מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
14.06.2013

ידיכם דמים מלאו

המלחמה המודרנית היא שרשרת ביורוקרטית של כולם ושל אף אחד. העולם הטכנולוגי סוגר עלינו. אנחנו והעולם, הורגים ונהרגים, הם עכברי הנסיון של המכונה המשוכללת. כעת תורם, מחר התור שלנו. על סרטו של יותם פלדמן, "המעבדה"
מדינת ישראל השכילה להמיר דם בכסף, כך מבאר אלוף בדימוס יואב גלנט בסרט ״המעבדה״. האלוף שזכה, כפי שהוא מעיד, גם לתכנן את המבצע (עופרת יצוקה) וגם להוציא אותו אל הפועל.
זהו לוז טענתו של יותם פלדמן בסרט ״המעבדה״. בעבר, מחירה של המלחמה היה יקר למשק הישראלי, גם בנפשות וגם בכסף. לכן שאפו הקברניטים לקצר את משכה ולהרחיק אותה מחיי היומיום של האזרחים. היא הייתה אמורה להיות אירוע הכרחי, אבל מוגבל בזמן ובמרחב. בתקופה האחרונה המציאות היא שמלחמה הפכה לחלק מהחיים של כולנו. מלחמה המתנהלת ״שם״, בשטחים, או ברצועת עזה ליתר דיוק. מלחמה שכבר לא עולה לנו בדם או בכסף, ואנחנו אפילו מרוויחים ממנה משהו. המלחמה היא זו שמסייעת לנו להעניק אמינות לתוצרי היצוא הביטחוני שלנו, המצליח להחזיק מאה וחמישים אלף בתי אב בישראל. בעקבות מבצע עופרת יצוקה הוערך היצוא הביטחוני של ישראל בשבעה מיליארד דולרים.
פלדמן חושף בסרטו, כמו גם בראיון עם יואב גלנט, א-סימטריה מובנית בין מי שמשתמש בנשק הישראלי (בין אם ישראלים בעצמם ובין אם הלקוחות המרוצים ברחבי העולם) ובין אלה שמותקפים על ידו. הנשק הישראלי מאפשר להפעיל אלימות גם כשיושבים רחוק מן הזירה, מול מָסָכִים. הצד התוקף אינו נדרש לשלם את מחיר הדמים של המלחמה וכך הוא יכול להפעיל את האלימות עוד ועוד. האלימות, בתורה, מחזקת את ההפרדה בין "כאן", המקום בו יושב מפעיל הנשק, ל-"שם", מעבר לגבול או לחומה.
הלהיט הטכנולוגי של הסרט הוא רובה סער שניתן לירות בו כאשר היורה תופס מחסה, ללא מגע עין ישיר בין היורה למטרה. קוראים לזה Corner shoot. הרובה מתקפל כאשר הקנה מציץ לעבר מטרות האויב והיורה, שנמצא מעבר למחסה, מביט במרחב מבעד למסך קטן המקבל את החיווי ממצלמה המותקנת על הקנה.
זוהי טכנולוגיה המעתיקה את עולמם של הטילים המונחים אל שדה הקרב המסורתי של לחימה פנים אל פנים או גבורה נוכח פני אויב: ירי מתבצע מרחוק או ממקום מוגן.
ההתחככות עם האויב, ההבנה הבלתי אמצעית שמי שרצית להרוג הוא אדם שרוצה להרוג אותך, כל זה נעלם בסיטואציה החדשה של ירי ללא קשר עין. הסרט אינו דן בהיעלמות הזו, וזה קצת מצער. אפשר לבקר את המלחמה גם מתוך הכרה במה שמתרחש במהלכה, מתוך הבנה שהיא מציבה אתגרים ומאששת ערכים שאינם קשורים רק להרג אויבים. למשל, אפשר לקבוע (גם אם זו קביעה קצת פשטנית) שלחימה הדורשת גבורה או הקרבה נותנת תמריץ למשתתפים בה לשאוף לסיים אותה כמה שיותר מהר. אף אחד לא אוהב להקריב את חייו, וגם אם גבורה יכולה להיות נעלה, היא מייצרת חוויה קשה מנשוא לעתים רבות. כשלא צריך להקריב או להיות גיבור, אין בהכרח רצון או צורך להפסיק להילחם. אפשר פשוט להמשיך לנצח.
כהערת צד, הטענה מבוטאת באופן קוהרנטי ומשכנע יותר בראיון שנערך עם יותם פלדמן באתר "ארץ האמורי״.
האפקט המרתק שהסרט מייצר הוא המבט על עולמם הערכי של יצואני הביטחון. הסרט אינו מגחיך אותם, למרות שקל למצוא בהתנהגותם את המגוחך. הסרט חושף עולם ערכי  שבו הם משכנעים את עצמם כי הם עושים טוב, מפזרים או "מחלקים את משאב הביטחון" באופן סוציאליסטי (ביטחון לכל) ואפילו נמנעים משואה שנייה. הראיון מוסיף לכך וקושר באופן קוהרנטי בין טכנולוגיית המלחמה המעודכנות של ישראל לבין דוקטרינת המלחמה החדשה והממד הכלכלי.
כאן ברצוננו לחשוב על הממד הטכנולוגי של המפעל שסוקר פלדמן, וכך להעניק הקשר רחב יותר לתופעה שהוא מתאר.
פלדמן נוגע בעקרון המארגן של הטכנולוגיה, עקרון שניתן להחיל לא רק על עסקי מלחמה. טכנולוגיה מטבעה מרחיבה את יכולות האדם ובשיאה אף יכולה להחליף אותו. אחת ההשלכות המיידיות של שימוש רב בטכנולוגיה היא השעיה של חיכוך וקשר בין בני אדם.
כדוגמא, אפשר לחשוב על העמלה הגבוהה שאנחנו משלמים בבנק על הפקדת צ׳ק מול העמלה הנמוכה המשולמת על אותה פעולה כאשר זו מבוצעת בעמדת ההפקדה העצמית. הבנק מעניש אותנו בעמלה גבוהה כשאנחנו מבזבזים את זמנו של הפקיד, ומבקש להביא אותנו למצב לא לגמרי מודע בו "נדע" שהאופציה הראשונה היא לעבוד מול המכונה. בבנק המזרחי, לפחות עד לפני כמה חודשים, משלמים חמישה שקלים תמורת הפקדת צ'ק בעזרת פקיד באשנב.
עוד דוגמא היא תיאורו של יוסי קליין את מצוקת המענה הטלפוני כגרסה מתוחכמת של מייג׳ור מייג׳ור ממלכוד 21, שנמנע ככל יכולתו מאינטראקציה עם בני אדם באשר הם בגלל שמו ודרגתו (הוא קופץ מחלון המשרד).
ואולי הדוגמה הממחישה ביותר של התופעה היא נסיעה בתחבורה ציבורית, כאשר כמעט כל אחד מהנוסעים שקוע בטלפון או במחשב הנייד ומקיים שיחה עם מישהו או מישהי. המשותף לרוב הנוסעים הוא שהם מתנהלים במרחק מן המקום שבו הם מבקשים להתנהל. דווקא הרצון של הנוסעים להיות חלק מן העולם, להתעדכן בחדשות דרך המחשב או לשוחח עם עמיתים לעבודה או חברים, מתבטא בכך שהם אינם נוטלים חלק פעיל (פיזי) באותו עולם. הם חווים את העולם תוך כדי ניכור ממנו.
כדאי לציין, הטכנולוגיות הללו – טלפון חכם, מענה קולי או אתרי שירות באינטרנט – גורמות לנו, בני האדם, להשתמש בהן כמה שיותר. כשקברניטי גלגל"צ רוצים לשכנע אותנו לא להשתמש בסמארטפון בזמן נהיגה, הם מניחים מראש שהמאזינים שלהם לא נפרדים מהנייד לעולם, לא בבוקר, לא לפני השינה, לא במקלחת ולא בשירותים. הם מבקשים, אפילו מתחננים, שהמאזינים יעשו טובה וייפרדו ממנו בנהיגה.
לתופעה של ניכור שתי תוצאות אפשריות. האחת היא מוות רגשי מוחלט, עקרות. ויתור על רגש אנושי ותפקוד רובוטי. התוצאה השנייה היא חיפוש נואש אחר סימני חיים. דפיקה על המחשב כשהוא נתקע, לחיצה על מקש האנטר שוב ושוב עד שהפעולה תתבצע, צלצול מנדנד בפעמון הדלת כשלא פותחים לנו.
האינטראקציה עם או מול הטכנולוגיה מחייה את האדם הטכנולוגי וכאשר הטכנולוגיה כבה (המחשב כבוי, האופניים אינם מסתובבים וכדומה) גם האדם מרגיש כבוי. לכן הוא חוזר לפעולה ולאינטראקציה עם הטכנולוגיה שוב ושוב.
מה שנכון לטלפון החכם נכון גם לענייני המלחמה.
אם בעסקי המלחמה של פעם אויב הביט לאויב בעיניים ולא צפה בו דרך מסך (כמו ברובה המצולם בסרט) נגזר מכך גם כבוד הדדי בין לוחמים. נגזרה מכך מסכת רגשית שלמה של עקת הקרב. נגזרה מכך קביעת עתים להפסקת הלחימה. ברמדאן למשל.
כאשר המלחמה היא טכנולוגית, מעוקרת, חסרת חיים, התוצאות הן כפולות.
ראשית, היעדר המגע האנושי בלחימה ובמלחמה גורם למעורבים בה, הצד היוזם בדרך כלל, לחזור אליה שוב ושוב. המלחמה לעולם אינה ממצה את עצמה, בוודאי אם הצד היוזם לא משלם את המחיר בדם. קל וחומר כאשר רווחיה של המלחמה בדמים (כסף) גדולים.
שנית, המלחמה היא של כולם ושל אף אחד. חנה ארנדט מגדירה את הביורוקרטיה כשלטונו של אף אחד. ההוא רק העביר את הבקשה וההוא רק חתם וההוא רק ניסח וההיא רק ייעצה. אף אחד לא החליט או קבע דבר. כך גם בלחימה. ההוא רק תכנן את הנשק וההוא רק איתר וההיא, החיילת הענוגה מעבר למסכים בתא השליטה, רק לחצה על כפתור. ההוא בסוף רק נהרג, כי זה היה תפקידו בשרשרת המזון (בדומה לכיתת מוציאים להורג שכולם יורים בנידון וכך אין אף אחד שההרג מיוחס לו).
איזה אופק מייצר הממד הטכנולוגי להוויה?
בהקשרי הלחימה (ולא רק) האופק טמון במסך המחשב. מציאות מיוצגת אל תוכו ופקודות נשלחות ממנו. העולם מגיע אל תוך מסך המחשב של היושב מולו. זה מצב הפוך מתקופות אחרות שבהן על מנת להגיע אל האופק נדרש היה לצאת אל העולם.
העולם הטכנולוגי סוגר עלינו. אנחנו והעולם, הורגים ונהרגים, הם עכברי הנסיון של המעבדה. כעת תורם, מחר התור שלנו.
מאמרים נוספים