סינדרום אל־קודס: חיי פלסטינים בירושלים

השתלבות על תנאי: להיות סטודנטית פלסטינית באוניברסיטה העברית

בעשור האחרון, על פי נתוני הלמ"ס, זינק מספר הסטודנטים הפלסטינים הלומדים באוניברסיטאות בישראל מ־16 אלף בשנת 2015 (12% מסך הסטודנטים) ללמעלה מ־24 אלף כיום (17%). השינוי התרחש בזכות צעדי מדיניות ממשיים, לדוגמה תוכניות לשילוב חינוכי והענקת מלגות, לצד תהליכים מבניים ארוכי טווח שמתרחשים בחברה הפלסטינית.

האוניברסיטה העברית בירושלים היא מקום שמסקרן לבחון דרכו כיצד חוויית הלימודים של אותם סטודנטים נראית. לומדים בה כ־3,600 סטודנטים פלסטינים (כ־17% מהסך הכללי), מתוכם חלק גדול הם ילידי מזרח ירושלים, עובדה שמוסיפה נדבך נוסף לקונפליקט הזהותי שעימו הם מתמודדים כחלק מההשתלבות במוסד.

הסטודנטית הפלסטינית פריאל ח'טיב, שלומדת מדעי המדינה באוניברסיטה העברית, תיארה עבורנו מציאות זו בעדות אישית מלמדת. ח'טיב מספרת שבתור תושבת מזרח ירושלים, הבחירה ללמוד באוניברסיטה העברית הייתה עבורה טבעית. בשנים שקדמו למלחמה היא הרגישה שהצליחה להתגבר על הקונפליקטים הקיימים ולמצוא במוסד בית אקדמי בטוח, אלא שלצערה המלחמה ערערה את האיזון השברירי שהתקיים בקמפוס, ויכולתה לחוש שייכות במרחב נפגעה.

מהעדות מצטייר אקלים ציבורי מטריד שבו סטודנטים פלסטינים אינם חופשיים לבטא את עמדותיהם מחשש לרדיפה פוליטית.

ח'טיב מספרת שבמהלך הבחירות לאגודת הסטודנטים, אחד מחבריה לספסל הלימודים – מועמד לאגודה מטעם תנועת עומדים ביחד – ספג מתקפה בקבוצת הוואטסאפ של החוג למדעי המדינה בשל מעורבותו במאבק נגד נשיאת נשק בקמפוס. ח'טיב ניסתה להיחלץ להגנתו, ובמהרה מצאה את עצמה גם היא תחת מתקפה: סטודנטים סרקו את עמוד הפייסבוק שלה, תרגמו באופן שגוי ומגמתי פוסט ישן והסיקו ממחקרם שהיא "תומכת בטרור".

החוויה של ח'טיב היא סימפטום של יחסה של המערכת האקדמית למרבית הסטודנטים הפלסטינים: הם חופשיים ללמוד, להשתתף בחיים האקדמיים ואף להרוויח מהם ידע וכישורים יקרי ערך, בתנאי שאינם מביעים את דעתם ואינם מבקשים להתערב בדיון הפוליטי בקמפוס. ברגע שהם חורגים מ"כללי המשחק" (המוטים לרעתם) – דינם רדיפה.

אבו עודה מבין לליבם של הקולות שמוכנים לנקוט כל צעד שישפר את חייהם בטווח הקצר, אך מזהיר מהנטייה להתמכרות לפתרון שאלות קצרות טווח תוך הזנחת שאלות העומק

מזרח ירושלים: בין התקדמות אישית לקיום קולקטיבי

שאלת ההשתלבות במוסדות אקדמיים דוברי עברית היא אחת משורה של סוגיות בעלות קווי מתאר דומים שמעסיקות כיום את הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. אחמד אבו עודה, גם הוא סטודנט תושב העיר, חיבר עבורנו סקירה הבוחנת סוגיות אלה ממבט־על. לטענתו, תושבי מזרח ירושלים נאלצים יותר ויותר לבחור בין מוביליות חברתית ובין שמירה על עקרונותיהם הזהותיים.

אחת הדוגמאות שמובאות בסקירה של אבו עודה היא שאלת ההשתתפות בבחירות המוניציפליות. באופן מסורתי, תושבי מזרח העיר בוחרים להחרים את הבחירות משום שהם מסרבים לתת רוח גבית למציאות הנפשעת שבה מצופה מהם להשתתף במרקם החיים העירוני מבלי להסדיר את מעמדם האזרחי. אלא שהקולות המערערים על עמדה מסורתית זו, לפי אבו עודה, הולכים ומתגברים.

הטיעון המרכזי בעד השתתפות בבחירות המוניציפליות הוא שמדובר בהזדמנות לפיתוח חברתי ולפתרון בעיות אקוטיות במרחב המזרח־ירושלמי. אלא שאבו עודה סבור שמדובר באשליה. לדבריו, הבעיות העיקריות במזרח ירושלים – אלימות משטרתית, שלילת תושבות, מניעת איחודי משפחות, אפליה תכנונית וגביית קנסות לא־סימטרית – לא ייפתרו ללא טיפול בסוגיית־העל הפוליטית הקשורה להסדרת מעמדם של התושבים.

אבו עודה מבין לליבם של הקולות שמוכנים לנקוט כל צעד שישפר את חייהם בטווח הקצר, אך מזהיר מהנטייה להתמכרות לפתרון שאלות קצרות טווח תוך הזנחת שאלות העומק, ובראשן השאלה מה יהיה גורלם הפוליטי של הפלסטינים תושבי העיר.

דרך המלך בין שאלת הקידום האישי לבין סוגיית הקיום הקולקטיבי עוברת לטענת אבו עודה במונח החמקמק "דמיון פוליטי". על פלסטינים תושבי מזרח ירושלים לעסוק באופן אקטיבי בהגדרת המציאות המבוקשת עבורם: מציאות פוסט־קולוניאלית שנסובה על חיים משותפים של פלסטינים ויהודים תחת המבנה הפוליטי של מדינה דו־לאומית או א־לאומית. עיסוק מפורש בעתיד הזה, אבו עודה טוען, צריך להתבטא גם במעשים קצרי הטווח של תושבי העיר.

עדויות התושבים מלמדות על עיר ריקה, על רחובות עזובים ועל תחושה של פגיעה אנושה בנקודת העוגן של הזהות הפלסטינית בירושלים: תפילה במסגד אל־אקצא

רמדאן ללא רוח: העיר העתיקה תחת סגר

מכל הסוגיות שמטרידות את תושבי מזרח ירושלים, הבולטת ביותר היא טבעת החנק הביטחונית שמתהדקת סביבם. מציאות זו הגיעה לשיאים חדשים במהלך חודש רמדאן האחרון (מרץ 2026), שהתרחש במקביל למלחמת ישראל-ארה"ב-איראן. במהלך החודש, תוך שימוש בלתי־מידתי בטיעונים ביטחוניים, הטילה ישראל סגר הדוק על העיר העתיקה, ובפרט מנעה את קיומן של תפילות במסגד אל־אקצא.

בסקירה מאירת עיניים ניתח עבורנו ערן צדקיהו מספר עדויות של תושבי העיר העתיקה. מהעדויות עולה שהסגר הישראלי נתפס כפגיעה מכוונת במרקם החיים העירוני ובמסורות המקומיות. בימים כתיקונם, חודש רמדאן הוא תקופה של שגשוג תרבותי ברחובות העיר ואירוע מסחרי שאין שני לו בחשיבותו עבור בעלי העסקים, שמרוויחים משטף התיירים הפוקדים את מסגד אל־אקצא. נוכח זאת, מרבית הפלסטינים מתקשים לקבל את הטענות שההחלטה על סגירת העיר התקבלה משיקולים ביטחוניים ענייניים.

עדויות התושבים מלמדות על עיר ריקה, על רחובות עזובים ועל תחושה של פגיעה אנושה בנקודת העוגן של הזהות הפלסטינית בירושלים: תפילה במסגד אל־אקצא. זוהי נקודת שפל נוספת במה שכבר תיארנו כמהלך ישראלי מחושב להשתמש בטיעונים ביטחוניים עלומים כדי לחסל את מעמדו של אל־אקצא כמרכז חברתי ופוליטי פלסטיני.

צדקיהו טוען שהמציאות במזרח ירושלים במהלך חודש רמדאן היא ייצוג קיצוני אך לא יוצא דופן של המדיניות הישראלית הוותיקה בהקשר לציבור הפלסטיני בעיר: אכיפה ללא אחריות. במקרה זה, המשטרה לא היססה להטיל סגר חסר תקדים בנוקשותו על עשרות אלפי תושבים, אך מנגד הרשויות האזרחיות לא טרחו לטפל בבעיית המיגון הקשה ששוררת במזרח העיר או בסוגיות אזרחיות אחרות שמפריעות לחיי התושבים.

בסוף המאה ה־19 החלה העיר להתפשט מעבר לחומות ומסביב לבית הקברות, שהפך לשטח נדל"ני מבוקש. אלא שבמאבק עיקש הצליחה הקהילה המקומית לשמור על בית הקברות בימי האימפריה העוסמאנית והמנדט הבריטי בהמשך

המאבק של משפחת א־ד'גאני על בית הקברות בממילא

הפרסומים האחרונים שלנו מלמדים שהחברה הפלסטינית במזרח ירושלים נמצאת בתודעה של מאבק קיומי. תחושה זו נובעת משורה של נסיבות עכשוויות, לדוגמה המאמצים חסרי התקדים של מערכת הביטחון הישראלית לחסל את חופש הביטוי של פלסטינים בירושלים או נתוני שיא על הריסות בתים במזרח העיר. אולם כדי להבין כראוי את תודעת המאבק הקיומי של התושבים הפלסטינים, יש להתבונן באופן מעמיק יותר בנסיבות ההיסטוריות שבו היא התעצבה.

ההיסטוריון אחמד מחמוד הציג עבורנו מקרה מבחן בעל ערך לסוגיה זו: תולדות המאבק על בית הקברות הפלסטיני בממילא. במאמרו מחמוד טוען שהסיפור של בית הקברות, ובפרט סיפור המאבק של המשפחה הירושלמית הוותיקה א־דג'אני על חלקת הקבר שלה, מספק זווית הסתכלות רלוונטית על האופן שבו התעצבו יחסי הכוח בעיר.

בית הקברות, ששוכן בין קניון ממילא למלון וולדורף אסטוריה, שימש אתר קבורה מוסלמי מהמאה ה־13 עד אמצע המאה ה־20. בסוף המאה ה־19 החלה העיר להתפשט מעבר לחומות ומסביב לבית הקברות, שהפך לשטח נדל"ני מבוקש. אלא שבמאבק עיקש הצליחה הקהילה המקומית לשמור על בית הקברות ללא פגע אל מול הרפורמות העירוניות של האימפריה העוסמאנית ושל המנדט הבריטי בהמשך.

עם כיבוש מערב העיר ב־1948 עבר בית הקברות לשטח ישראל, ובמרוצת השנים התקיימו בקרבתו שורה של פרויקטי פיתוח שנגסו עוד ועוד משטחו. כיום, מחמוד מציין, נותרו רק כ־20 דונמים מתוך השטח המקורי של 138 דונמים. בתוך החלק הקטן שעדיין קיים, עומדת בין היתר חלקת הקבורה של משפחת א־דג'אני. כנגד כל הסיכויים הצליחה המשפחה לנהל בעשורים האחרונים שורה של מאבקים משפטיים שבסיומם הצליחה לשמור על החלקה ולהניח בה מצבה מכובדת המספרת על עברה.

מחמוד נעזר בדוגמה של מאבקה המוצלח של משפחת א־דג'אני כדי להראות את מגוון הקשיים שמגבילים את הקיום הפלסטיני בירושלים, אך גם כדי להביע תקווה לכך שבעזרת מאבק עיקש והיאחזות בנרטיבים היסטוריים מבוססים היטב, יש לפלסטינים אופציה לתבוע את חלקם במרחב העירוני.