מאמרים

אודות הכותב

תגיות
ניתוח ופרשנות
קמפוס אוניברסיטת תל אביב (משה מילנר, לע"מ)
16.06.2019

המזרחנות הישראלית על ספת הסוציולוג

מזרחנים רבים בישראל מתקשים לנהל דיון פתוח על ההקשרים החברתיים והפוליטיים של מקצועם ועבודתם האקדמית. אולם האינטרסים והכוחות המעצבים את המזרחנות האקדמית בישראל אינם רק נושא ראוי לניתוח אלא גם מהותיים להבנת המקצוע כולו
בכנס השנתי של ארגון חוקרי המזרח התיכון והאסלאם בישראל (אילמ"א) שנערך באחרונה, נשא פרופ' שמעון שמיר דברי פתיחה. בדבריו התייחס שמיר גם לספרי, Orientalism, Zionism and Academic Practice, שראה אור השנה בהוצאת רוטלדג', ועוסק בניתוחים סוציולוגיים של אתרים ואירועים במזרחנות האקדמית הישראלית.
 
בדבריו הקצרים מִסְגֵר שמיר את הספר כהתקפה פשטנית על המזרחנות, רידד את המחקר והציגו כידוע מראש וכלא מחדש. אין לי ספק שמזרחנים ישראלים־יהודים לא מעטים באקדמיה חשים כך או חוששים מכך, ולכן ברצוני להעמיד בפניהם תמונה מורכבת יותר. נוסף על החוב האתי שלי כלפי מושאי המחקר והמרואיינים שלי, לא הייתי רוצה שהמסגור של שמיר יסגור את ראשם וליבם של קוראים אחרים.
 
בניגוד לנטען, מטרתו של ספרי איננה לבקר את המזרחנות האקדמית בישראל, אלא להבינה כתופעה חברתית מורכבת. אני רואה בה חלק מן המציאות העולמית והמעמדית, חלק מן החברה הישראלית־הציונית וחלק מן האקדמיה המערבית והישראלית, והם־הם מושא הביקורת. האקדמיה נעשתה מנגנון קפיטליסטי תחרותי המייצר מוצרים (הסמכות ופרסומים) ורודף אחר צרכנים (תלמידים ותורמים), ומאופיינת היום גם ברדיפה אחר מיני דירוגים ובמרוץ לתחתית תנאי ההעסקה. כל אלו הם עניינים רבי השפעה הנמצאים מעבר ל"ידע הטהור", והם רלוונטיים מאוד גם למזרחנות האקדמית.
 
המזרחנות באקדמיה הישראלית היא הזדמנות לדון בסוגיות אלה ולראות כיצד הן פועלות יחד בשדה נתון. בניגוד לקריאה הדפנסיבית של שמיר, אינני משטח את המזרחנות לכדי מנגנון לחיפוש שררה בלבד. אכן, בהיותי סוציולוג וחוקר שיח אני נוטה לתור אחרי האינטרסים וההון הכלכלי, החברתי והתרבותי בחברה האנושית, וקל וחומר בקרב ההגמוניה.
 
אליטות של ידע, כלומר, מומחים ומומחיוּת, באקדמיה ומחוצה לה, הם אתרים מרכזיים של ידע־כוח, ולכן הסוציולוגיה של הידע מגלה בהם עניין רב. לכל ידע יש מעמד, צבע, מגדר, זמן והקשרים אחרים, והוא לעולם אינו מתאר "עובדות טהורות". שדה המחקר שלי איננו יוצא מכלל זה, אלא הוא אתר נוסף שיש בו אינטרסים וכוח. לכן ראוי לנתחו ככל מומחיות אחרת, לנוכח תופעות אנושיות וחברתיות רבות עוצמה שלא תמיד ניתן לדעת מהן או להתנגד להן, ולעיתים תכופות הן מוכחשות. דומני שרוב המזרחנים הישראלים יסכימו עם הטענה הזאת.
 
בתוך כך, כפי שהבהרתי במבוא לספר, המסגרת שתוארה לעיל מתבססת על הנחות מוצא הכרחיות. מסגרת כזאת היא כלי סוציולוגי חיוני למיקוד המבט, והיא משמשת אותנו לחקר כל תופעה באשר היא (כמו מגדר, גזענות, מעמד, מיליטריזם ועוד). ההתמקדות בתופעה חברתית אחת אינה מבטלת מרכיבים אחרים של השדה הנחקר, אלא מניחה אותם בצד כדי להתעכב ולהתעמק באופן עבודתם של ממדים מסוימים, וכדי לדון בתופעות חברתיות שהיקפן רחב מן השדה האמור.
 
חשוב מכך, עבודתי עוסקת במזרחנות האקדמית ולא במזרחנים. כלומר, היא מבכרת ניתוח של מגמות, אירועים ומשמעויות, ומתרחקת מהסברים הנעוצים בפעולות, במחשבות ובהחלטות של אינדיבידואלים (סוכנים וסובייקטים), שבהם היא רואה נשאים של החברה. בזאת אני שותף להנחות ולשאלות על האופן שבו חברה ומבנים חברתיים פועלים ו"מדברים" דרך הפרט (בעגת הפילוסופיה החברתית: "דה־סובייקטיביות"). משום כך לא התמקדתי בכל פועלו של מזרחן כזה או אחר, וגם לא סקרתי את פרסומיהם המלוטשים שעברו כמה מסננות, אילוצים ואמצעי זהירות. תחת זאת, התמקדתי בהקשרים של אירועים, ברשתות, בדיונים, בדיבור ספונטני, במרחב, בסיפורים ובדימויים נפוצים, ברכילויות ועוד.
 
נדמה לי שקל להסכים שידע נראה אחרת מנקודות מבט שונות, ושכל נקודת מבט מעוגנת במיקום חברתי, כלומר באינטרסים קולקטיביים שאינם מודעים בהכרח. יכולתם של שחקנים חברתיים לטעון לעמדה צודקת או אמיתית משתנה על פי עוצמתם, מה שמיתרגם לכוח נוסף. אין זו המצאה של פוקו או בורדיה, ואף לא טענה שנולדה כדי לתקוף את המזרחנים. ככלל, לא רק שהאוניברסיטה לעולם אינה מנותקת מן הזמן ומהמקום, אלא היא גם מוסד חברתי רב־משמעות ורב־השפעה, שקל יחסית לעקוב אחריו.
 
בעשורים האחרונים פירקו חוקרים ביקורתיים את הנחות המוצא ואת ההקשרים הפוליטיים של תחומי דעת רבים (בני זמננו, או תחומים שנעלמו). נטען, למשל, שהפסיכולוגיה מניחה ומכוננת את ה"סובייקט" (גם היא חורגת מגבולות האקדמיה), שמדע הכלכלה מכונן את "הכלכלה" (כנ"ל), שהאנתרופולוגיה מכוננת את "האחר", וכך גם בתחומים אחרים. אפילו הסוציולוגיה שכבה על שולחן המנתחים של עצמה, והביקורת החריפה של הסוציולוג של המדע ברונו לאטור, על האובייקט של הדיסציפלינה הסוציולוגית ("החברתי"), הכתה גלים (בעיה שנדרשו לה בעבר גם זימל, גידנס, גופמן, בורדייה ואחרים). הטענה ש"מדעי המזרח" מניחים ומכוננים את "המזרח" איננה שונה מהן, ובספרי אני אף מאבחן, בין היתר, את המושא הספציפי של המזרחנות הישראלית.
 
כוחם של הסברים אלו יפה לכל בני האדם. הוא ניכר ביתר שאת בתופעת המומחיוּת (בתוך האקדמיה ומחוצה לה), ושום פרט אינו חף מהם. למרבה הצער, רבים במזרחנות האקדמית הישראלית נכנסו, ולא בפעם הראשונה, למגננה מתקרבנת, אף ששדה הידע שלהם אינו אלא אתר נוסף של מומחיות שיש להבין את הקשריה הפוליטיים. עם זאת, גם תגובות אלה אינן ייחודיות, אלא אופייניות ומוכרות ממומחים אחרים (בעיקר מהדוֹרות הוותיקים). הם ודאי נחרדים לראות את סמכותם, את מעמדם ואת הישגיהם מוצגים בהקשרים נוחים פחות, כלומר בהקשרים פוליטיים, או בידי חוקרים מתחום אחר, לכאורה, שלהם שיח ואינטרסים אחרים.
 
אין משמעות הדבר שהמזרחנות היא מקרה בנאלי או לא מעניין. העובדה שיש מומחיות כזאת בכלל, ושהיא תחום עצמאי בפרט, משמעותית כשלעצמה, וחשוב לדון בה בהקשרים של פוליטיקה, כלכלה, מרחב, זמן, מעמד ועוד. לא בכל מקום יש מומחיות כזאת, היא לא הייתה תמיד, ואולי לא תהיה בעתיד. לאורך ההיסטוריה קמו ונפלו תחומי "מדע" וידע, ולכן עצם המשיכה של תלמידים, חוקרים ותורמים לתחום הזה, במיוחד בישראל, היא רלוונטית, וכך גם התמורות ברשתות ובהזדמנויות המקצועיות. כלומר, התנאים המקיימים את המזרחנות (בישראל במיוחד) כ"תחום עצמאי" נטועים במצב פוליטי, חברתי, כלכלי ועוד, ואולי אין להצטער אם יחדלו מלהתקיים.
 
בספרי אני מציע נקודות מבט חדשות על המזרחנות האקדמית הישראלית בהקשרים פוליטיים וכלכליים. אני מסביר את המגוון המוכר שבה, אבל גם מנסה לברר את הנחות היסוד והאינטרסים המשותפים המאפשרים אותה, ולשים לב להקשרים הישראליים ולאופן הייצור האקדמי בימינו. אני מעודד את קוראיי המזרחנים לעמוד בפני הדחף לעיין בספר דרך מפתח השמות ותחת זאת להתעמק בטענות.
 
ככל מחקר, מובן לי שלא הכול יסכימו איתו, ואני מכבד כל עמדה עניינית והוגנת. דבריו של שמיר בכנס אילמ"א לא היו כאלה. לדוגמה, "ספירת הראשים" של עובדי המדינה ב"חברה המזרחית הישראלית" (לימים אילמ"א) איננה האזכור היחיד של "החברה המזרחית" בספר ואיננה "קטנונית" כפי שטען, אלא היא מספקת אינדיקציה כלשהי לרשתות המקצועיות שהתקיימו בשנותיה הראשונות של החברה, מיד לאחר קום המדינה. זהו ממצא חשוב וראוי לעיון, וכל היסטוריון הגון שהיה מאתר אותו היה נדרש לו. ממצא זה מנותח בספרי עם ממצאים אחרים בחלק הפורס את ההקשר ההיסטורי של תקופה מאוחרת יותר העומדת במוקד הדיון.
 
יתר על כן, הספר מאיר מידע נשכח על פעולותיהם של אנשי "החברה המזרחית", ומזהה נדידה של פונקציות מסוימות ממנה אל "מכון שילוח" (לימים מרכז דיין). בהקשר זה אני טוען, לדוגמה, שהסקירות הפרשניות של אירועי ההווה לא הסתיימו, כפי שנהוג לחשוב. פרקטיקה זאת נמשכת כיום בדרך אחרת במרכז דיין, והיא משמשת ליצירת הון, לצד מנגנונים אחרים (למשל, התוכנית החוץ־תקציבית ל"בכירים" וראיונות לתקשורת), שחלקם אינם ייחודיים למזרחנים. בניגוד לנטען, בספרי  מצוינים גם ההישגים ורב־הממדיות של חלק מאנשי המפתח בתחום, אך בחשבון אחרון אין זה מחקר בהיסטוריה של הרעיונות או בהיסטוריה בכלל, וודאי שאינו ביוגרפיה קולקטיבית, אלא מחקר סוציולוגי. לכן פרטים אלו מוצגים בספר כחלק ממגמות ומפרקטיקות חברתיות, והן העיקר.
 
גם שמיר מוזכר בספר לא מעט. האירועים המרכזיים שהוביל באוניברסיטת תל אביב בשנות השישים והשבעים, ומאוחר יותר בקהיר, נידונים בהרחבה בחלק ההיסטורי, וכך גם קשריו עם פוליטיקאים מהשמאל הציוני. אני דן גם בחלקו בפרקטיקות מאוחרות של הסתרה והכחשה. נוסף על כך, אני כותב שהעובדה שאת מכון שילוח הקימה מערכת הביטחון, ושמערכת היחסים איתה המשיכה להתקיים גם אחרי ששמיר הוביל את העברת המכון לאוניברסיטת תל אביב, אינה ייחודית בהיסטוריה של מכוני מחקר אקדמיים, וכי יש לפחות מכון מחקר חברתי אחד נוסף בישראל שיש לו היסטוריה דומה.
 
למעשה, זוהי נקודה מרכזית בספר: המזרחנות האקדמית הישראלית משקפת תופעות רווחות בחברה האנושית בימינו, ובהקשר שלנו, בחברה הישראלית־ציונית. במקום להוציאה מן הכלל אני מציע הקשרים חברתיים ופוליטיים שבמסגרתם אפשר להבינה; בראש ובראשונה כחלק מן האקדמיה בישראל, כחלק מהחברה והפוליטיקה הציונית בישראל, וכחלק מהשינויים המבניים באקדמיה המקומית העולמית.
 
התפלאתי גם לשמוע את הטענה שעל פי הספר המזרחנות הישראלית מבודדת ב־MESA (הארגון הבין־לאומי המוביל של חוקרי המזרח התיכון), ואף חלשה באופן כללי. בפועל, אני מתאר את המזרחנות כתחום הידע הפופולרי ביותר במדעי הרוח בישראל כיום וכבעלת השפעה רבה על השדה העולמי. התייחסותי האמורה ל־MESA נתנה ביטוי לתחושות נפוצות של מרואיינים, מזרחנים ישראלים, על מקרים לא מעטים של ניתוק, אפליה או הסתייגות מהם, כאשר זוהו או הזדהו כישראלים. אין לי ספק שחוויות אלו רלוונטיות לעיצובם של מנגנוני ידע ולהקשרים העולמיים והפוליטיים של השדה.
 
שמיר גם הציג את השימוש שלי במושג "האפרטוס הביטחוני" באופן מניפולטיבי ומזלזל. אלא שהמחקר הסוציולוגי והפוליטי על החברה בישראל מפתח ומשכלל את הבנתו את מרכזיותו של המושג "ביטחון" ומוסדותיו בכל היבט אפשרי מזה עשורים (וגם שמיר ביקר אותו, אף שלא חקר את המושג או את החברה היהודית בישראל). אם מקבלים שהאקדמיה היא חלק מהחברה ומהזמן, מן ההכרח גם להבין כיצד בִּיטחוֹן ובִּיטְחוּן משפיעים  גם עליה ובתוכה.
 
גם כאן אני מצביע על מורכבות. לדוגמה, לנוכח פעולותיה של האוניברסיטה העברית הוותיקה והמקושרת לסיכול הקמתו של מוסד מתחרה בתל אביב, הייתה השותפות של האוניברסיטה החדשה עם הממסד הצבאי־ביטחוני רב־העוצמה חיונית לצורך התרחבות האקדמיה ואתריה. גם לשותפות של אנשי אקדמיה ואחרים עם גלי צה"ל ועם הוצאת משרד הביטחון יש יותר מממד מיליטריסטי בלבד. כך או כך, דברים אלו על הביטחון ועל כוחם העצום של הממסד ושל הנורמות נכונים גם לתחומים אקדמיים אחרים בישראל, כגון מדעי החברה, הכלכלה, המשפטים והטבע.
 
לאור זאת, קביעתו של שמיר שספרי דומה מאוד לספרו של גיל אייל, "הסרת הקסם מן המזרח: תולדות המזרחנות בעידן המזרחיות" (2005), מלמדת על הקורא יותר משהיא מלמדת על הנכתב. אינני מכיר את אייל, אבל מחקרו המעניין עסק בתקופה מוקדמת יותר, מראשית היישוב עד שנות השבעים. נוסף על כך, הוא גם הקיף את המומחיות שמחוץ לאקדמיה.
 
אני, לעומת זאת, לא רק מתמקד בתקופה מאוחרת יותר ובאקדמיה, אלא גם מתווכח ישירות עם ניתוחו. אייל גם לא עסק בניתוח של שיח מדובר, לא דן מספיק בשינויים הנרחבים באופן ייצור הידע האקדמי בישראל ובעולם, וככל הידוע לי גם לא ראיין מזרחנים. אומנם, בסקירה ההיסטורית אני נעזר גם בעבודתו (בין היתר בשל הקשיים שהציבו בפניי מזרחנים בגישה למקורות ראשוניים), אך זהו שימוש מושכל, ולא את כל טענותיו קיבלתי. שמיר, אגב, מעוות גם כמה מדבריו של אייל. למשל, אייל לא טען שהיה "צורך באישורי כניסה במרכז דיין", אלא שבמכון לא היו ערבים (מעין "מועדון סגור" של יהודים). הוא גם לא טען ש"כל" הפרסומים של מרכז דיין נותרו חסויים.
 
חשוב מכך, שלא כמו מזרחנים רבים, אני סבור שטענתו המרכזית של אייל דווקא החמיאה מאוד למזרחנות האקדמית הישראלית. ספרו גרס שהיא עברה תהליך מודרניזציה, או "הסירה את הקסם", לפי משנתו של מקס ובר. במילים אחרות, אייל טען שהיא התנתקה מעברה הרומנטי, נעשתה מקצוענית ורציונלית, חילקה את העבודה לפי תחומי מומחיות ויעילות, ועתה היא מכשירה מומחים ממוקדים ועובדת בשיטת פס ייצור. זוהי תאוריה של מודרניות ומודרניזציה הדנה בתרבות הייצור והניכור. אני סבור שהיא התאימה לזמנים אחרים ושהיא מחמיצה לא מעט, אולם היא בוודאי נוחה למי שרוצה לראות במזרחנות הישראלית תחום רציונלי, מרוחק ומקצועי.
 
להבדיל מאייל, ומעצם השוני בתקופת המחקר, אני עוסק בהרחבה גם באופן שבו התקבל בישראל ספרו של חוקר התרבות אדוארד סעיד, "אוריינטליזם", וכן בתמורות עוקבות בשנות התשעים ואחריהן (לדוגמה, הקמת אילמ"א), הקשורות באינטרסים של שחקנים ומוסדות שונים. בספרי אני מנתח את האינטרסים ואת ההקשרים של כל הנוגעים בדבר. אגב, בניגוד לביקורת הנפוצה על הפיגור הגדול, כביכול, בתרגום ספרו של סעיד לעברית, אני מראה שלא היה זה עיכוב חריג בהשוואה לתרגומים של ספרי מפתח אחרים, גם אם ההתעלמות ממנו הייתה צורמת ובעלת משמעות.
 
יתרה מזו, הפניתי תשומת לב לכך שמבין כל תחומי הדעת ש"אוריינטליזם" נוגע להן, דווקא מזרחנים היו מי שדאגו שהספר יתורגם. ספרי אף מהדהד את הביקורת המזרחנית על ההתייחסות הדלה לערבים ולמוסלמים במדעי החברה בישראל (גם אם למזרחנים היה בכך חלק), ואף מקבל שלעיתים "לא־מזרחנים" מבקרים את "המזרחנים" כדי לטהר את הדימוי העצמי היחסי שלהם וכדי להצטייר כבלתי אוריינטליסטים לעומתם.
 
לסיום, ברצוני לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להידרש גם לטעות מהותית נפוצה במזרחנות הישראלית, טעות הבאה לידי ביטוי באמירתו החטופה של שמיר שהסוציולוגים "מיישמים תאוריה זאת על המזרחנים". ובכן, תאורטיזציה אין פירושה כפייה דוגמטית הר כגיגית, או הצבה של משתנים בנוסחה קבועה מראש, אלא ניסיון לפתח מסגרת מושגית משותפת לתופעות חברתיות. היא איננה מסגרת מחייבת, קפואה או כופה, אלא דינמית ומשתנה לפי הממצאים וההתפתחויות בהבנת המושגים. אין חולק על כך שכל המושגים התאורטיים, אפילו המוכרים ביותר, כמו מעמד, גזע או מגדר, אינם ישויות במציאות, אלא נטבעו על ידי אנליטיקאים ותאורטיקנים בשר ודם. אף שהם לכאורה מתחייבים מן הממצאים, אנליטיקאים מחברים ביניהם את הקווים, נותנים להם שם ומשמעות והופכים אותם לעובדה.
 
עם זאת, בכל שימוש במושגים האלה אנו, החוקרים, נדרשים לממצאים ולרעיונות קיימים וחדשים, וכך הבנתנו את המושגים מתפתחת ומשתנה. משום כך, מעמד, מגדר או הגזעה, לדוגמה, מובָנים היום באופן מפותח ומורכב הרבה יותר מבעבר. הטענה שחוקרי חברה "מיישמים" תאוריה קיימת על שדה כלשהו מרמזת שהממצאים אינם חשובים ושהמסקנה ידועה מראש, שעה שלאמיתו של דבר אנו מנסים להתבסס על הנחות והמשגות משותפות (ולפתחן), כפי שכל מחקר בכל תחום נאלץ לעשות.
 
את המחקר על המזרחנות הישראלית השלמתי לפני כשלוש שנים. הוא היה עבורי אבן דרך מרתקת בחשיבתי על האקדמיה בת זמננו ועל כוחה של השפה. אף על פי  שספרי  מיועד לחוקרי ידע, שיח ולחוקרי האקדמיה, ברור לי מדוע מזרחנים יגלו עניין במחקר העוסק בשדה הידע שהם פועלים בו. למעוניינים, הספר הודפס גם בכריכה רכה, ואפשר גם לרוכשו דרכי בהנחה. 

ד"ר אייל קליין הוא חוקר שיח וחברה המתעניין בפוליטיקה של השפה ובסוציולוגיה של הייצור האקדמי
מאמרים נוספים