המלחמה שיצאה אליה מדינת ישראל נגד איראן מעוררת שוב את הדיון ב"ציר ההתנגדות" במזרח התיכון ובאפשרות שיצטרף למערכה לצד איראן, הנחשבת למי שעומדת בטבורו.
במאמר זה אדון בספר חדש ומעניין העוסק ב"ציר ההתנגדות" מאת ד"ר דניאל סובלמן מן המחלקה ליחסים בין־לאומיים באוניברסיטה העברית, אשר מציע לא רק ניתוח מעמיק של ציר ההתנגדות תוך שימוש בכלים מתחום היחסים הבין־לאומיים, אלא גם מתחקה אחר מקורותיו ההיסטוריים, כולל ניתוח של מקרי בוחן של עימותים בין שחקנים בציר לבין יריביהם.
עם זאת, וכפי שאנסה להראות, ציר ההתנגדות רופף יותר מכפי שהוא נראה, בעיקר משום ש"חבריו" אינם רק שונים זה מזה באופן מהותי, אלא גם פועלים כל אחד מתוך אילוצים שונים. לכן התמיכה שהם מעניקים זה לזה היא בהכרח מוגבלת.
אך תחילה כמה מילים על הספר ועל מה שבו. כאמור, הספר עוסק בציר ההתנגדות בהובלת איראן, המוגדר כ"קהילה אסטרטגית" או כ"מחנה גאופוליטי" אשר מעוניין ליצור סדר אזורי חדש במזרח התיכון, סדר שבו "הציר" עצמו ימלא תפקיד בכיר ואולי אף דומיננטי. לפי הספר, הציר וחבריו דוגלים ב"התנגדות", שהיא אסטרטגיה של הרתעה א־סימטרית. במסגרתה, צד חלש יחסית מנסה להקטין את הפגיעוּת שלו למול צד חזק יותר ממנו, ובה בעת חותר להגביר את פגיעוּתו של היריב החזק יותר בהשוואה אליו.
באופן זה, הצד החלש מאלץ למעשה את יריבו החזק לציית ל"כללי משחק" המאפשרים לצד החלש לקדם את האסטרטגיה שלו. ההרתעה מושגת על ידי כך שהצד החלש משנה את מאזן הפגיעוּת שלו אל מול הצד החזק: הוא הופך את הצד החזק לפגיע יותר ליכולותיו, ובד בבד הופך לכזה שמסוגל לעמוד בהצלחה מול העוצמה הצבאית של הצד החזק.
יש לציר ההתנגדות מאפיין תרבותי, במיוחד הרעיון של התנגדות, המשותף לחבריו, ושאימוצו על ידם משקף תהליך של חיקוי ולמידה כאשר ה"מודל" הוא ההתנגדות המוצלחת יחסית של חזבאללה לכיבוש הישראלי בדרום לבנון
הספר בוחן זאת לגבי ארבעה מקרי בוחן מן המזרח התיכון: המאבק בין חזבאללה לבין ישראל בדרום לבנון; המאבק בין חמאס לישראל ברצועת עזה אך גם מעבר לה; העימות בין החוּת'ים בתימן מול סעודיה; והמאבק בין ישראל לאיראן וניסיונה להתבסס בסוריה.
בהמשך המאמר אתייחס לאופיו של ציר ההתנגדות, ובמיוחד לאופן שבו הוא מתבטא במבחן המעשה; לדרכי ההתמודדות של שחקנים אחרים עימו ועם חבריו; ולדרך שבו מדינת ישראל יכולה (וגם צריכה) לפעול מול הציר בעקבות פרוץ העימות בינה ובין כמה מחבריו ב־7 אוקטובר 2023, ובמיוחד בעקבות העימותים מול חמאס וחזבאללה ולאחרונה גם מול איראן.
אופיו של ציר ההתנגדות
ספרו של ד"ר סובלמן מתמקד בכמה שחקנים הפועלים באופן רציונלי, כלומר מעוניינים לקדם את האינטרסים שלהם, ולכן בוחרים בהתנגדות, שהיא דרך פעולה שהיא "לא מלחמה ולא שלום" למול יריבים חזקים מהם. כמו כן, יש לציר ההתנגדות מאפיין תרבותי, במיוחד הרעיון של התנגדות, המשותף לחבריו, ושאימוצו על ידם משקף תהליך של חיקוי ולמידה כאשר ה"מודל" הוא ההתנגדות המוצלחת יחסית של חזבאללה לכיבוש הישראלי בדרום לבנון לפני נסיגת ישראל בשנת 2000 ולאחריה.
עם זאת, ברצוני להציע כי לציר ההתנגדות יש עוד היבטים – מבניים, תרבותיים ורציונליים – וכי גם מאפיינים נוספים אלו יכולים לסייע לנו להבין טוב יותר לא רק את אופיו של "הציר" אלא גם את מגבלותיו. מבחינה תרבותית, יש המדברים על "סהר שיעי", מונח שטבע עבדאללה מלך ירדן ב־2004, ואשר אומץ גם על ידי בכירים בישראל.
אבל אף כי חלק מחברי ציר ההתנגדות הם אכן מוסלמים שיעים – למשל איראן, חזבאללה והמיליציות בעיראק – חברים אחרים בציר, ובמיוחד העלווים בסוריה, אינם נחשבים בדרך כלל לשיעים, אף שנשיא סוריה אסד האב הצליח בזמנו לקבל פסק הלכה ממנהיג שיעי בלבנון מוסא א־צדר, שהכיר בהם ככאלה. גם השיעים בתימן נמנים עם הפלג הזידי של השיעה, שהוא נבדל ושונה מן השיעים (התרי־עשרים) שבאיראן, בלבנון ובעיראק.
אף כי לחלק מחברי הציר יש מטרות משותפות, הרי שבסופו של יום מדובר בשחקנים שלכל אחד מהם יש סדר יום עצמאי משלו. לכן, אי־אפשר פשוט להניח שיסכימו "להתנדב" לפעול למען שחקנים אחרים בציר
השיעים בלבנון ובעיראק הם ערבים, ואילו השיעים באיראן הם פרסים, וגם להבדלים אתנו־לאומיים אלה נודעת חשיבות. ניתן אפוא לטעון כי אף כי לחברי הציר יש אידאולוגיה משותפת, קרי ההתנגדות, הרי שמבחינה תרבותית הם אינם עשויים מקשה אחת, והדבר עשוי להסביר מדוע התיאום ביניהם קשה ומורכב.
מסקנה זו מתחזקת כאשר מתבוננים על הציר מנקודת מבט מבנית: למעשה, מדובר בקואליציה בין מדינות ריבוניות (איראן ובעבר גם סוריה) לבין שלל שחקנים לא־מדינתיים אלימים (חזבאללה, חמאס, החות'ים והמיליציות בעיראק).
זאת ועוד, השחקנים הלא־מדינתיים עצמם שונים זה מזה, שכן הם פועלים בתנאים פוליטיים שונים: חלקם (כמו למשל חזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות בעיראק) משולבים במידה כזו אחרת במדינתם; אחרים (כמו החוּת'ים בתימן) שולטים בחלק של מדינה, גם אם "כושלת". לעומתם, לשחקנים לא־מדינתיים אחרים אין כלל מדינה (חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה ובגדה). הבדל מהותי זה יוצר א־סימטריה בתוך הציר עצמו, ולכך אתייחס בהמשך.
ולבסוף, מנקודת מבט רציונלית, ניתן לומר שאף כי לחלק מחברי הציר יש מטרות משותפות, הרי שבסופו של יום מדובר בשחקנים שלכל אחד מהם יש סדר יום עצמאי משלו. לכן, אי־אפשר פשוט להניח ששחקנים אלו יסכימו "להתנדב" לפעול למען שחקנים אחרים בציר, וזאת חרף הקִרבה הרעיונית – ובמיוחד זו האידאולוגית, אך פחות מכך הדתית – ביניהם.
גורמים אלה גם יכולים לסייע לנו להבין מדוע שחקנים בציר יעברו משימוש בהתנגדות כאסטרטגיה הגנתית לשימוש בה כאסטרטגיה התקפית. דוגמה לכך היא מלחמת לבנון השנייה בין ישראל לחזבאללה ב־2006, שפרצה לאחר שחזבאללה החליט לתקוף את ישראל בשטחה. להחלטה זו היה הקשר פנימי ואזורי: לאחר נסיגת סוריה מלבנון ב־2005, ניצב חזבאללה מול אתגר פנימי הולך וגדל, כשרבים בלבנון, כולל הממשלה בביירות, דרשו ממנו להתפרק מנשקו ולהפוך למפלגה "רגילה" כמו יתר המפלגות במדינה.
כאשר אנחנו מתבוננים על ציר ההתנגדות, הן מבחינת אופי חבריו והן במבחן המעשה, יש לשים לב לא רק לדמיון ולקשרי הגומלין בין חבריו, אלא צריך לעמוד גם על ההבדלים המהותיים ביניהם
עבור חזבאללה, הדרך לסכל איום זה, שנתפס כבעל אופי קיומי, הייתה לצאת לפעולה נגד ישראל וכך להוכיח כי ההתנגדות חיונית. אבל, כפי שהודה מאוחר יותר מנהיג חזבאללה חסן נסראללה, ארגונו טעה בהערכתו לגבי תגובתה של ישראל, שהחליטה לצאת למלחמה נגדו. אך חזבאללה טעה גם בהערכת תגובתם של שחקנים אחרים בציר, ובראשם מדינות כמו איראן וסוריה: אף ששתיהן נחשבו לפטרוניות של חזבאללה, הן לא חשו לעזרתו והניחו לישראל לכתוש אותו ואת לבנון.
גם במקרה של חמאס, נראה שלפחות אחד ממניעיו כאשר החליט לתקוף את ישראל ב־2023 היה לסכל את מה שנתפס בעיניו כאיום קיומי. כזכור, בתקופה זו, יזמה ארה"ב תהליך מדיני במזרח התיכון בהשתתפות ישראל וסעודיה, שאמור היה לכלול נורמליזציה ביניהן, אך מבלי לשתף את הפלסטינים, כפי שהתפאר בכך ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בנאומו באו"ם ב־22 בספטמבר 2023.
עבור חמאס, התפתחות כזו נתפסה כסכנה ברורה ומיידית בשעה שחולשת ישראל בעקבות המשבר הפנימי בה – בעקבות "ההפיכה המשטרית" – היה תמריץ לפעול נגדה. אולם כשחמאס יצא למתקפה כוללת נגד ישראל, החליטו יתר חברי הציר, ובמיוחד איראן וחזבאללה, לפעול נגד "האויב הציוני" באופן מוגבל בלבד. כמו כן, נראה כי חמאס, כמו חזבאללה ב־2006, לא תיאם את המתקפה שלו עם חברות אחרות בציר.
כלומר, כאשר אנחנו מתבוננים על ציר ההתנגדות, הן מבחינת אופי חבריו והן במבחן המעשה, יש לשים לב לא רק לדמיון ולקשרי הגומלין בין חבריו, אלא צריך לעמוד גם על ההבדלים המהותיים ביניהם, כולל אופי השחקנים עצמם, התנאים הפוליטיים שבהם הם פועלים והשיקולים והמטרות שלהם. מבחינה זו, מעניין להשוות בין הציר לבין "צירים" אחרים ובריתות אחרות המוכרים לנו מן ההיסטוריה.
התמודדות עם ציר ההתנגדות
כיצד מתמודדים עם ציר ההתנגדות הן כקבוצה והן כיחידים? ובאופן כללי יותר, כיצד מונעים משחקן חלש לאלץ שחקן חזק לפעול לפי "כללי משחק"?
ראשית, על הצד החזק להבין כי אף כי "כללי המשחק" מקנים לו יציבות מסוימת ביחסיו עם הצד החלש, הרי שיש בהם קושי בסיסי כאשר הם מתקיימים בין מדינות לבין שחקנים לא־מדינתיים, כמו בין ישראל לחזבאללה בלבנון ובין ישראל לחמאס בעזה (יחסי ישראל-איראן שונים מבחינה זו). למשל ב־2023, כמו ב־2006, החליט השחקן הלא־מדינתי האלים לתקוף בעוצמה את הצד החזק, וזאת חרף "כללי המשחק" שעמל כה רבות לכונן עימו.
פרט לשיקול הרציונלי, היה לכך הסבר מבני: שלא כמו מדינות ריבוניות, לשחקנים לא־מדינתיים אין ערובות כלשהן מצד הקהילה הבין־לאומית ולכן קיומם אינו מובטח. להפך, שחקנים רבים במערכת הבין־לאומית פועלים כדי לרסן ואף לחסל אותם. מכך עולה שקשה למדינה "לסמוך" על שחקנים לא־מדינתיים אלימים, וזאת למרות "כללי המשחק" שיש לה עימם.
כיצד אפוא מדינות ריבוניות יכולות להתמודד עם שחקנים לא־מדינתיים חלשים יותר החותרים לכונן עימן "כללי משחק"?
המסקנה מקריאת הספר של ד"ר סובלמן היא כי הדבר הגרוע ביותר שמדינות יכולות לעשות הוא "לשחק את המשחק". זאת לא רק בשל המגבלות ש"כללי משחק" מטילים על מדינות אלו, ואשר מהן נהנה בעיקר היריב הלא־מדינתי, הרוכש בדרך זו עוצמה צבאית ולגיטימציה, אלא גם משום שבכך המדינה מוותרת למעשה על היתרונות המובנים שיש לה בזירה הבין־לאומית: היכולת להשתמש במגוון של כלים פרט לכוח הצבאי – ובמיוחד בדיפלומטיה – כדי לקדם את מטרותיה הלאומיות.
במקרה של ישראל וחמאס, מה שמנהיגי ישראל כינו בשם "ניהול הסכסוך", היה למעשה ויתור מוחלט על הניסיון לשנות את הסטטוס קוו בסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכים דיפלומטיות ושימוש אך ורק בכוח צבאי. מנהיגי ישראל סברו שבכך הם "מרוויחים זמן" ו"קונים שקט" מול הפלסטינים, אך בחשבון אחרון, המרוויח העיקרי מכך היה חמאס.
האסטרטגיה הצבאית ההיברידית של ישראל כשלה במבחן המעשה – שכן היא לא הצליחה להגן על ישראל מפני מתקפת חמאס ב־2023 – ואף שימשה "אליבי" לבטלנות מדינית עבור המנהיגות הפוליטית בישראל
גם במקרה של ישראל וחזבאללה, מה שכונה "המלחמה בין המלחמות" (מב"מ), כלומר הניסיון למנוע מחזבאללה להצטייד בנשק ובחימוש מתקדמים, בא במקום ניסיון לפתור בדרכים דיפלומטיות את בעיות היסוד ביחסי ישראל-לבנון, ובכלל זה את נקודת המחלוקת בגבול היבשתי ביניהן. עקב כך, חזבאללה הוא שהתעצם בין שתי המלחמות ב־2006 ו־2023, וגרם לישראל נזק רב.
יצוין כי גם הניסיון של ישראל לאמץ אסטרטגיה צבאית היברידית, כלומר כזו המשלבת מרכיבים הגנתיים והתקפיים, בעיקר כדי להתמודד עם איומים מצד איראן ועם שחקנים לא־מדינתיים כמו חזבאללה וחמאס, היה בעייתי: אסטרטגיה צבאית זו כללה פיתוח טילים נגד טילים, מיגון ובנייה של מכשול קרקעי, וזאת נוסף על מב"מ ועל מה שכונה "כיסוח הדשא", כלומר ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע ביכולות הצבאיות של הצד השני. אבל לא זו בלבד שאסטרטגיה צבאית זו כשלה במבחן המעשה – שכן היא לא הצליחה להגן על ישראל מפני מתקפת חמאס ב־2023 – היא אף שימשה "אליבי" לבטלנות מדינית עבור המנהיגות הפוליטית בישראל.
ישראל ו"ציר ההתנגדות"
בעקבות פרוץ המלחמה בין ישראל לחמאס ב־2023, מצאה את עצמה ישראל בצומת דרכים: "כללי המשחק" מול חמאס (וגם מול חזבאללה) קרסו והביאו – עד לפרוץ המלחמה עם איראן – למלחמה בשתי חזיתות, אף כי בעצימות שונה ועם תוצאות שונות לפחות לפי שעה.
בלבנון, הצליחה ישראל להנחיל לחזבאללה מכה צבאית קשה, ולצד התפתחויות נוספות, ובמיוחד נפילת משטר אסד בסוריה, התוצאה היא שחזבאללה נמצא כיום בשפל חסר תקדים, והמדינה הלבנונית מתחזקת, אף כי חזבאללה עצמו עדיין "חי ובועט". לעומת זאת, ברצועת עזה, חמאס לא הוכרע והוא ממשיך לשלוט בה, גם אם באופן חלקי.
בעיניי, הדרך הגרועה ביותר עבור ישראל תהיה לכונן מחדש "כללי משחק" עם שחקנים לא־מדינתיים אלימים כמו חזבאללה וחמאס או עם שחקנים אחרים כמותם. במקום זאת, על ישראל לחתור לפתרון דיפלומטי לסכסוכים האלימים עם כל שכניה, ובכלל זה חיזוק של המדינה בלבנון (וגם בסוריה) ותהליך שלום עם הפלסטינים, שיוביל לכינונה של מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים.
חזבאללה ב־2006 וחמאס ב־2023 יצאו למתקפה צבאית מבלי להתייעץ עם איראן. עם זאת, עבור מנהיגי ישראל, איראן עודנה נתפסת כ"ראש התמנון" וכ"ראש הנחש"
אם ישראל לא תעשה זאת, אנו עשויים לראות את שני השחקנים – חזבאללה וחמאס – או שחקנים אחרים דומים להם, בוחרים שוב בדרך ההתנגדות. זאת בעיקר משום שהתנאים המבניים שהולידו שחקנים כמו חזבאללה וחמאס לא השתנו; הידע שנצבר בתחום ההתנגדות – ההגנתית וההתקפית – לא אבד; והאינטרס של שחקנים כאלה לבסס את עצמם מבית וכלפי חוץ עלול להוביל אותם שוב לפעול באלימות מול הצד החזק יחסית.
התוצאה עשויה להיות שימוש בהתנגדות כאסטרטגיה הגנתית, כלומר כינון "כללי משחק" עם ישראל, אך גם שימוש בהתנגדות כאסטרטגיה התקפית אם החרב תהיה מונחת על צווארם של שחקנים אלו ו/ואו כאשר הם יחשבו שהיריב שלהם הוא חלש ופגיע.
ומה לגבי איראן – מי שנחשבת בעיני רבים למרכז של "ציר ההתנגדות"? כפי שראינו, חזבאללה ב־2006 וחמאס ב־2023 יצאו למתקפה צבאית מבלי להתייעץ עם איראן, ונראה כי גם לשחקנים נוספים בציר כמו החוּת'ים יש סדר יום משלהם. עם זאת, עבור מנהיגי ישראל, איראן עודנה נתפסת כ"ראש התמנון" וכ"ראש הנחש". מכך עולה שבאופן פרדוקסלי, איראן משלמת כיום את המחיר גם עבור מעשיה וגם עבור מעשי ה"שלוחים" (proxies) שלה, בשעה שאלה נשמעים לה באופן חלקי בלבד.
