האיראני שמנע את התבססות איראן בעיראק, חוגג יום הולדת 90

ב־4 באוגוסט השנה צוין יום הולדתו ה־90 של איש הדת השיעי האייתוללה עלי סיסתאני. סיסתאני נולד ב־1930 בעיר משהד שבאיראן למשפחת אנשי דת, ועבר בראשית שנות החמישים לעיר נג'ף שבעיראק, העיר הקדושה ביותר לשיעה, שבה נמצאים קברו של האימאם עלי וגם ה"חווזאת" – מרכזי הלימוד החשובים ביותר לשיעה. בנג'ף הוא למד אצל כמה מגדולי אנשי הדת השיעים של התקופה, ובראשם האייתוללה אבו אל־קאסם אל־ח'ואי, אף הוא איראני שקבע את ביתו בנג'ף, ולהוציא ביקורים ספורים באיראן לשם השלמת הסמכתו הדתית, נותר סיסתאני לחיות, ללמוד וללמד בנג'ף.

 

בשנת 1992 הלך אל־ח'ואי לעולמו, ובחווזאת של נג'ף נותר ואקום מנהיגות וסמכות. עד מהרה מילא סיסתאני את החלל (לאחר אפיזודה קצרה בת כשנה, שבה עמד בראש החווזאת האייתוללה עבד אל־אעלא א־סבּזווארי), ואף זכה בתואר "אל־מרג'ע אל־אעלא" (סמכות הדת העליונה). סיסתאני אחז בתוארו ועמד בראש החווזאת כשלצידו עוד כמה אנשי דת זוטרים ממנו שנאבקו עימו על הבכורה. לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003 והפלתו של משטר הבעת' הושלמה השתלטותו של סיסתאני על מוסד ה"מרג'עייה" (מושב אנשי הדת הבכירים בנג'ף). הוא היה זקוק להזדמנות להוכיח את בכורתו לאחר הסרת המצור שהטיל משטר הבעת' במשך שנים על חברת הלומדים השיעית בעיר, והאמריקנים היו זקוקים לגושפנקה של אנשי הדת הבכירים לתוכניתם לביסוס המשטר השיעי החדש בעיראק. סיסתאני ניצל את ההזדמנות וביסס את כוחו ברגע קריטי זה כמרג'ע (איש הדת) החשוב בנג'ף – יש אומרים בעולם השיעי כולו – וכמקור הסמכות הדתית החשוב ביותר עבור השיעה העיראקית.

 

 

במשך השנים נודע סיסתאני בשל כמה עקרונות פוליטיים שהוא נותר נאמן להם ופעל לאורם, אך נדמה שהעיקרון שהוא מחויב לו ומזוהה איתו יותר מכל, לכל אורך שנות פעילותו, הוא התרחקות ואי־מעורבות בפוליטיקה. העיקרון הזה הגן עליו ועל חכמי דת שיעים אחרים בנג'ף מנחת זרועו של משטר הבעת', שדחק את רגליהם מן הזירה הציבורית וניסה למזער את השפעתם על השיעים בעיראק. אלא שסיסתאני דבק בעיקרון זה לאורך השנים לא רק לשם הגנה מפגיעת המשטר, אלא כקו אידיאולוגי מנחה גם בתקופות של שינויים פוליטיים דרמטיים.

 

התנגדותו של סיסתאני למעורבותם של אנשי דת בענייני המדינה הובילה אותו להתנגד לשיטה הפוליטית של "שלטון חכם ההלכה" (וילאית־י פקיה) שהנהיג האייתוללה ח'ומייני באיראן לאחר המהפכה האסלאמית ב־1979. התנגדותו לשיטה הפוליטית האיראנית גברה עם השנים, חרף מוצאו האיראני וחרף היכרותו הקרובה עם אנשי הדת שהובילו את המהפכה, והוא היה לאחד המתנגדים החריפים לשיטה זו, ובוודאי הבכיר שבהם. עם זאת, התנגדות זו לא הביאה אותו להתכחש לחשיבותה של הפוליטיקה ולצורך להשפיע עליה ולכוון אותה, או להימנע מגיבוש עמדות נחרצות בעניינים בעלי השלכות פוליטיות מרחיקות לכת.

 

הצהרות שפרסם סיסתאני לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק וערב כינונו של המשטר החדש במדינה היו מופת של הליכה על הקו הדק שבין הימנעות מפוליטיקה לבין השפעה על המערכת הפוליטית. בהצהרותיו הוא טען כי המשטר החדש חייב להישען על שתי רגליים – רגל אסלאמית שתקבל את אישורם של אנשי הדת מנג'ף ורגל דמוקרטית שתקבל את אישורו של העם העיראקי באמצעות בחירות. הצהרותיו אלו היו מן הזרזים החשובים בביסוסו של המשטר החדש וביססו את מעמדו וסמכותו הדתית עוד יותר. לא פחות מכך סייעו ההצהרות האלה בגיבושה הראשוני של הלאומיות העיראקית החדשה, שעמדה ביסודה של החוקה החדשה שנכתבה ב־2005 והגיעה להבשלה רק כעשור לאחר מכן, על רקע האתגר שהציבה פלישת דאעש בפני עיראק.

 

סיסתאני לא היסס להשתמש בסמכותו הדתית הבכירה גם כדי לרסן הקצנה עדתית שיעית בעיראק. הוא נודע כמתנגד נחרץ לאלימות העדתית שפרצה בעיראק בשנים שלאחר הפלישה האמריקנית, גם כשרבים מן השיעים בעיראק הביעו תרעומת לנוכח מדיניות הפסיביות הפוליטית שהנחתה אותו ואת ה"חווזה". בהצהרותיו ובפסיקותיו קרא סיסתאני להימנעות מאלימות ומפעולות נקם על פגיעתן של קבוצות סוניות במקומות קדושים לשיעים. אמנם לא היה בכוחן של הקריאות האלה למנוע את מלחמת האזרחים, שתודלקה בעיקר על־ידי פוליטיקאים וראשי מיליציות שדגלו בקו מיליטנטי, אך הן תרמו תרומה חשובה לדיכוי מלחמת האזרחים ובשלב מאוחר יותר למציאת ההסדרים הפוליטיים שיאפשרו קיום משותף של בני כל העדות תחת גג פוליטי אחד בפרלמנט העיראקי.

 

פסק ההלכה המפורסם ביותר של סיסתאני היה, ככל הנראה, זה שפרסם מיד לאחר פלישת דאעש בקיץ 2014, ובו קרא לשיעים בעיראק לתפוס נשק ולהתנדב להגנה על הבית. פסיקת פסק ההלכה הזה הייתה הרגע המכונן בהקמתו של הגוף המכונה "אל־חשד א־שעבי", מטריית הפעולה המשותפת של המיליציות השיעיות בעיראק. דעות רבות ומגוונות נשמעות – גם בקרב השיעים בעיראק – על דרכו זו של סיסתאני, וכשם שביקרו אותו בעבר על הימנעותו הפוליטית, היו רבים שביקרו אותו על הימנעותו מריסון התנהלותן האלימה – לעיתים הנפשעת ממש – ונטייתן הפרו־איראנית של המיליציות שהתאגדו והתעצמו בעקבות פסק ההלכה שלו. עם זאת, קשה להתווכח על העובדה שפסק ההלכה של סיסתאני מנע את הפיכת המלחמה בדאעש למלחמה עדתית נוספת של הכל בכל, הזרים כוח לוחם חיוני שהחליף את צבא עיראק הקורס, וייתכן שאף הציל את עיראק. כך או כך, היה בכך ביטוי מובהק לדרכו של סיסתאני: התוויית דרך ושרטוט קווים כלליים של נכון ולא נכון, אגב הימנעות מעיסוק באופן שבו מתגבשת המציאות ומתעצבת בעקבות פסיקתו.

 

סיסתאני ביסס את מעמדו בקרב השיעה של עיראק כפוסק רב־השפעה, עד כדי כך שגם הכוחות הרואים את עצמם נאמנים לאיראן לחלוטין, שהם מיעוט יחסי בתוך המיליציות השיעיות העיראקיות, מקבלים את מרותו ואת סמכותו, ואינם מעזים להמרות את פיו, בוודאי שלא בראש חוצות. לצד זאת, בהתנגדותו לשיטה הפוליטית של איראן סיסתאני משמש בלם יעיל מאין כמוהו להגדלת ההשפעה האיראנית על המדינה. כך, לפי דרכו, אין בידיו הכוח או הרצון לבלום את ההתקרבות של מי מנאמניו לאיראן, אך הוא עצמו שומר בפסיקותיו על קו ברור של הדגשת הלאומיות העיראקית ובולם בסמכותו הדתית הבלתי מעורערת את הניסיונות האיראניים להתערב בענייניה של עיראק.

 

עם זאת, גדולתו וסמכותו הבלתי מעורערת הטילו צל גדול – יש אומרים גדול מדי – על החווזאת של נג'ף ועל מוסד המרג'עייה העיראקי, ובעשורים שבהם היה הפוסק הבכיר לא עלה משורותיהם יורש בסדר הגודל ההלכתי שלו. רבים בעיראק ובעולם עוסקים בעשור האחרון בשאלה: מה יהיה ביום שאחרי לכתו של סיסתאני? התרחישים רבים ומגוונים: החל בהתכנסות של הממסד השיעי תחת איש דת אחר מהאסכולה הדתית והפוליטית של סיסתאני (גם אם רמתו ההלכתית תהיה נמוכה יותר), דרך הגדלה ניכרת בהשפעה האיראנית על השיעה בעיראק, וכלה בכאוס כללי. קשה לקבוע ומיותר להמר מה תהיה בחירתה של השיעה העיראקית אחרי תקופתו, אך דבר אחד ברור למדי – בכל יום הולדת שסיסתאני חוגג נדחית בעוד שנה התייצבותה של השיעה העיראקית בצומת הדרכים הרת הגורל הזאת.