האם זהו סופו של המזרח התיכון האמריקאי? כך לפחות טוען מארק לינץ', פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, במאמרו שפורסם במגזין Foreign affairs. לטענתו, סדר היום שעמד על כנו ביציבות יחסית מאז שנות התשעים, ושבמסגרתו לארה"ב יש השפעה נרחבת במזרח התיכון, קורס ברגעים אלה, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: ההרס המוחלט של עזה על ידי ישראל והמלחמה הכושלת של ארה"ב וישראל מול איראן.
שני אלה גורמים אובדן אמון בערבויות הביטחוניות שארה"ב מספקת לבעלות בריתה במזרח התיכון, ואם לא יחול שינוי גישה מהותי – שבמרכזו התחשבות ברצונותיהם של העמים במזרח התיכון ולא רק של המנהיגים האוטוקרטיים שלהם – אובדן אמון זה עשוי להידרדר לכדי קריסה מוחלטת של הסדר האזורי שארה"ב מנהיגה במזה"ת ולאובדן השפעתה באזור.
במשך כשלושה עשורים, עיקר האסטרטגיה האמריקאית במזרח התיכון היה זה: להשיג יציבות באמצעות הגנה על בעלת בריתה המרכזית – ישראל – תוך ריסון מדינות כגון עיראק, איראן ומאוחר יותר ארגוני טרור בתמיכת איראן. המלחמה האחרונה עם איראן שטראמפ יצא אליה לכאורה אינה חורגת מאסטרטגיה זו, אלא לוקחת אותה לקצה הלוגי שלה ביומרה להפיל את משטר האייתוללות באיראן. אולם באופן לא מפתיע, מתכנני המלחמה הזו הפריזו לחלוטין בהערכתם את ההישגים שניתן להשיג בכוח צבאי בלבד, רב ככל שיהיה.
לצד הכישלון בהפלת המשטר, גם לישראל יש אינטרסים שהולכים ונעשים זרים לארה"ב – כגון סיפוח כמה שיותר שטחים בגדה המערבית. כך שבפועל, גם לישראל וגם לאיראן יש אינטרס לשמור על חוסר היציבות השורר באזור מסיבות פוליטיות פנימיות.
הכישלון של ארה"ב להשליט סדר ולהוביל ליציבות אולי לא נראה כרגע כסימן להיחלשותה, אך לטענת הכותב זוהי תחילתו של תהליך שבסופו, אם לא ישתנה משהו מהותי, תאבד ארה"ב את ההשפעה המרכזית שלה במזרח התיכון.
באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית נרחבת, נעשתה ארה"ב הכרחית להישרדותו של כמעט כל ממשל ומדינה באזור שבהם היא תמכה
תולדות המעורבות האמריקאית באזור
במשך כמה עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה, תודלקו השאיפות של ארה"ב במזרח התיכון על ידי התחרות שלה מול ברית המועצות. המעצמות נאבקו זו בזו על השפעה באזור, מה שהוביל מחד גיסא לעניין-יתר בנעשה בו, אך מאידך גיסא הגביל את נכונותן להתערב צבאית מחשש שהדבר יוביל למלחמה גדולה יותר בין המעצמות עצמן.
מאז קריסתה של ברית המועצות בתקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש האב, כֻּנן סדר חדש שבו ארצות הברית הייתה המעצמה המובילה והיחידה בעלת השפעה באזור. באמצעות תמיכה צבאית וכלכלית נרחבת, נעשתה ארה"ב הכרחית להישרדותו של כמעט כל ממשל ומדינה באזור שבהם היא תמכה. נוסף על כך, כדי להצדיק את המעורבות שלה באזור כיותר מסתם מאבק שליטה, הדגישה ארה"ב את רצונה בהשגת יציבות ושלום באזור, ותיווכה בתהליך השלום הישראלי-ערבי בשלביו השונים.
כך נוצר מצב שבו בשלושת העשורים האחרונים חולק המזרח התיכון לשני מחנות – האחד בתמיכת ארה"ב, שכלל את מרבית מדינות ערב ואת ישראל, ואל מולו איראן, סוריה תחת משטר אסד וארגונים כגון חזבאללה, חמאס והחות'ים.
על פי הנרטיב האמריקאי, ארגון זה של המחנות תרם להשגת אינטרסים כגון מסחר בנפט, שמירה על ביטחון ישראל ומאבק בטרור, ונרטיב זה היה במידה רבה מעוגן במציאות – ישראל לא נלחמה מלחמת קיום מאז 1973, ואף קיימה שיתופי פעולה עם מדינות ערביות שונות למרות אי־פתרון הבעיה הפלסטינית; מחירי הנפט נותרו יציבים, ואף מעצמה אחרת לא ניסתה אפילו לאתגר את השליטה של ארה"ב באזור.
תחושת הביטחון של מדינות ערב בערבות האמריקאית החלה להתערער ב־2019, כאשר ארצות הברית לא הגיבה על התקיפה המיוחסת לאיראן במתקני הנפט הסעודיים
עד כאן נראה שהמצב אידיאלי עבור וושינגטון – המחירים ששילמה במלחמות מזדמנות היו שווים את כל התועלת שהניבה לה הדומיננטיות במזרח התכון. כמובן, מי שעבורו המצב היה פחות אידיאלי היו תושבי האזור – המלחמות של ישראל בלבנון ובעזה גבו קורבנות רבים; הסכם השלום הישראלי-פלסטיני התרסק, וכמובן המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה. גם בעיראק, תימן, סוריה, לוב, סודאן ומדינות נוספות, התרחשו מלחמות מחרידות תחת חסות אמריקאית או במעורבות ישירה שלה. זאת משום שהסדר במזרח התיכון נסמך על ערבות אמריקאית לא רק לביטחונן של מדינות שונות, אלא גם של השליטים האוטוקרטים העומדים בראשן, מה שחייב דיכוי של נטיות דמוקרטיות בקרב תושבי המדינות.
גם בתקופת האביב הערבי, הרוב המוחץ של שליטי המדינות שתחת חסותה של ארה"ב שמרו על כיסאם. יתר על כן, התמיכה האמריקאית עודדה כלכלות נאו־ליברליות והפרטות שונות – מה ששירת את האליטות ואת השליטים אך לא את התושבים, וכן מעקב הדוק אחר חיי האזרחים בכסות של מאבק בטרור.
מי מעוניין בחוסר יציבות?
באופן פרדוקסלי, התמיכה הביטחונית שסיפקה ארה"ב לבעלות בריתה במזה"ת היא זאת שאפשרה להן לעיתים קרובות לממש מדיניות הסותרת את ערכי ארה"ב, ללא חשש מהשלכות צבאיות ממשיות מצד שכנותיהן. כתוצאה מכך, לא הצליחה ארה"ב למנוע מישראל וממדינות אחרות לאמץ מדיניות הסותרת את מטרותיה (לדוגמה מפעל ההתנחלויות).
הדבר עודד הן את ישראל והן את איראן, כל אחת מסיבותיה היא, לשאוף למצב של חוסר יציבות בתוך המדינה, ששוב שירת את המטרות הפוליטיות של השלטון ולא את האזרחים.
באיראן, הטלת הסנקציות על המשטר הובילה למצב שבו הנפגעים העיקריים הם האזרחים ולא השלטון ומקורביו, ששלטו בשוק השחור. ישראל מצידה, שנהנית מהערבויות הביטחוניות האמריקאיות הנדיבות ביותר, נפלה גם היא במלכודת – העליונות הצבאית שלה והביטחון המופרז בתמיכה האמריקאית הובילו את שליטיה לתעדף את שימור שלטונם על פני טיפול אמיתי בבעיה הפלסטינית מתוך אמונה שתחזוק העליונות הצבאית יפתור הכול. כאשר תפיסה זו התרסקה ב־7 באוקטובר, הפתרון של ישראל היה להיכנס למלחמת חורמה בלתי־נגמרת בעזה, בגדה המערבית ואף בלבנון ובסוריה.
מה אפשר את הסדר האמריקאי – ומה שם לו סוף
שני מאפיינים עיקריים אפשרו לסדר האמריקאי להחזיק מעמד במשך כל השנים האלה. הראשון הוא שהערבות הביטחונית שבליבתו מעולם לא ממש עמדה למבחן. ישראל הפציצה מדי פעם את עזה ולבנון, אך לא מדינות שהיו בעלות ברית של ארה"ב.
מדינות המפרץ אומנם חששו מאיראן, אך תקיפה ישירה נראתה בלתי־סבירה, ותקיפה עקיפה מצד שלוחיה של איראן רק העמיקה את האשליה שאיראן לא תתקוף ישירות מדינת חסות של ארה"ב. תחושת הביטחון המדוברת החלה להתערער ב־2019, כאשר ארצות הברית לא הגיבה על התקיפה המיוחסת לאיראן במתקני הנפט הסעודיים, ושוב כאשר תקיפות כטב"מים של החות'ים פגעו באיחוד האמירויות ב־2022.
במקביל לכך, ניסתה ארצות הברית למסד את הסדר שלה במזרח התיכון על ידי תיווך שיתוף פעולה צבאי ומדיני גלוי בין בעלות בריתה הערביות לבין ישראל. אומנם לא מדובר במטרה חדשה, אולם טראמפ פעל באופן שונה מקודמיו בכך שהסכים לתווך בהסכמי אברהם מבלי להתנות אותם בפתרון לסוגיה הפלסטינית. הרעיון עבד בהצלחה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, אך נכשל בסעודיה (בתקופתו של ביידן).
סוגיות אלה פגעו בעליונות האמריקאית באזור, אך מה שהנחית עליה את מכת המוות היה המשבר הכפול של הרס עזה על ידי ישראל במקביל למלחמה האמריקאית-ישראלית הכושלת למדי באיראן. טענתו המרכזית של הכותב היא שאירועים אלה אינם עוד משבר זמני אלא תחילת הקץ של ההשפעה האמריקאית במזרח התיכון.
כוחה הצבאי של ארה"ב התגלה כמוגבל בהחלט, והמעצמה עמדה חסרת אונים מול סגירת מצרי הורמוז. כך הערבויות הביטחוניות האמריקאיות, שהיו אטרקטיביות כל כך למדינות המפרץ במשך השנים, הפכו לפחות אמינות
לדידו, פקידים אמריקאים תחת ביידן וטראמפ כשלו בהבנת ההשלכות הדרמטיות של המלחמה שישראל מנהלת בעזה. הם היו שותפים להשקפה כי דעותיהם של מנהיגי האזור הן היחידות שנחשבות; שמנהיגים אלה שכחו זה זמן רב מהפלסטינים, ושהם משתוקקים ליחסים קרובים יותר עם ישראל ולערבויות הביטחוניות החזקות שהציעה ארצות הברית כתמריץ. כך למשל, המשיך ביידן בניסיונות לשכנע את סעודיה לנורמליזציה גם כשמניין ההרוגים בעזה הרקיע שחקים וכאשר דעת הקהל ברחוב הערבי הייתה חזקה מאוד נגד כל הסכם שהוא.
לכך הצטרפה המלחמה עם איראן – מדינות המפרץ, שספגו פגיעות ישירות מהמלחמה, זעמו על כך שלא נועצו בהם לפני היציאה אליה. העובדה שהמלחמה לא השיגה את מטרתה המוצהרת – הפלת השלטון באיראן – לא תרמה לשיקום המצב, וגם לא העובדה שכוחה הצבאי של ארה"ב התגלה כמוגבל בהחלט, ושהמעצמה עמדה חסרת אונים מול סגירת מצרי הורמוז. כל אלה הובילו למצב שבו הערבויות הביטחוניות האמריקאיות, שהיו אטרקטיביות כל כך למדינות המפרץ במשך השנים, הפכו לפחות אמינות. ואם זה המצב, מה נותר לארצות הברית להציע?
כמובן, השקיעה אינה צפויה להגיע ברגע אחד, וייקח זמן להבין עד תומן את ההשלכות של אובדן אמון זה.
בטווח הקצר, הסדר האזורי בהובלת ארצות הברית לא ייעלם. ארה"ב עשויה לסגת מהבסיסים הצבאיים שאיראן הרסה, אך היא עדיין תמלא תפקיד מרכזי בהגנה האזורית, ומדינות המפרץ אינן צפויות להתנתק מוושינגטון באופן מיידי. גם המתח בין ארצות הברית וישראל בסוגיית ההתנחלויות והמשך המלחמה בעזה לא יפרק את הברית ביניהן במהרה.
עם זאת, הכותב מתעקש כי גם אם הדבר ייקח זמן, הקריסה צפויה להגיע כל עוד וושינגטון לא תשנה משהו מהותי במדיניותה ותמשיך לדבוק באסטרטגיה הנוכחית שלה המבוססת על תמיכה במשטרים ובמנהיגים בעייתיים ובניהול מתמשך של סכסוכים. במקרה כזה, היא תנציח חוסר יציבות, כישלונות כלכליים ופוליטיים ומלחמות חוזרות.
השינוי המוצע במדיניות האמריקאית מתחיל בהפסקת השימוש בכוח צבאי ובתקיפות אוויריות כברירת מחדל ובהעברת הדגש מהתקפה להגנה על ידי שיתוף פעולה מודיעיני, מערכות הגנה אזוריות ושמירה על חופש השיט
מציאות כזו תוביל להמשך איבוד האמון מצד בעלות הברית שלה במפרץ בשעה שישראל ואיראן ממשיכות לפעול באופן שמאתגר את האינטרסים האמריקאיים: ישראל עלולה להעמיק את פעילותה הצבאית ואת השליטה בשטחים, ואיראן עלולה לשמור על יכולת להפעיל מיליציות ולערער את האזור. לצד זאת, התחרות בין סעודיה לאיחוד האמירויות עשויה להחריף, ומדינות האזור ינסו לגדר סיכונים באמצעות קשרים עם איראן, סין ורוסיה. לבסוף, המשבר הכלכלי לצד הכעס הציבורי על המלחמות ובעיקר על המתרחש בעזה עלולים להצית גל מחאות חדש ולהעמיק את חוסר היציבות האזורי.
המפתח לשינוי: שיתופי פעולה והתחשבות בעמי האזור
אך האם בכל זאת ישנה גישה אחרת שארה"ב יכולה לאמץ שתמנע את הסוף הזה? הכותב טוען שכן. בנייה נכונה של מדיניות חדשה למזרח התיכון מחייבת חשיבה מחדש על ההחלטה לתעדף יחסים עם בעלות ברית אוטוקרטיות ופורעות חוק בשם הפרגמטיזם.
במשך עשרות שנים, הניחה וושינגטון כי אינה צריכה לדאוג יתר על המידה מדעת הקהל הערבית, כל עוד היא מרצה את השליטים. באופן דומה, היא הניחה כי מס שפתיים בדבר תמיכה בפתרון שתי המדינות בזמן שישראל ממשיכה בסיפוח זוחל של אדמות פלסטיניות ונמנעת ממשא ומתן אמיתי לשלום, יספיק. משמעות הדבר הייתה שארצות הברית מעולם לא שקלה לאמץ מדיניות שתזכה להסכמתם או אף לתמיכתם של עמי האזור. האסטרטגיה האמריקאית אומנם דיברה על רצון לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם, אך בפועל הייתה תלויה בהיעדר קיומם של אלה.
אם מה שיכול לסייע למעמדה של ארה"ב במזרח התיכון הוא אימוץ אמיתי של ערכים דמוקרטיים, אין לצפות דווקא ממנהיג כמו טראמפ להוביל את המהלך. אולם ייתכן שמי שיחליף אותו, אם ישכיל להבין את בעייתיות המצב, יהיה מסוגל לכך.
ומה תכלול מדיניות כזו לפי הצעתו של מחבר הטקסט? השינוי המוצע במדיניות האמריקאית מתחיל בהפסקת השימוש בכוח צבאי ובתקיפות אוויריות כברירת מחדל ובהעברת הדגש מהתקפה להגנה על ידי שיתוף פעולה מודיעיני, מערכות הגנה אזוריות ושמירה על חופש השיט. במקום מדיניות של הכלה צבאית, וושינגטון צריכה לקדם יציבות דרך דיפלומטיה והגנה קולקטיבית, ובפרט לנהל תהליך שיביא את איראן להשתלב במערכת הביטחון האזורית.
במקביל לכך, עליה לבחון מחדש את יחסיה עם בעלות בריתה, ובראשן ישראל: לא לנטוש אותה, אך להפעיל עליה לחץ ממשי לכבד זכויות אדם, לעצור את הסיפוח בגדה ולהימנע מפעולות מערערות בלבנון ובסוריה. ברמה האזורית הרחבה יותר, ארה״ב צריכה לתמוך בזכויות אדם ולא ללחוץ על ממשלות חלשות לפרק מיליציות לפני שהן מסוגלות להתמודד עם ההשלכות של כך.
בטווח הארוך אזור שבו ממשלות קשובות יותר לאזרחיהן ופחות תלויות בוושינגטון עשוי להיות יציב יותר
יציבות ארוכת טווח מחייבת גם שינוי פנימי במדינות עצמן: ארה״ב צריכה לעודד רפורמות דמוקרטיות, להגן על זכויות אדם ולהפסיק להעניק למשטרים אוטוריטריים חסינות מפני ביקורת על דיכוי אזרחיהם. שינוי כזה לא יהיה מהיר או פופולרי, ואף עלול בתחילה להוביל ליחסים מתוחים יותר עם ממשלות באזור ולביקורת חריפה יותר כלפי ארה״ב. עם זאת, בטווח הארוך אזור שבו ממשלות קשובות יותר לאזרחיהן ופחות תלויות בוושינגטון עשוי להיות יציב יותר.
המסר המרכזי הוא שהסדר האזורי שעיצבה ארה״ב במשך עשרות שנים מתפורר ברגעים אלה, ולכן על וושינגטון לבחור בין ניסיון לשמר אותו בכוח לבין הסתגלות למציאות חדשה ובניית מדיניות המבוססת על דיפלומטיה, הגנה, זכויות אדם ועצמאות אזורית.
כלומר, כותב הטקסט מציע שינוי גישה שלדידו עשוי לחלץ את ארה"ב מן המשבר ולגרום לה לא לסיים כמו האימפריות האירופיות שהיו בעלות השפעה ושליטה במזרח התיכון במאות הקודמות. עם זאת, הפתרון שלו מתבסס על הנחה שארצות הברית באמת מחויבת לרעיונות של זכויות אדם ודמוקרטיה, ושהשיח לגבי קידום רעיונות אלה והפצתם במזרח התיכון אינו רק אמתלה להשגת שליטה צבאית והשפעה.
בתקופה שבה חלה הידרדרות דמוקרטית קשה בארצות הברית עצמה, והפגיעה בזכויות אדם בה הולכת ומתרחבת, לא ברור כלל שזוהי אכן התמונה.
