, במדינות המפרץ נמצא הון עתק איראני שהוקפא כתוצאה מהסנקציות, ושהפשרתו יכולה לתמרץ את איראן. אל נכון, הכותבות סבורות שמדינות המפרץ צריכות להיות ברורות: עליהן להתנות את הסיוע באופן מוחלט בכך שאיראן "תתחייב להפסיק את כל ההתקפות הישירות והעקיפות על המפרץ, ותוותר על כל ניסיון להטיל אגרה על מעבר ספינות במצרי הורמוז או להשתלט עליהם". בנסיבות כאלה, "תמיכה כלכלית מותנית יכולה בהחלט לשמש כתגמול ראוי בעבור התנהגות מרוסנת מצד המשטר באיראן".
אולם גם כאן נדרש תיאום מוחלט בין מדינות המפרץ. אחרת, איראן תמקד את פגיעותיה במדינות שלא שילמו לה מספיק. אין פסול בלהעניק לטהראן תמיכה כלכלית, לדעת הכותבות, אולם בהיעדר החלטה משותפת, התמיכה תתגמל סחטנות איראנית במקום איפוק צבאי.
ציר סעודיה-איחוד האמירויות הוא עדיין מרכז הכובד הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי של המפרץ, ואם מדינות המפרץ רוצות להתגונן מול איראן, אלה השתיים שמוכרחות להוביל את המהלך
לבסוף, האסטרטגיה המשותפת של מדינות המפרץ למול איראן חייבת לכלול התעקשות מוחלטת על חופש התנועה בים. לדעת הכותבות, אסור למדינות המפרץ להרשות לאיראן להשתלט מבחינה אדמיניסטרטיבית על תנועת הספינות העוברות במצר הורמוז: הדבר לא רק יעניק לה אפשרות מובנית לסחוט בכל עת שתרצה את מדינות המפרץ, אלא גם יעודד את החות'ים בים האדום לדרוש את הנתח שלהם בעוגה ולנסות להשתלט על מצרי באב אל־מנדב.
איפה ישנו ניגוד עניינים בין מדינות המפרץ השונות?
כדי למנוע סחטנות אפוא, מדינות המפרץ חייבות להיות מתואמות לחלוטין בעמדתן, ובמידה כלשהי הן כבר מבינות זאת: אלי ומיינור מציינות לחיוב את העמדה המאוחדת שהפגינו לאחרונה מדינות האזור נגד ניסיונות איראניים לגבות אגרות מעבר במצרים, או להגביל את המעבר במצרים רק לנתיבים מסוימים שעליהם איראן יכולה לשלוט בקלות. בהמשך, מדינות המפרץ צריכות גם להרחיב את מאמציהן ולגייס לדרישה שלהן תמיכה בין־לאומית – בפרט מהצרכניות האסיאתיות הגדולות של אנרגיה מהמפרץ ומבעלות ברית אירופיות.
מטבע הדברים, הכותבות מסכימות, אחדות מפרצית מוחלטת איננה אפשרית ואיננה רצויה. למדינות שונות יש אינטרסים שונים, מסורות שונות ומערכות אחרות של בריתות דיפלומטיות, וההבדלים ביניהן גם יכולים להפוך ליתרונות יחסיים שונים שהן יכולות למנף בהתנהלותן מול איראן.
עומאן למשל נהנית מערוצי תקשורת מצוינים עם טהראן, והיא יכולה להשתמש בהם כדי לתקשר לאיראן את העמדה המפרצית ולמנוע הסלמות כתוצאה מתחשיבים מוטעים. לקטר יש כיסים עמוקים, קשרים טובים עם גורמים שיקרים לליבה של איראן כמו חמאס, ותפקיד מסורתי של מתווכת בסכסוכים אזוריים – מה שמקנה לה יכולות להשפיע על איראן במגוון אופנים דיפלומטיים עקיפים.
אבל מי שיש להן את מנופי ההשפעה החזקים ביותר מול איראן, וממילא מי שהתיאום האסטרטגי ביניהן מוכרח להיות הדוק יותר, הן סעודיה ואיחוד האמירויות. ציר ריאד-אבו דאבי הוא עדיין מרכז הכובד הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי של המפרץ, ואם מדינות המפרץ רוצות להתגונן מול איראן, אלה השתיים שמוכרחות להוביל את המהלך.
אמת, הן נמצאות בתחרות כלכלית זו עם זו, וחלוקות בשורה של ענייני מדיניות – מתימן ועד היחס לישראל. אולם שתיהן מתמודדות עם אותן בעיות קיומיות בהווה – "לכודות בין בעלת ברית אמריקנית שלמרות חיוניותה רק הולכת ונעשית בלתי־צפויה, לבין איראן, שאומנם ספגה מכות קשות אך יצאה מהן מחוזקת אף יותר". בעת הנוכחית, אלי ומיינור מסכמות, אין להן פריווילגיה להתעמת זו עם זו, ועליהן להוביל את יתר מדינות המפרץ; אחרת, במלחמה הבאה מצבן יהיה גרוע פי כמה.
סין נכנסת למערכה
אומנם הטיעון של מיינור ושל אלי הוא פרוגרמטי במהותו, ואין לצפות ממנו להציג ניתוח גאופוליטי שלם. ועדיין, נעדר ממנו לחלוטין גורם אחד משמעותי: סין.
כיום, קשה לנתח את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות משתי גדותיו של המפרץ הפרסי מבלי להכיר בתפקיד של בייג'ינג בדינמיקה האזורית. אומנם הסכם הפיוס מ־2021 שסיים את הסכסוך בין קטר למדינות אחרות במפרץ הושג בתיווך אמריקני; אולם הייתה זו בייג'ינג, ולא וושינגטון, שתיווכה במרץ 2023 את ההסכם ההיסטורי לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין ריאד לטהראן, ובתחילת 2024 היא, לצד רוסיה, הייתה זו שהובילה את צירופן של סעודיה, איחוד האמירויות ואיראן אל המטרייה הכלכלית של גוש ה־BRICS.
מדינות המפרץ מבינות שבשעה שארצות הברית מספקת להן מערכות נשק והגנה, סין מספקת להן נכסים אחרים, וגם מעצבת את הכללים במערכת שכוללת גם את יריבתן הגדולה ביותר
התוכנית האסטרטגית של אלי ומיינור נועדה אומנם לתת מענה לבעיות הגאופוליטיות שנוצרות כתוצאה של אוזלת היד האמריקנית במפרץ, אולם היא אינה מתייחסת למי שאט אט ממלאת את הואקום האמריקני המסתמן, דהיינו סין.
למעשה, סין עשויה בהחלט להקשות את מימוש האסטרטגיה שהמאמר מציע. התשובה של המאמר לאגרסיביות האיראנית היא חזית מפרצית אחידה שתגבה מאיראן "מחירים בלתי־נסבלים" על ידי פגיעה בכלכלה האיראנית ובפרט במנגנוני עקיפת הסנקציות על יצוא אנרגיה. דא עקא, האינטרס העליון של בייג'ינג במזרח התיכון הוא יציבות ואספקת אנרגיה רציפה בפרט מאיראן, ועקיפת סנקציות מערביות היא אבן יסוד במודל היבוא הסיני.
איראן מספקת לתעשייה הגדולה בעולם יותר מעשרה אחוזים מצרכיה האנרגטיים, ובאופן כללי, איראן היא שותפה אסטרטגית של סין, שיש לה תפקיד חשוב ב"יוזמת החגורה והדרך" – אסטרטגיית שיתוף הפעולה הכלכלי האזורית הסינית. סין בהחלט עשויה להערים קשיים על יוזמה של מדינות המפרץ לפעול מול איראן במסגרת ברית הרתעה הדדית. יוזמה כזו חותרת לא רק נגד האינטרסים הכלכליים של סין, אלא גם נגד עצם ההיגיון האסטרטגי שלה שמבוסס על נכונות לעסקאות ועל מניעת מתחים.
בסופו של דבר, הקריאה של אלי ומיינור לאחדות שורות במפרץ היא בהחלט מבורכת. אולם מדינות המפרץ צריכות לשים לב שבמסגרת הברית האסטרטגית שלהן הן אינן פשוט מוציאות לפועל גרסה מקומית של דוקטרינת "מקסימום לחץ" האמריקנית.
למעשה, נראה שהן מבינות זאת, וקוראות היטב את המפה העולמית. הן מבינות שבשעה שארצות הברית מספקת להן מערכות נשק והגנה, סין מספקת להן נכסים אחרים, וגם מעצבת את הכללים במערכת שכוללת גם את יריבתן הגדולה ביותר. ייתכן אפוא שמדינות המפרץ אינן מפספסות את העובדה שאיראן עלולה לסחוט אותן אם היא תשלוט על מצרי הורמוז. למעשה, ייתכן שהן מעדיפות להתמודד עם סחטנות כזו מאשר לסכן את השותפות האסטרטגית ההולכת ומתהדקת שלהן עם המזרח בשם מערכת של בריתות נוקשות וקווים אדומים מבית מדרשם של מכוני מחקר בוושינגטון.
