מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
מתוך הסדרה "בזהות בדויה" (צילום: ערוץ 10)
01.03.2018

הדתיות הניו-אייג'ית של השיח' אבו חמזה

צבי יחזקאלי לא מבין, או שאינו מודע, להיבטים המכוננים של חיים אמוניים. דתיוּת נראית לו כמירוץ פרטי ותועלתני להגשמה ולשלמות אלוהית, לא כהתמודדות קהילתית עם המורכבות האנושית. לכן, מבחינתו, הקפדה של מוסלמי על קיום מצוות תסתיים בהכרח בהשתלטות על העולם

הרבה דברים כבר נאמרו על הסדרה החדשה של צבי יחזקאלי ועל פועלו של האיש עצמו. עמיתיי בפורום לחשיבה אזורית הבהירו באופן מעמיק ומשכנע עד כמה הסדרה של יחזקאלי שטחית, חסרת ביסוס, מוטה ומחרחרת במודע פחד ועוינות. הייתי רוצה להוסיף לביקורת המוצדקת הזו עוד זווית אחת.

יחזקאלי, ש"התחזקותו" היא מן המפורסמות, פשוט לא מבין את הוויית החיים של קהילה דתית. האופן שבו הוא מבין ומציג חיים דתיים במסגרת קהילתית רחוק באופן קיצוני מן המציאות היומיומית ומן העקרונות שמופיעים בכתבי הקודש. קוצר הראיה שלו מרחיק לכת כל כך עד שהוא בקושי ראוי לתואר "חילוני", לא כל שכן "בן של מלך". יחזקאלי, למעשה, מגלם באופן מובהק את כל ההיבטים השליליים של יהדות האינסטנט הניו-אייג'ית בישראל, ובעיקר את העיסוק האנוכי של המאמין ב"עצמי" שלו. תומר פרסיקו, אחד החוקרים המובהקים והמבריקים של היהדות הישראלית (ועוד מגוון נושאים), כתב על זה באופן יפה ומאיר עיניים.

צבי יחזקאלי מבצע מניפולציות גסות של עריכה ושל מסגור (framing) כאשר הוא מציג מוסלמים אמריקאים שמספרים בגילוי לב על האופן שבו נוכחת אמונתם בחייהם היומיומיים. אם, למשל, אחד מהם אומר שהוא מקפיד לאכול בשר "חלאל" (בשר המותר על פי חוקי הדת) הוא נחשד בקיצוניות שאין כדוגמתה. מי שבוחר לקיים את מצוות הדת, על פי יחזקאלי, אחת דתו להקצנה. גם אם הוא איננו קיצוני כעת, הוא יהפוך לכזה אם ידאגו לשטוף לו את המוח.

ויהיו מי שידאגו, כמובן. הרי זה מה שעושים הגייסות השקטים של "האחים המוסלמים" ברחבי העולם הלא-מוסלמי. אותם גייסות מכינים חיילים לקראת ההשתלטות העתידית. כל מי שמאמין יכול להפוך לחייל מכיוון שהבחירה הראשונה, הבחירה לקיים מצוות, היא בחירה בלתי-הפיכה בקיצוניות. 

כדי להבין מדוע יחזקאלי חושב כך, צריך לנסות ולחשוב כיצד הוא תופש את אמונתו שלו. הדתיוּת בשביל יחזקאלי נראית כמו פרויקט פרטי של הגשמה עצמית. הוא, כאדם פרטי, מתחבר עם אלוהים שמנחה את צעדיו ושומר עליו כשהוא מטפס מפסגה לפסגה. הרי יחזקאלי עצמו הסביר שאלוהים הוא זה ש"הפיק וביים" את הסדרות שלו. קיום מצוות בגישה כזו נועד לצבירת נקודות שמביאות את המאמין קרוב יותר לאלוהים. ככל שמקפידים יותר כך מתקרבים יותר. ככל שמתקרבים יותר כך מאבדים ספקות ומגרעות והופכים, כמעט כברירת מחדל, לשלמים יותר. המאמין צובר מצוות ומְאַמֵּץ, לאט לאט, את השלמות האלוהית.

כך יכול יחזקאלי להציג את המאמין המוסלמי שאוכל "חלאל" כחייל ודאי (אם לא עכשיו, אז בעתיד) בצבא ההשתלטות המוסלמית על העולם. יחזקאלי מאמין שלאדם עומדת הבחירה האם להתקרב לאלוהים דרך שמירת מצוות או לא. הוא עצמו בחר בכך, ולכן הוא יודע שזו בחירה פרטית. הבחירה הפרטית הזו מובילה להשגחה פרטית. הבחירה המודעת בחיפוש אחר השלמות האלוהית מעלה את המאמין על נתיב שלעולם לא ירד ממנו ולא יפקפק בו. מי שאוכל "חלאל", אם כך, גם שואף להקים ח'ליפות מוסלמית שתשלוט על העולם כולו. אם חושבים על זה בהגיון, אין למוסלמי המאמין ברירה אחרת, על פי יחזקאלי.

העניין שהוא שאמונה באל אחד לא עובדת כך ברוב המוחלט של המקרים. היא לא עובדת כך ברמה הפרטית וגם לא ברמת הקהילה. אדם שמאמין באלוהים יודע שהוא אדם, ושאלוהים לא עובד בשבילו. מערכת היחסים בין המאמין לבין אלוהיו היא לא מערכת יחסים תועלתנית; אדם איננו מאמין כי זה משתלם לו.

בעיני רוב המאמינים, אמונה אינה בהכרח בחירה בקיצוניות אלא התמודדות עם עולם מורכב ומלא באי-ידיעה. אמונה יכולה אמנם להוביל לקיצוניות, אבל עמדת המוצא שלה כלפי העולם היא פרגמטית. איך מתמודד מאמין עם אלוהים שהוא אינו יכול לראות? כיצד הוא מתמודד עם חוסר שלמות, פשע, אי-צדק, מחסור וקיפוח?

יחזקאלי מניח שמאמין יכול להתמודד עם כל אלו רק באמצעות ניסיון מתמיד להעלים אותם ולייצר בעולם הזה שלמות. אבל רוב רובם של המאמינים, גם באסלאם וגם ביהדות, כופרים בגישה כזו מכל וכל. אמונה היא מתנה שמאפשרת להם להתמודד מדי יום עם עולם שאיננו מושלם ועם נפש שאיננה מושלמת. שלמות לא נועדה, על פי שלוש הדתות המונותיאסטיות, לבני אדם.

זו אפילו לא ההחמצה הגדולה ביותר של יחזקאלי. הוא מחמיץ בעיקר את חשיבותה של הקהילה בחיי האמונה. יחזקאלי מקרין את התפישה ה"רציונלית" שלו, זו שאומרת שאדם תמיד ירצה הכי הרבה והכי מהר, על חיי הקהילה. אבל לאורך ההיסטוריה, מכתבי הקודש ועד ימינו, קהילות דתיות פועלות בדרך כלל להיפך. הקהילה היא גורם שמרני ומתווך. היא עוזרת למאמינים להפוך את הכללים המוחלטים למשהו שאפשר לחיות אתו. לא גוזרים על הציבור גזרה שהוא לא יכול לעמוד בה, והוא עומד בה בעיקר מתוקף חברותו בקהילה.

שלוש מחמש הוראות היסוד של האסלאם, מה שמכונה "חמשת עמודי האסלאם", עוסקות בקהילה ובדרכים לחיזוקה – ההוראה על מס הקהילה, החיוב לצום בחודש הרמדאן והעליה לרגל למכה. בשלוש ההוראות האלו מקיים המוסלמי את זהותו כחלק מקהילה (מקומית ועולמית) ונעזר בכוחן של הקהילות על מנת לחיות חיים דתיים מלאים ומציאותיים.

הקהילה הדתית, בקיצור נמרץ, נוטה לדחות קיצוניות כמעט מעצם היותה. היא שמרנית, היא משתנה לאט, היא אוכפת חוקים ונורמות גם על פרטים שלא רוצים בהם, אבל היא לא קיצונית מטבעה. יחזקאלי לא מבין את חשיבותה של הקהילה כי לו עצמו אין כזו. קבוצת השווים שלו היא קבוצה של בני מלך, שכל אחד מהם מרוכז רק בעצמו ובהעצמה האישית שלו, בדרך לשלמות האלוהית.

בספר במדבר (פרק ו') עוסקת התורה בסוגיית הנזיר: אדם שהחליט החלטה קיצונית, לפיה הוא מוותר על מנעמי העולם הזה ומקדיש את חייו לאלוהים. הנזיר הוא הקיצוני הדתי הראשון. הקהילה הדתית, עַם ישראל שנע במדבר, לא יכולה למנוע מאדם שרוצה להקדיש את חייו לאלוהים לעשות זאת. הקהילה מבינה את הצורך הזה שתוקף לעתים את המאמין. קיצוניות היא חלק מאוצר המלים הדתי.

אבל הקהילה גם לא תוכל לשרוד מבלי שתגביל את הקיצוניים הללו באופן מעשי ומוחשי. הנזיר חייב לגדל את שיער ראשו. אסור לו לשתות או לאכול כל מוצר שקשור בענבים, ובעיקר אסור לו להתקרב למתים, כדי שלא יהפוך טמא. גם אם מת מישהו מבני משפחתו אסור לו להיות נוכח בטקסי קבורתם. אבל העניין החשוב ביותר הוא שאם הנזיר מפר את ההוראות הללו הוא נחשב לחוטא. הוא חייב להגיע למשכן, להקריב קרבנות ולקבל את מחילת הכהן.

מי שלוקח על עצמו קיצוניות מתחייב כלפי כל הקהילה שידע להדיר את עצמו ממנה. מותר לו להתמקד בעצמו, אבל אסור לו להפריע לחיים התקינים של הקהילה, ששונים משלו באופן כמעט קוטבי. אם הוא מפר את הגבול הזה, הוא נענש כחוטא. הקהילה הדתית מכירה בכך שאמונה יכולה להוביל אדם לקיצוניות, אבל היא גם קובעת שהקיצוניות הזו זרה לעיקר החיים האמוניים. הקהילה מגבילה את הקיצוניות ותוחמת אותה; היא לא מאפשרת לה בשום אופן להפוך לנורמה המחייבת.

צבי יחזקאלי לא מבין, או שאינו מודע, להיבטים המכוננים הללו של חיים אמוניים. דתיוּת עבורו נראית כעניין פרטי ותועלתני, פרויקט של אדם שרוצה להיות הכי גדול ושלם וחזק, ולעשות את זה הכי מהר. הוא לא מבין שמוסלמי מאמין שמקיים מצוות עושה זאת במסגרת של קהילה. הוא לא מבין שהקהילה הזו מתנגדת במהותה לקיצוניות. הוא מציג הבנה לא דתית בעליל, לפיה אדם שבוחר בחירה חופשית להאמין מנותב באופן טבעי ובלתי נמנע לקיצוניות.

יחזקאלי לא מבין שבאסלאם, כמו ביהדות, ברירת המחדל של חיי אמונה, ברמת הפרט וברמת הכלל, היא לשלול את הבחירה בין "הכל" ל"כלום". יחזקאלי פוסל במומו. המום הזה משלב בורות, אגואיזם והסתה. אסור להתפתות לקסמיו המפוקפקים.  

מאמרים נוספים