כמעט שנתיים לאחר השבעה באוקטובר, נדמה שהמלחמה בעזה חדלה להיות אירוע חריג והפכה למצב של קבע. ההרס נמשך, ההקשר המדיני נשחק, ובשיח הציבורי בישראל, בחמאס ובעולם בכלל מתקשים לשאול את השאלה הפשוטה והמתבקשת: "מתי די?!" מתי מגיע השלב שזה כבר לא־מוצדק.
דווקא על רקע היעדר שאלה זו מתבלטים שני קולות חריגים, שכל אחד מהם מגיע "מבפנים", מתוך הקרביים של שני עולמות שונים בתכלית: פוסק הלכה אסלאמי מעזה והוגה דעות יהודי־ציוני אמריקאי. המפגש ביניהם אינו ישיר, אך הדיאלוג העקיף שנוצר ביניהם מבהיר את עומק המשבר המוסרי שבו שני הצדדים שקועים.
המופתי של עזה: מבול אל־אקצא כאיסור הלכתי
השיח’ סלמאן בן נאצר א־דאיה, פרופסור למשפט אסלאמי והדיקן לשעבר של הפקולטה לשריעה באוניברסיטה האסלאמית בעזה, אינו דמות שוליים. כמי שבמשך שנים נמנה עם האליטה הדתית שסיפקה לחמאס לגיטימציה הלכתית, רבים נהגו לכנותו "המופתי של עזה". מאז תחילת המלחמה הוא עצמו עקור, חי באזור המוואסי, רחוק מכל מוקדי כוח, בניגוד חריף להנהגת חמאס הבכירה, שממשיכה לפעול מדוחא, איסטנבול או ביירות.
משם, מתוך המציאות ההרוסה עצמה, הוא פרסם לאורך השנתיים האחרונות סדרה של טקסטים הלכתיים בפייסבוק, אשר התכנסו לבסוף לכדי פתווה אחת תחת הכותרת "מנהיגים, עצרו את הסחף הזה". פסק ההלכה של א־דאיה תורגם לאחרונה לעברית ופורסם על ידי הפורום לחשיבה אזורית.
הטיעון של א־דאיה איננו פוליטי אלא הלכתי. הוא חוזר אל מושגי היסוד של השריעה, ובראשם חמשת "הדברים ההכרחיים" – הדת, החיים, השכל, הצאצאים והרכוש, וטוען שתכלית הג’יהאד היא להגן עליהם. מכאן הוא מעז לשאול שאלה קשה במיוחד עבור העזתי הממוצע: האם מתקפת 7 באוקטובר והמשך המלחמה בעזה מגשימים תכלית זו, או שמא ברור מראש שהם ממיטים חורבן צפוי וידוע על החברה הפלסטינית כולה. לנוכח פערי הכוח, התלות של עזה בישראל והניסיון המצטבר מסבבי לחימה קודמים, מסקנתו נחרצת: לא מתקיימים התנאים ההלכתיים שמצדיקים מהלך כזה.
החובה לקיים ג’יהאד איננה מוחלטת; היא כפופה למציאות, וכאשר התוצאה היא הרס שיטתי של החיים עצמם, היא הופכת לאיסור.
א־דאיה מתפלמס ישירות עם התיאולוגיה החמאסית שעמדה מאחורי "מבול אל־אקצא", אשר נשענה על פרשנות של פסוקי הקוראן כהבטחה אלוהית היסטורית. הוא שואל מה ערכה של הבטחה תיאולוגית כאשר היא מתנגשת במציאות ומחוללת בה תוהו ובוהו. הביקורת החריפה ביותר שלו מופנית כלפי הדרך שבה הנהגת חמאס מדברת על חיי אזרחים עזתים. כאשר בכירי חמאס מציגים את מותם של אלפי נשים וילדים כ"מחיר" שיש לשלם או כ"הקרבה" למען הסוגיה, הוא טוען שמדובר בהיפוך הלכתי מוחלט: המנהיגים והלוחמים נועדו להקריב את עצמם למען העם; לא להפוך את העם למגן אנושי למען האסטרטגיה שלהם.
עצם הצורך בגיוס רחב כל־כך של חכמי דת מחוץ לפלסטין כדי לענות לא־דאיה מלמד על עוצמת האתגר שהוא הציב לחמאס ולקונצנזוס האסלאמי
כצפוי, הפתווה הזו לא עברה בשקט, אלא עוררה תגובת נגד חריפה בחמאס ובעולם האסלאמי. קבוצת חכמי דת עזתים (מטעם חמאס) שהצטרפו אליה עשרות חכמי דת בכירים, בעיקר מחוץ לפלסטין: מלוב, מאוריטניה, ירדן, מצרים, כווית, סודאן, מרוקו וטורקיה, פרסמה מסמך פולמוסי קולקטיבי נגד א־דאיה תחת הכותרת "אמנת חכמי הדת בסוגיית מבול אל־אקצא". במסמך זה נטען נגדו שהוא מערבב בין דיון לגיטימי בשאלת התזמון של מתקפת 7 באוקטובר לבין ערעור מסוכן על עצם חובת הג’יהאד בעיצומה של מלחמה.
לפי החותמים, לאחר שהמלחמה כבר פרצה מדובר ב"ג’יהאד הגנתי", ומלחמת מגן מחייבת מבחינת השריעה, וגם מחיר כבד בחיי אזרחים איננו הוכחה לכישלון, אלא חלק בלתי־נמנע מההיסטוריה האסלאמית. ביקורת פומבית נגד המלחמה כאשר היא בעיצומה, הם קובעים, אינה רק שגויה הלכתית אלא גם אסורה, משום שהיא שוברת את אחדות השורות ומחלישה את החזית.
עצם הצורך בגיוס רחב כל־כך של חכמי דת מחוץ לפלסטין כדי לענות לא־דאיה מלמד על עוצמת האתגר שהוא הציב לחמאס ולקונצנזוס האסלאמי. ניתוח של המסמך הנגדי שפורסם לאחרונה בכתב העת מערכות של צה"ל מצביע על כך שהפולמוס סביב הפתווה של א־דאיה אינו מקרה מבודד אלא חלק מוויכוח הלכתי רחב בעולם המוסלמי סביב שאלת "עלות מול תועלת" של מתקפת 7 באוקטובר והמשך המלחמה.
חמאס ושותפיו האידאולוגיים נדרשו למאמץ קולקטיבי רחב – לפרסם מסמכים ואמנות הלכתיות ולרתום מאות חכמי דת מוסלמים מרחבי העולם שיחתמו עליהם כחלק מקְרָב הבלימה כנגד הספקות הגוברים וכדי לייצר קונצנזוס דתי התומך במהלכיהם הרי האסון.
א־דאיה מסכם את דבריו כך: "למי שעוקב אחר הפצע המדמם של עזה והגדה: אל תמקדו את מבטכם באומץ המופרז מבלי לתת את הדעת על היקף האסון וחומרתו". הוא קורא למנהיגות מיושבת בדעתה, בעלת שכל ישר וראייה נכוחה לגבי המלחמה, לא־נחפזת ולא־פזיזה, ומסיים בתפילה: "[…] אני מתפלל לאללה שמאמרי ימצא מסילות בלבבם של המנהיגים, ויביא אותם להזדרז ולסייע לאנשים בטרם תבוא עליהם עונת החורף".
ההוגה מייקל וולצר: כוח, אחריות ורטוריקת נקם
מן הצד האחר של הזירה, אך באורח מפתיע באותו מישור מוסרי, ניצב מייקל וולצר. וולצר, פילוסוף פוליטי יהודי-אמריקאי וציוני נלהב, נחשב לאחד ההוגים היהודים המשפיעים ביותר בעולם כיום בנושאים של אתיקה ומוסר בזמן מלחמה ובעיתות שלום, צדק חברתי, לאומיות, ליברליזם וסובלנות. וולצר הוא פרופסור אמריטוס במכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ביתם האקדמי של רבים מגדולי המדענים של זמננו.
ספרו מלחמות צודקות ולא צודקות (1977) עיצב הלכה למעשה את השיח המודרני על מלחמה, וספרו המאוחר The Paradox of Liberation (2015) ניתח כיצד תנועות שחרור חילוניות סללו את הדרך לגלי ריאקציה דתית בהודו, בישראל ובאלג'יריה (שלוש תנועות שחרור לאומיות לא־נוצריות ולא־אירופיות שהחלו כתנועה לאומית ליברלית וחילונית והפכו בהמשך הדרך לתנועות לאומיות-דתיות לא־ליברליות). בריאיון נרחב שפורסם בהארץ בדצמבר האחרון בעקבות ביקורו בישראל, התייחס וולצר ישירות למלחמה שישראל מנהלת בעזה.
התמונות של בניינים שלמים קורסים על יושביהם בשל פגיעה ב"מטרה על הגג" משדרות לעולם לא רק כשל הסברתי, אלא אובדן של שיקול מוסרי
וולצר אינו מהסס בנקודת המוצא: יציאתה של ישראל למלחמה אחרי שבעה באוקטובר הייתה מוצדקת. כל מדינה, הוא אומר, הייתה מגיבה כך למתקפה כזו. זהו מימוש ברור של הזכות להגנה עצמית. אך מכאן ואילך הוא מתעקש על ההבחנה הקריטית בין עצם היציאה למלחמה לבין האופן שבו היא מתנהלת. גם מלחמה צודקת יכולה להפוך לבלתי־צודקת כאשר נזנחים עקרונות הפרופורציה, ההבחנה והאחריות כלפי אזרחים:
"יש הבחנה אתית חשובה בין המוּצדקוּת של ההחלטה לצאת למלחמה, מה שנקרא בלטינית jus ad bellum ובין המוּצדקוּת המוסרית של האופן שבו המלחמה מתנהלת jus in bello – היציאה למלחמה הייתה צודקת, אחר כך דברים הסתבכו."
לדבריו, הלחימה בעזה המחישה את הסכנות של מלחמה א־סימטרית: חמאס הסתתר בלב ליבה של האוכלוסייה האזרחית ובנה תשתית תת־קרקעית חסרת תקדים. אך דווקא משום כך, הוא טוען, האחריות על הצבא החזק, "צבא ההיי טק", גדולה יותר. התמונות של בניינים שלמים קורסים על יושביהם בשל פגיעה ב"מטרה על הגג" משדרות לעולם לא רק כשל הסברתי, אלא אובדן של שיקול מוסרי.
וולצר מזהיר במיוחד מפני האופן שבו טראומה מתורגמת לרטוריקת נקם, שמחלחלת מן ההנהגה אל השטח ומערערת את המשמעת המוסרית של הצבא והחברה.
הביקורת החריפה ביותר שלו מופנית כלפי המצור הישראלי על עזה. מצור, הוא מזכיר, מניח קשר פוליטי ומוסרי בין האוכלוסייה לבין הנהגתה. בעזה, הקשר הזה כמעט לא התקיים, וישראל ידעה זאת. יתרה מזו, מנהיגי חמאס לטענתו ביקשו מלכתחילה להביא למצב שבו יהודים יהרגו פלסטינים בהיקף רחב; כלומר המוות הנרחב של אזרחים בעזה שירת את האסטרטגיה של חמאס. במצב כזה, המצור אינו רק שגוי מוסרית אלא גם כישלון אסטרטגי של ישראל.
מרגע שהופיעה חלופה מדינית ריאלית, עסקת חטופים ומהלך בין־לאומי רחב, המשך המלחמה באותה מתכונת, וולצר קובע, חדל להיות מוצדק והפך לפלילי.
מכנה משותף
כאשר מציבים זה לצד זה את הפתווה של א־דאיה ואת דבריו של וולצר, מתגלה דמיון מטריד. השניים אומנם מגיעים ממסורות אינטלקטואליות שונות בתכלית, אפשר אף לומר מעולמות הפוכים, אך שניהם מזהים את אותו תהליך: הנהגות שמנתקות את עצמן מן המציאות, מתבצרות בתיאולוגיה או באידאולוגיה, ורואות בחיי אזרחיהן ובסבלם משאב אסטרטגי, מטבע עובר לסוחר. שני ההוגים הכה שונים זה מזה מסרבים לקבל את ההנחה שברגע ש"הצד שלנו" מותקף, כל פעולה הופכת מותרת.
א־דאיה אינו עוסק במוסריות או בחוקיות הדתית של פשעי חמאס כלפי אזרחים יהודים בשבעה באוקטובר. וולצר מצידו, בצד העוול שממשלת ישראל גורמת לישראלים עצמם בהארכת המלחמה מסיבות פוליטיות ובפציעה המוסרית הקולקטיבית העמוקה שנגרמה לחברה הישראלית, עוסק במידה רבה בַּאי־מוסריות של פעולת ישראל כלפי הפלסטינים.
את ההסבר להבדל זה אפשר אולי להבין מתוך נסיבות החיים השונות שלהם. א־דאיה כותב מתוך הריסות חייו, כל עולמו חרב עליו. הוא נולד ברצועת עזה ב־1961 וחי כמעט כל חייו תחת הכיבוש הישראלי. לא רק שהוא נחשב לגדול חכמי הדת ברצועת עזה (ומכאן הכינוי "המופתי של עזה"), אלא הוא כיהן כשר ההקדשים במסגרת שלטון חמאס. כלומר עד לאחרונה הוא היה בשר מבשרה של תנועת ההתנגדות האסלאמית חמאס.
לעומתו, וולצר הוא הוגה דעות ואקדמאי עצמאי. הוא אומנם בעל דעות הומניסטיות, אוניברסליות ושמאליות, אך אינו פועל בתוך מסגרת פוליטית. הוא אומנם ביקורתי כלפי ישראל, אך הוא מגדיר את עצמו כיהודי וכציוני בכל רמ"ח איבריו. וולצר ביקר בישראל עשרות פעמים ואף הצדיק את היציאה של ישראל למלחמת חרבות ברזל בראשיתה, והחל לבקר את אי־מוסריותה של המלחמה רק כשנתניהו דחה פתרון מדיני אפשרי כדי להמשיך במלחמה.
שני הקולות הללו, כל אחד בשפתו, אומרים דבר דומה: מנהיגים, עצרו את הסחף הזה
בריאיון בהארץ וולצר מכנה את נתניהו "מנהיג איום ונורא" בשביל מדינת ישראל, ומזהה את פגיעתו כבר בשלב מוקדם:
"ראשית בגלל ההסתה שלו נגד רבין וההתנגדות שלו להפסקת הכיבוש וקיום משותף עם הפלסטינים. הוא באופן עקבי פגע בכל מאמץ. הוא אישר או מימן את ההתנחלויות, ויצר קואליציה עם אנשים מאוד קיצוניים מבחינה לאומית ודתית. התגובה הדתית לשחרור הלאומי החילוני הייתה מתרחשת בכל מקרה, אך לנתניהו היה תפקיד מרכזי בהצלחתה הפוליטית."
וולצר משקף את קולם של יהודים רבים ברחבי התפוצות, ואולי מבשר התרחקות עתידית מישראל של חלקים מיהדות התפוצות או לכל הפחות ביקורת פעילה שלהם כלפי הימין הדתי הישראלי.
א־דאיה מזכיר לחמאס ולעולם האסלאמי שג’יהאד כפוף למציאות, ושחובה דתית שאינה מגינה על החיים מאבדת את תוקפה. וולצר מזכיר לישראל ולמחנה הליברלי־ציוני שהגנה עצמית איננה צ’ק פתוח, ושמדינה דמוקרטית נבחנת גם ביכולתה לעצור מלחמה בזמן ולבחור במסלול מדיני. בעוד דבריו של וולצר לא עוררו בישראל הדים, עוררה הפתווה של א־דאיה תגובת נגד הלכתית רחבה ואף חייבה את חמאס ואת מקורביו לגייס קונצנזוס דתי בין־לאומי. עובדה זו מעידה שהדברים של האחרון נגעו בעצב חשוף של התנועה.
שני הקולות הללו, כל אחד בשפתו, אומרים דבר דומה: מנהיגים, עצרו את הסחף הזה. לא משום שהאויב חדל להיות מסוכן, לא משום שהסבל של "הצד שלנו" אינו ממשי, אלא משום שחברות אינן יכולות להתקיים לאורך זמן כאשר חיי בני האדם שמרכיבים אותן הופכים לחומר בעירה עבור גאולה אלימה, דתית או לאומית.
השאלה שנותרת פתוחה איננה אם הקולות הללו צודקים, אלא אם יימצאו הנהגות, ישראלית ופלסטינית, שיהיו מוכנות לשלם את המחיר הפוליטי הכרוך בהקשבה להן.
