אנחנו רגילים לראות באיראן גורם עוין שמאיים על ישראל. אבל כיצד איראן נתפסת בעיני שכניה הערבים בצל מעורבותה במדינות ערב ותמיכתה בסוגיה הפלסטינית?
המאמר שלהלן דן בדוח מ־2024 אשר מנתח את תוצאות "המדד הערבי" לדעת הקהל הערבית בתחומים פוליטי, חברתי ותרבותי. הדוח (התפרסם בנובמבר 2025) מאפשר להשוות את נתוני 2024 לנתונים משנים קודמות (מאז 2016), ובמיוחד מ־2022. נתוני הסקר נאספו בשורה של מדינות ערב, וניתוחם מספק כאמור תמונה מקיפה על השינוי העיקרי שחל באופן שבו איראן נתפסת בעיני שכנותיה: מאז פרוץ המלחמה בעזה, הן רואות אותה באור חיובי יותר בשל מעורבותה במלחמה.
מחברות הדוח פאטמה סאלארי (فاطمة سالاري) ומניה ט'אהר (منية ظاهر) מדגישות כי איסוף הנתונים לדוח נעשה לפני המערכה ביוני האחרון (2025) בין ישראל לאיראן, ויש לשער שההתפתחויות האזוריות הנוכחיות השפיעו על דעת הקהל, וכי נדרש מחקר נוסף כדי לעמוד את אופן השפעתן. יש לזכור זאת בבואנו לבחון את הממצאים.
מבידוד מדיני לציר ההתנגדות
יש להבין את ההקשר היסטורי והפוליטי לממצאי הדוח. באופן כללי, בעקבות המהפכה של שנת 1979 באיראן שררה במזרח התיכון, ובמיוחד באזור המפרץ, התפיסה שאיראן שואפת לייצא את מודל השלטון השיעי המהפכני שלה באמצעים שונים. מטבע הדברים, דבר זה עורר חששות בקרב המדינות השכנות, שוב, במיוחד בקרב מדינות המפרץ ובעיראק, מה שדחף את האחרונה לפתוח במלחמה מול איראן (מלחמת איראן-עיראק 1988-1980).
ראש המתנגדות לאיראן היא כמובן סעודיה, מדינה בעלת רוב סוני, שחשה מאוימת מהכוח הפוליטי השיעי שצמח באיראן. שתי המדינות ידעו גלים של מתיחות, והחוקרות מציינות מספר אירועים, ביניהם ההוצאה להורג של השיח' נימר א־נימר ב־2016, איש דת שיעי בולט ואחד המבקרים החריפים של השלטון בסעודיה. בתגובה לכך, פרצו מפגינים איראנים לשגרירות הסעודית בטהראן ולקונסוליה הסעודית בעיד משהד.
החוקרות סבורות כי האיומים האמריקאיים והישראליים הם שדחפו את איראן לייצר שיתופי פעולה תת־מדינאים אלו, והם גם שעודדו את הקשר בין סעודיה לארה"ב
סעודיה שואפת להגביל את כוחה של איראן ואת השפעתה במדינות האזור, ביניהן – סוריה, תימן, לבנון, עיראק והקבוצות הפלסטיניות. אפשר לומר שמדיניות זו של סעודיה תרמה רבות לשיתוף הפעולה שלה עם ארה"ב בנושא, כשהאחרונה שואפת אף היא לבלום את כוחה של איראן. נסיגת ארה"ב בשנת 2018 מהסכם הגרעין שנחתם בשנת 2015 והטלת סנקציות נוספות על יצוא נפט, מעידות על ניסיונה של ארה"ב להרחיב את בידודה של איראן ולבלום את כוחה האזורי.
מנגד, החוקרות טוענות, בידודה של איראן הוביל אותה לפתח רשת של בעלות ברית לא־מדינתיות כדי לחזק את השפעתה באזור ולהגן על ביטחונה. בעלות ברית אלה, הידועות בכינוי "ציר ההתנגדות", ממלאות תפקיד מפתח בעימות של איראן עם יריבותיה:
בעיראק – הקבוצות השיעיות פועלות מול ההשפעה האמריקאית; בתימן – התמיכה בחות'ים נועדה למנוע את השפעתה של סעודיה; בסוריה – תמכה איראן במשטר אסד כדי להגביל את האיום הישראלי; ובלבנון – הברית עם חזבאללה שפועלת כבר ארבעה עשורים מושרשת עמוק במארג של המזרח התיכון. החוקרות סבורות כי האיומים האמריקאיים והישראליים הם שדחפו את איראן לייצר שיתופי פעולה תת־מדינאים אלו, והם גם שעודדו את הקשר בין סעודיה לארה"ב.
גם את היכולות הגרעיניות שיש לאיראן ואת שאיפותיה להרחיב אותן, החוקרות שמות בתוך הקשר. הן מדגישות שמדיניותה האנטי־ישראלית של איראן הייתה אחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ שלה וגורם מפתח בעיצוב מעמדה האזורי מאז הקמתה במתכונת זו. אולם לשיטתן, הסנקציות הבין־לאומיות שמוטלות עליה, הבידוד מהקהילה הבין־לאומית וכן נחיתותה הצבאית מול ישראל, הנהנית מסיוע אמריקאי נרחב, דחקו את איראן לרכישת יכולות גרעיניות כדי לשנות את מאזן הכוחות.
האיום ההדדי בהשמדה בין ישראל לאיראן, החוקרות טוענות, יש בו משום גורם מרתיע המרסן את שתיהן מלהיכנס למלחמה כוללת.
איראן עדיין מדורגת גבוה כגורם המציב איום משמעותי על ביטחון האזור, למרות ההתמתנות בתפיסת האנשים כלפיה כגורם מאיים
תמיכה עקבית בפלסטינים
בכל הקשור לעמדתה של איראן לגבי ה"סוגיה הפלסטינית", נראה כי מאז פרוץ המהפכה של שנת 1979, הייתה עמדת איראן כלפי פלסטין אבן יסוד במדיניות החוץ האזורית שלה. לפי סאלארי וט'אהר, הדבר משרת אותה מכמה בחינות: בהתמודדות עם ההשפעה הישראלית במזרח התיכון (על ידי כך היא גם מאותת לארה"ב על התנגדותה לשתיים) ובביסוס מעמדה ככוח אזורי בעולם הערבי.
החוקרות סבורות שהתמיכה בפלסטינים נועדה להעצים את ההגמוניה השיעית באזור אל מול השליטה הסונית הקיימת במרבית מדינות האזור. מאוחר יותר החלו להיווצר קשרים עם קבוצות פלסטיניות, כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי, קשרים שהפכו לתמיכה אידאולוגית וחומרית.
חוסר היציבות ששרר ועודנו שורר באזור וההסלמה לאורך השנים בסוריה, בתימן ובלבנון, נתפסו כניסיון להרחיב את האג'נדה העדתית האיראנית. החוקרות מבקשות להזכיר את שלל האירועים ההיסטוריים וכן את הבריתות שהתקיימו ומתקיימות במרחב בעת בחינת תפיסות העולם הערבי כלפי איראן.
שלל האירועים שנסקרו לעיל סייעו לכך שדעת הקהל הערבית כלפי איראן לאורך השנים מאופיינת בחשדנות ממושכת. מאז מלחמת איראן-עיראק שהוזכרה, קיבעה איראן את התדמית שלה כאיום פוטנציאלי, וביססה את הדוקטרינה הצבאית שלה. יחסיה המורכבים עם מדינות ערב הובילו לכך שהיא נתפסת כגורם מרכזי לחוסר היציבות באזור.
אולם המלחמה בעזה והפגיעה הנוראה בתושביה חוללו שינוי בתפיסה לגבי תפקידה הפוליטי של איראן בקרב העמים הערבים. כלומר, למרות המשך האיום האיראני באזור, שלא חל בו שינוי משמעותי מאז 2022, דוח מגמות דעת הקהל לשנת 2024 מצביע על תפיסה חיובית יותר כלפי איראן בשל תפקידה במלחמה זו.
החוקרות מדגישות שעד שנת 2011 רוב המדינות הערביות תפסו את איראן ואת מנהיגיה באור חיובי
ממצאי הדוחות הקודמים אינם משאירים מקום לספק כי איראן נתפסה כמקור העיקרי לחוסר היציבות באזור מאז שנת 2011. באותם מחקרים, מספר האנשים שהעריכו באופן שלילי את מדיניות איראן בפלסטין, סוריה ותימן היה כפול ממספר אלה שהביעו עמדה חיובית כלפיה. המחקר הנוכחי (2024) נועד להעריך את מסלול התפתחותה של דעת הקהל הערבית כלפי איראן לנוכח הסלמת המתיחויות הצבאיות והגאופוליטיות, במיוחד בהקשר של עזה בעקבות ההתפתחויות האחרונות.
ניתוח השוואתי של הדוחות שנערכו במהלך השנים מראה את השינוי בדעת הקהל בקרב תושבי המדיניות הערביות: איראן עדיין מדורגת גבוה כגורם המציב איום משמעותי על ביטחון האזור, למרות ההתמתנות בתפיסת האנשים כלפיה כגורם מאיים. עם זאת, איראן זכתה במהלך המלחמה המתמשכת בעזה לשיעורי התמיכה הגבוהים ביותר שהגיעו ל־48% בקרב המדינות שתושביהן נסקרו בנוגע למלחמה בעזה.
דו"חות מוקדמים: המלחמה בסוריה כנקודת מפנה
מהדוח של שנת 2020-2019 עלה שאיראן נתפסת כאיום ליציבות האזור, לצד ישראל וארה"ב. הממלכה הערבית הסעודית בפרט ראתה באיראן סכנה גדולה יותר מישראל. החוקרות מדגישות שעד שנת 2011 רוב המדינות הערביות תפסו את איראן ואת מנהיגיה באור חיובי. סקר שנערך בשש מדינות ערביות בשנים 2008 ו־2011 הציג כי הנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'אד (2005–2013) היה המנהיג השלישי הפופולרי ביותר בקרב שש המדינות הערביות שבהן בוצע הסקר.
מרבית השינוי חל בעקבות תמיכתה של איראן במשטרו של בשר אל־אסד שהובילה לירידה בתפיסה החיוביות כלפי איראן. באותו דוח (2020-2019) עלתה התנגדות למדיניות החוץ של איראן, בעיקר בכל מה שקשור להתערבותה בסוריה, תימן ופלסטין. שיעור גבוה מהמשיבים סבר שהתערבותה של איראן מערערת את השלום ואת היציבות וגורמת לסכסוכים אתניים ופוליטיים במזרח התיכון.
תפיסות אלה לגבי העדתיות קשורות ישירות לאסטרטגיה האזורית הרחבה יותר של איראן, הנותנת עדיפות להגמוניה השיעית על חשבון קידום האחדות בעולם הערבי.
סוגיה נוספת שהדוח של שנת 2020-2019 עסק בה היא תוכנית הגרעין. מרבית המשיבים תמכו בנסיגת ארצות הברית מהסכם הגרעין, עמדה המשקפת את החשש הקיים מיכולות גרעיניות איראניות ומהתרומה שלהן לערעור היציבות באזור. ממצאי הסקר מבהירים כי ערבים רבים רואים בפעילות של איראן בסוריה, לבנון ותימן איום ואתגר ישירים לשלום וליציבות באזור, מה שמחזק את החשדנות לגבי כוונותיה.
לפי סקרים שנערכו בין השנים 2016 ל־2022, ניכרת ירידה בשיעור המשיבים הסבורים שאיראן מציבה איום. החוקרות סבורות כי הדבר מעיד על ירידה הדרגתית ברגשות השליליים כלפי איראן, על אף שתפיסתה ככוח מערער יציבות באזור נותרה קבועה. לפי ממצאי 2022, איראן עדיין נתפסה כגורם מאיים על מדינות המשיבים, כשהייתה ממוקמת במקום השלישי אחרי ישראל וארה"ב. עם זאת, לא חל שינוי מהותי באותן שנים (2022-2016) בתפיסה השלילית לגבי המדיניות האיראנית בפלסטין, והיא נותרה בשכיחות גבוהה יחסית.
איך השפיעה המלחמה בעזה על היחס לאיראן בעולם הערבי?
המלחמה של ישראל בעזה הייתה רגע מכריע ביחסיה של איראן עם פלסטין. תפקידה של איראן במלחמה חיזק אומנם את מחויבותה לסוגיה הפלסטינית ולהתנגדות המזוינת, אך הוביל לחילוקי דעות לגבי חלקה בהסלמת המלחמה. דבר זה בא לידי ביטוי בסקירת מגמות דעת הקהל הערבית בדוח 2024 לגבי מלחמת ישראל בעזה.
כשהתבקשו המשיבים להעריך את השקפותיהם באשר לעמדה האיראנית כלפי המלחמה, 48% מהם הביעו תפיסות חיוביות כלפי העמדה האיראנית, לעומת 37% שהביעו תפיסות שליליות. חשוב לציין ששיעור הרואים באיראן גורם המאיים על ביטחון האזור ועל יציבותו נשאר גבוה, והיא עודנה נמצאת במקום השלישי כגורם מאיים, לאחר ארה"ב וישראל גם בדוח של 2024. מובן שישנם הבדלים בין המשיבים בהתאם למדינתם, שכן הם מושפעים בין היתר מאיך שמדינתם תופסת את איראן.
בסקר של שנת 2024 זכתה איראן לדירוג החיובי ביותר בקרב המדינות בכל הנוגע לעמדתה כלפי המלחמה בעזה – עם שיעורים של 48% שהביעו השקפות חיוביות
את התפיסה החיובית כלפי איראן ניתן לראות במיוחד בממצאים מהגדה המערבית, שם כ־2% בלבד מהמשיבים סברו שאיראן היא איום. לפי החוקרות, ניתן לייחס זאת לתפקיד איראן במלחמה זו ולתפיסה הפלסטינית הרואה בה גורם תומך בסוגיה הפלסטינית.
לסיכום, דעת הקהל במדינות הערביות לגבי איראן התפתחה לאורך השנים כתוצאה של תמורות בנוף הגאופוליטי, יחסי כוחות ובריתות וסכסוכים אזוריים. אף שלרוב איראן נתפסת ככוח מערער יציבות, במיוחד בעקבות האביב הערבי ב־2011, ממצאי דוח 2022, וביתר שאת דוח 2024 שכלל תפיסות בנוגע למלחמת ישראל בעזה, מציגים תפיסה אזורית מורכבת יותר:
מצד אחד נראה כי איראן עדיין מדורגת גבוה כאיום גאופוליטי משמעותי על האזור הערבי, במיוחד במדינות כמו סעודיה, כווית ועיראק (זאת על אף שנרשמה ירידה בשיעור התופסים אותה כאיום). במקביל לכך, מלחמת ישראל בעזה וההסלמות האחרונות השפיעו ישירות על השקפת המשיבים בהתייחס לסוגיות רבות. בסקר של שנת 2024 זכתה איראן לדירוג החיובי ביותר בקרב המדינות בכל הנוגע לעמדתה כלפי המלחמה בעזה – עם שיעורים של 48% שהביעו השקפות חיוביות.
דעת הקהל הערבית בעניין איראן אינה עניין של מה בכך. נוסף על היותה מושפעת ממדיניות המדינות כלפי איראן, היא עשויה אף לעצב את אותה מדיניות ולסייע לבלום את כוחה של איראן או למתן אותה. מסקירה של הדוח עולה כי הפעולות של ישראל בשנתיים האחרונות הזוכות לתגובה איראנית, משפיעות באופן חיובי על דעת הקהל הערבית באשר לאיראן.
