מאמרים
מאמר
אמא ותינוק על רקע הריסות מבצע "שומר חומות", מאי 2021 (רויטרס)
08.06.2021

על העיוורון: העימות האחרון עם חמאס כמבטא שבר קונספטואלי

חמאס ייצבה את שלטונה בעזה והתכוננה להרחיב את דריסת רגלה בגדה ולשם כך היתה מוכנה ללכת כברת דרך עם ממשלת ישראל, אבל בבוא הרגע המתאים, להתנתק ממנה ולהתנער מדוקטרינת "הבידול" בין הגדה לעזה. מעולם לא עלתה על דל שפתם של מנהיגיה להתנתק מירושלים. כך קרסה סופית בעימות האחרון הפרדיגמה בדבר האפשרות לדחוק את הסוגיה הפלסטינית
"התפרקות ייצוגה של המציאות מקדימה את שקיעת עולמנו" 
(אריך אוארבך, מגדולי חוקרי התרבות במאה ה־20, בספרו "מימזיס") 
 
חלק א: ההקשר הרחב לעימות - בין גורמי יסוד לבין זרזים
רווחת אצלנו הנטייה לאפיין את העימות האחרון עם חמאס (המכונה בצד הישראלי "שומר החומות") כסבב אלימות נוסף, בבחינת "עוד מאותו דבר" ו"עולם כמנהגו נוהג". דעתי שונה מן היסוד. אני סבור כי סבב זה, על תוצאותיו המיידיות ועל השלכותיו, מגלם את הבשלתן של מגמות המצטברות לכלל שבר קונספטואלי אסטרטגי מהותי, שנגזרות ממנו השלכות מעשיות הרות חשיבות.  
 
בחינת ההקשר ההיסטורי הכולל של העימות האחרון היא חיונית מאין כמותה. בעניין זה אני חלוק על הגישה המקובלת אצלנו המטשטשת את ההבדל בין סיבות היסוד לבין הסיבות המיידיות (או הזרזים). החיכוכים האלימים בסוגיות הכניסה לאל־אקצא והתפילה בו, בעניין הבעלות על בתים בשיח' ג'ראח וסביב הכבדת הכניסה דרך שער שכם, אינם אלא זרזים הנגזרים מן ההקשר ההיסטורי הרחב.  
 
עד נסיגתה החד־צדדית של ישראל (בספטמבר 2005) נבנה חמאס, מאז היווסדו בשלהי שנת 1987, ממדיניות ישראל כלפי הסוגיה הפלסטינית. אי־נכונותה של ישראל לקדם הסדר מדיני של חלוקה לשתי מדינות ולשלם את מלוא המחיר הכרוך בכך, הותירה את הזרם הפלסטיני העיקרי המצדד בהסכם כזה, ככלי ריק בעיני עצמו ובעיני הציבור הפלסטיני ככלל. לשיאה הגיעה הגישה הישראלית השלטת הזאת בהתעלמותה המוחלטת או בדחייתה את יוזמת השלום הערבית (משנת 2002 ואילך). כך מצאו עצמם ישראל וגם חמאס שותפים לשלילת היוזמה הערבית למרות נקודות המוצא המנוגדות. "שיתוף הפעולה האנטגוניסטי" הזה נמשך עד ימינו.
 
כאמור, עד הנסיגה החד־צדדית, נבנה חמאס ממחדלה של ישראל בקידום ההסדר המדיני, אולם ממנה ואילך הפך "שיתוף הפעולה" ההדדי מפסיבי לאקטיבי. הנסיגה החד־צדדית השליכה את מפתחות עזה לידי חמאס. ולנוכח תוצאה כה מחמיאה זו נחל חמאס ניצחון בבחירות למועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית. הגיון הבוחרים בחמאס היה פשוט: נסיגת ישראל החד־צדדית הוכיחה שאסטרטגיית חמאס – שכרה הגדול בצידה, וזאת לעומת חדלונה הגמור של הרשות הפלסטינית הדוגלת בהסדר מדיני ומתואמת ביטחונית עם ישראל. הנסיגה החד־צדדית הייתה אפוא החטא הקדמון, שממנו ואילך עברה ישראל מסיוע פסיבי לחמאס מחמת מחדל לסיוע אקטיבי. המשכו של הגיון הנסיגה החד-צדדית בא לידי ביטוי בטיפוח "דוקטרינת הבידול" המדיני בין עזה (חמאס) לבין הגדה המערבית (הרשות הפלסטינית) ביותר מעשר שנות שלטונו של נתניהו. היא נועדה להערים מכשול בלתי עביר בפני האפשרות של הסדר מדיני שיכלול את הגדה ואת עזה כישות פוליטית אחת. במסגרת דוקטרינה זו הועברו לחמאס בעשור האחרון כשני מיליארד דולר מקטר בתאום עם ממשלת ישראל (דרך נמל התעופה בלוד). פסקי הזמן של העימותים בין ישראל לבין חמאס לא רק שלא חסמו את עורק החיים הזה של חמאס, אלא האיצו את זרם הדולרים.
 
הגיון חמאס בעניין זה סתר חזיתית את ההיגיון של ממשלת ישראל. חמאס (והדבר חזר והודגש בפי כל מנהיגיו ודובריו) ראה את הבידול כאמצעי לייצב את שלטונו ברצועת עזה ולנצלו בבוא העת כמנוף להרחבת דריסת רגלו בגדה המערבית. לשם כך היה מוכן ללכת כברת דרך מסוימת עם ממשלת ישראל, אך בבוא ההזדמנות להתנתק ממנה ולהתנער מן "הבידול". מעולם לא עלתה על דל שפתם של מנהיגיו האפשרות של התנתקות מירושלים ובטבורה - אל־אקצא. חמאס נושא את עיניו מאז ייסודו ומתמיד להנהגת העם הפלסטיני על בסיס אסטרטגיית ה"מוקאומה" המנוגדת חזיתית לאסטרטגיית ההסדר המדיני של הרשות הפלסטינית ושל "פתח". לשם כך השתתף בבחירות 2006 והתכונן להשתתף בבחירות מאי 2021, שנדחו לאחרונה. יתר על כן, חמאס פרסם בשנת 2017 מסמך מכונן הקרוי "המסמך המדיני", שהפך על פיו את סדר העדיפויות הערכי שנקבע באמנתו בשנת 1988. בעוד שאמנת חמאס העניקה את הבכורה לאסלאם ודחקה למקום משני את הלאומיות הפלסטינית ככפופה לזהות האסלאמית, הרי שמסמך 2017 הקנה את הבכורה ללאומיות הפלסטינית והכפיף לה את הזהות האסלאמית. וכך הוא באשר ליחסו של חמאס לארגון אש"ף: אמנת חמאס הביעה הסתייגות מודגשת מאש"ף, ואילו מסמך 2017 ביטא שאיפה להשתלב באש"ף, זאת כדי להשתלט עליו, ולקעקע אותו כמקור הסמכות להסדר מדיני. כל הבוחן את הצהרות חמאס ואת מסמכיו בעיקר לאחר השתלטותו על השלטון בעזה, ייווכח מייד בהדגשתו את הממד הלאומי הפלסטיני על חשבון הממד הדתי האסלאמי. אין הוא כלל ועיקר מתנער מדבקותו בזהותו האסלאמית, אך הוא מבכר בשלב זה להדגיש על פניה את זהותו הלאומית הפלסטינית כדי לכבוש את הנהגתה הן ברשות הפלסטינית והן באש"ף. הדגשתו את הלאומיות ואת הזהות הפלסטיניות סותרת בעליל את הבידול המפצל וחותרת להתעלות עליו בבוא ההזדמנות. התחרות בין פתח לבין חמאס ניטשת אפוא על הובלת הלאומיות הפלסטינית בגדה וברצועה: בחלקו של מי תיפול הבכורה - אסטרטגיית פתח או אסטרטגיית חמאס.
 
מעייניו של חמאס לפני העימות האחרון היו נתונים אפוא לביטול הבידול. שתי גישות עיקריות התנצחו בעניין זה בתוך חמאס. הגישה הראשונה דגלה בדרך פוליטית של השתלבות בבחירות למועצה המחוקקת, לנשיאות ולארגון אש"ף. סאלח אל־עארורי, סגנו של ראש הלשכה המדינית אסמאעיל הניה, הוא מובילה של גישה זו למרות עברו בדרג האופרטיבי של הזרוע הצבאית של חמאס. הגישה השנייה התגלמה באישיותו של מוחמד א־דיף, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. גישה זו העדיפה את דרך העימות הצבאי כמנוף לביטול הבידול באופן שימחיש את הזיקה בין עזה לבין הגדה.  
 
החלטתה של הנהגת חמאס הייתה להקדים ולקדם את הדרך הפוליטית והפרלמנטרית המגולמת בסאלח אל־עארורי, ולשם כך היה חמאס מוכן להסיר מסדר היום של דיוניו עם פתח את התנאי המוקדם ההכרחי של התנערות פתח מן התיאום הביטחוני עם ישראל, המכוון בראש ובראשונה נגד חמאס במתכונתו הצבאית והמדינית. כדי להמחיש את ביטול הבידול, נענה חמאס לדרישת פתח לאמץ את שיטת הבחירות היחסיות המתייחסת לגדה ולרצועה כמרחב אחד ואחיד, וזאת כתחליף לבחירות האזוריות שהתקיימו עד כה. על פי גישה זו, חמאס נשא את עיניו לביטול הבידול הפוליטי בין עזה לבין הגדה ולהרחבת אחיזתו בגדה המערבית תוך ניצול העובדה שפתח והרשות הפלסטינית מצטיירים בעיני הציבור הפלסטיני ככלי ריק משום שהאסטרטגיה המדינית שלהם התרוקנה מכל תוכן ומשום שהתחדד הניגוד התהומי בין מציאות עגומה זו לבין המשך התיאום הביטחוני עם ישראל. כן הניח חמאס כי הדור הצעיר הפלסטיני (עד גיל 30), המונה כ־60% מן האוכלוסייה ואשר חווה את ילדותו בתקופת האינתיפאדה השנייה או נולד לאחריה, יטביע הפעם את חותמו כלמוד ניסיון צורב עם הכיבוש הישראלי ועם הכישלון של ההסדר עימו.  
 
בר־שיחו של עארורי מטעם פתח בראשות אבו מאזן היה ג'בריל רג'וב. עם התבססות חמאס בעזה (כאמור, בתמיכתה "העיוורת" של ישראל) הגיעו מנהיגי פתח והרשות למסקנה כי ביטול הבידול והפיצול מותנה בהכלה (containment) ולא בהתנגשות (confrontation), הווה אומר: יש להעלות את חמאס על נתיבים פוליטיים-פרלמנטריים שיקדמו את הפוליטיזציה שלו ויערימו אילוצים על דרכו ועל זרועו הצבאיות. ארגון הג'יהאד האסלאמי למשל שלל מכול וכול את השתתפותו בבחירות הפרלמנטריות בדיוק מן הטעם הזה, והזהיר את חמאס מפני "מלכודת אוסלו" שנטמנה לו. התנערות חמאס מן התנאי המוקדם של ביטול התיאום הביטחוני עם ישראל הייתה סימן חיובי בעיניהם של בעלי גישה זו. הם לא השלו עצמם שחמאס יאמץ בפה מלא את דרך ההסדר המדיני על הוויתורים הכרוכים בה, אך הם הניחו כי התהליכים הפרלמנטריים ייאלצו את חמאס להפוך ל"אופוזיציה לויאלית" במסגרת המועצה המחוקקת ובהמשך אולי בממשלת "הסכמה לאומית" קואליציונית. הם גם שאבו עידוד מחילופי השלטון בארה"ב ומבחירת ביידן, הדוגל בהסדר של שתי מדינות, למשרת הנשיא. הם הניחו כי הבחירות תקנינה לגיטימציה מחודשת מבית ומחוץ לשלטונם, והדבר אף יחזק את מגמת ביידן לקדם את ההסדר המדיני. מניסיונם בעבר, הם ייחסו חשיבות רבה להקשר מדיני חיובי: בשנת 1996 גרף פתח את תמיכתם של רוב המצביעים בזכות התוחלת המדינית, ואילו חמאס, שחשש מהפסד נחרץ עקב התוחלת המדינית, הדיר רגליו מן הבחירות. לעומת זאת, בשנת 2006 החליט חמאס להשתתף בבחירות משום שההקשר המדיני היה כולו לטובתו (ולרעת אבו מאזן) עקב נסיגתה החד־צדדית של ישראל. תומכי גישת ההכלה בפתח קיוו כי לקח זה יובן במלואו על ידי הממשל החדש בארה"ב, והוא ישכיל להפיח חיים בתהליך מדיני ממשי.
 
סקרי דעת הקהל שנערכו לקראת הבחירות האחרונות בגדה ובעזה סיפקו דווקא תימוכין לגישת ההכלה. כך לדוגמה, בסקר האחרון של מכון המחקר בראשות ד"ר ח'ליל א־שקאקי (31.03.2021, https://www.pcpsr.org/en/node/839) נמצא כי רשימת פתח תזכה (חרף הפיצול הפנימי) ב־38% מקולות המצביעים בגדה וברצועה (40% בגדה; 34% בעזה), ואילו רשימת חמאס תזכה ב־22% מכלל המצביעים (15% בגדה; 33% בעזה). יושם אם כן לב שאפילו ברצועת עזה, מעוז שלטון חמאס, קיבל פתח יותר קולות מאשר חמאס. כשנשאלו המצביעים על ציפיותיהם לגבי המנצח בבחירות, ציינו 45% כי הם מצפים לניצחון פתח, ואילו 23% ציפו לניצחון חמאס. מגמות דומות ניכרו גם בסקרים אחרים.  
 
ממצאים נוספים באותו סקר של ח'ליל א־שקאקי לימדו על הסיבות להעדפת פתח על פני חמאס: 43% ציינו כי המטרה הפלסטינית החיונית מכול היא כינון מדינה פלסטינית בשטחי 1967 במסגרת הסדר (כעמדת פתח), ו־50% ציפו כי ממשל ביידן ייחלץ לסייע לפלסטינים, בראש ובראשונה בתחום הכלכלי, אך גם מבחינה מדינית (45% ציפו להתקדמות מדינית בגדה ו־42% - ברצועת עזה).  
 
בניגוד לעובדות ניצחות אלה בממצאי הסקרים הפלסטיניים לקראת הבחירות, רווחה בישראל הטענה כי חמאס "צפוי להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט החדש", וכי פתח נידון להיות "מיעוט קטן" (ראו למשל את מאמרם של שאול אריאלי ואמנון רגולר ב"הארץ", 28.05.2021). הסקרים המהימנים הראו כאמור בעליל תמונה אחרת לחלוטין.
 
אכן נכון הוא שפתח, על פי הסקרים הפלסטיניים, לא זכה ברוב מוחלט של המצביעים, אך מעמדו כמפלגה הגדולה ביותר נותר ללא עוררין. משמעות ממצאים אלה, לו היו הופכים לתוצאות הבחירות, היא שממשלת הרשות הפלסטינית הייתה מורכבת מקואליציה של כמה מפלגות. פתח התכונן לכך, וראשיו (אבו מאזן, ג'בריל רג'וב ואחרים) ציינו במפורש את הצורך לכונן "ממשלת הסכמה לאומית" ("ופאק וטני"). גם חמאס התבטא במונחים אלה. בעיני המצדדים בהכלת חמאס היה בכך סימן מובהק המבשר התקדמות לקראת ביטול הבידול מתוקף הכלת חמאס וניתובו לדרך פוליטית-פרלמנטרית.
 
המסקנה מכך היא שפתח ואבו מאזן בראשו לא נתלו במניעת הבחירות בירושלים המזרחית על ידי ישראל כתירוץ לדחייתן בגלל חששם מהפסדם הצפוי לחמאס. דחייתם את הבחירות נבעה כל כולה מכך שבעיניהם, כמו בעיני כל הציבור הפלסטיני, אין יכולות להתקיים בחירות ללא ירושלים. אומנם ישראל לכאורה לא ביטאה בפומבי עמדה בעניין זה, אך התנהגותה בפועל מנעה ובלמה כל אפשרות של ניהול מערכת בחירות תקינה הן מצד פתח והן מצד חמאס. חמאס מתח ביקורת על החלטת אבו מאזן לדחות את הבחירות, אך בפועל לא חמאס ולא שאר מבקריו של אבו מאזן הציגו חלופה להחלטת הדחייה, משום שהחלופה היחידה שנותרה הייתה קיום בחירות ללא ירושלים.
 
בעקבות הכישלון המוחץ של הדרך הפרלמנטרית בהובלת אל־עארורי, זכתה מן ההפקר בחמאס החלופה של הדרך הצבאית בראשות מוחמד א־דיף. כזכור, מטרת־העל של ביטול הבידול הייתה בראש מעייניהן של שתי הגישות בחמאס, אולם כישלון הדרך הפרלמנטרית התיר את הרסן בפני הגישה הצבאית. הזרזים שסיפקה ישראל בירושלים (בשיח' ג'ראח, בשער שכם, ומעל הכול – ברחבת מסגד אל־אקצא בעיצומה של תקופת הרמדאן ולקראת "לילת אל־קדר") נפלו לידי הגישה הצבאית כפרי בשל, וזאת כדי להוכיח שאי־אפשר לבדל את חמאס מירושלים ומאל־אקצא ומן הגדה ככלל.  
חלק ב: העימות האחרון עם חמאס - תוצאות (results) והשלכות (consequences)
לסכסוכים אסימטריים אופיינית גם אסימטריה בולטת בין שני הצדדים לגבי הערכת ההישגים עם שוך הקרבות.  בדרך כלל נטה הצד החזק עתיר המשאבים להדגיש את התוצאות האופרטיביות קצרות הטווח בשדה המערכה. בדרך זו באה לידי ביטוי חד עליונותו הצבאית, הטכנולוגית והחומרית, ומיתרגמת למחיר הנזק העתק בחומר ובנפש שהוא הסב ליריבו. הוא מנסה לשכנע את עצמו, את יריבו ואת הסובב אותו ככלל שהתוצאות הטקטיות הנראות לעין מצטברות לכלל מגמה אסטרטגית קבועה לאורך ימים. נטיית הצד הנחות במשאביו היא הפוכה. הוא מעתיק את הדגש לרמה האסטרטגית ומתמקד בהשלכות. לעומת האופי הקונקרטי של הישגי הצד החזק, נושאים הישגי הצד החלש, כמתואר אצלו, אופי מופשט יותר. וכך באופן אירוני ניחן הצד החלש בראייה ובהבנה אסטרטגיות בהשוואה ליריבו החזק פי כמה, שנותר באזור הנוחות הטקטי שלו. גם אם אין לאמץ כלשונו את כל מה שאומר הצד החלש על הישגיו האסטרטגיים, הרי אין ספק כי דימויו העצמי ודימויו את יריבו הם שינחו אותו ויניעו את פעילותו. המגמה אצלנו להמעיט את הישגיו אלה ולכנותם "תודעתיים" או "סמליים" בלבד דומה למי שדן בסכסוך במעמד צד אחד בלבד – הוא עצמו.  
 
בעימות האחרון הבשילה קריסת הפרדיגמה בדבר האפשרות לדחוק את הסוגיה הפלסטינית לשולי סדר היום הישראלי, האזורי והבין־לאומי באמצעות דוקטרינת הבידול, תוכנית טראמפ, הסכמי הנורמליזציה והנוסחה של "שלום תמורת שלום". התנפצה האשליה שניתן להתעלם מן הצד הפלסטיני כדי שהתעלמות זו תביא כביכול להיעלמותו (כאילו ניתן להציג את המחזה "המלט" ללא גיבורו עטוף היגון - המלט). אפילו ממשלו החדש של ביידן החותר בכל מאודו להתנער ממורשת טראמפ, הדיר את הסוגיה הפלסטינית לעדיפות נמוכה, אך בעקבות העימות האחרון נאלץ להכיר בקדימותה ובדחיפותה. 
 
דוקטרינת הבידול הישראלית נקלעה למלכוד. התברר בעליל כי חמאס איננו רואה מעיקרו בשלטונו בעזה סוף פסוק כתקוות ממשלת ישראל (ליתר דיוק - אשלייתה המרה), וכי הוא מייעד את עזה להיות קרש קפיצה לירושלים ולגדה ככלל, כמו גם להנהגת הלאומיות הפלסטינית, לרבות ערביי 1948. אם תתמיד ישראל בדוקטרינת הבידול, הרי היא נמצאת משרתת את גישת חמאס זו. ואם ישראל תבודד את רצועת עזה מכל סיוע ותמיכה אזרחיים שעלולים לשמש לצרכים צבאיים, תגבר תכיפות העימותים הצבאיים עם חמאס.  
 
נותרו בידי ישראל שתי אפשרויות, ושתיהן רעות ברובן. אפשרות אחת היא מיטוט שלטון חמאס באמצעות כיבוש עזה כולה. מהלך נרחב כזה יהיה הרה דמים (ויכלול אף חטופים ישראלים ופליטים פלסטינים שיצבאו על שערי ישראל ומצרים) ויעורר נחשולי התנגדות אזוריים ובין־לאומיים. כל הסכמי הנורמליזציה ירדו לטמיון. אם יוכתר ב"הצלחה", יצרף מהלך הרסני זה לתחום אחריותה של ישראל למעלה משני מיליון איש שרובם הגדול קשי יום ותאבי נקם. אפשרות שנייה היא המשך סבבי העימותים (שיכללו הפעם אולי כניסה קרקעית מוגבלת) שתכיפותם תואץ כששני הצדדים מתחרים ביניהם מי יגבה מיריבו מחיר רב יותר בחומר ובנפש. ההיגיון השולט במעגל אלימות שרירותי זה יהיה היגיון משלו של איסופוס מן המאה ה־5 לפני הספירה:
 
"שני בני אדם, שהיו שונאים זה לזה נקלעו לספינה אחת. אחד מהם ישב בצד האחורי של הספינה, והשני על חרטומה. קמה סערה גדולה, והספינה חישבה לטבוע. שאל האיש היושב באחורי הספינה את רב־החובל, איזה חלק של הספינה יקדים לשקוע. וכשרב־החובל ענה לו כי החרטום מקדים לשקוע הוא אמר: 'מעתה אין המוות מצער אותי, שכן אזכה לראות את שונאי מת לפניי'".
 
נראה לי, שכל המוסיף גורע.
 
התמדת מציאות זו תדון את הרשות הפלסטינית בגדה לחידלון גמור, ובה בעת תתרחב בה אחיזתו הפוליטית (ובהמשך הצבאית) של חמאס. בחמאס מושקעת חשיבה רבה בשאלה כיצד להעתיק את מוקד מאמציו הצבאיים מעזה לגדה. בכירי חמאס הצבאי בכלא הישראלי הכינו לראשונה כבר בשנת 2010 תוכנית בנויה לתלפיות, כיצד לחולל מעתק כזה בפעילות הצבאית (ספרם "מבט על ההתנגדות מבפנים" התפרסם באתר הזרוע הצבאית אל־קסאם. מחברו הוא מוחמד ערמאן, שנידון ל־36 מאסרי עולם). 
 
הרתעה כידוע היא בעיניו של המתבונן, ובמקרה שלנו, המתבונן הפעיל הוא חמאס. בעקבות העימות האחרון רווחים בשיח מנהיגיו באתריו של חמאס המונחים "שבירת ההרתעה" (הישראלית) – "כסר א־רדע" וכן "שבירת היראה והפחד" – "כסר אל־היבה". משקיף פלסטיני מנוסה - כהאני אל־מצרי ניסח זאת בדרך הבאה: "התמוטטה תיאוריית ההרתעה הישראלית, כפי שלא קרה עד כה. כנהוג לומר – החלש מנצח כשאינו מובס, ואילו החזק מובס כשאינו מנצח" (אל־קודס, 19.05.2021). בתקשורת הערבית והפלסטינית שב ומופיע אפיונה של מדינת ישראל, בייחוד על רקע חולשת המשילות בה, כ"בית קורי העכביש" ("בית אל־ענקבות"), אותו אפיון שהגה והפיץ חסן נסראללה בעקבות מלחמת לבנון השנייה.  
 
מוטיב עיקרי זה בעניין היחלשות ההרתעה הישראלית תפס מקום נכבד בנאומו האחרון של חסן נסראללה בעקבות העימות עם חמאס (26.05.21). אצלנו שמו בעיקר לב לטפל – לשיעוליו במהלך הנאום שנמשך כשעה ומחצה, ולא לעיקר – לקחיו לגבי הזירה הלבנונית מן העימות בעזה. שני טיעונים עיקריים בלטו בדבריו על הפיחות שחל בהרתעה הישראלית. הוא למד קל וחומר מהשוואת זירת חמאס לזירת חזבאללה וציין כי אם פחות מ־10,000 טילים די בהם כדי לחשוף את "הבטן הרכה" של ישראל ולעשות בה שמות מבחינה מוראלית, כיצד היא תעמוד מול עשרות אלפי הטילים של חזבאללה (ובוודאי של איראן) המדויקים יותר ובעלי ראש הנפץ הגדול יותר. הוא גם הדגיש את הירתעותה של המנהיגות הישראלית מכל פעולה קרקעית. יש להניח בוודאות כי את לקחיו אלה הוא מעביר לאיראן שיחסיה עם חזבאללה הם כמקשה אחת. הווה אומר – המסר של פיחות ההרתעה הישראלית תקֵף פי כמה גם לגבי הזירה הלבנונית וגם לגבי הזירה האיראנית.  
 
בהתבוננות מן הצד, אני סבור כי בדימוי ההרתעה של חמאס לגבי ישראל חוברים שני שיקולים: לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש"אין לו מה להפסיד". בנקודה זו, שאיננה מתמטית אלא פסיכולוגית, חדלים להשפיע הנזק החומרי והאבדות בנפש, גם אם הם יחמירו. זאת משום שהנזק החומרי חדל בנקודה זאת להשפיע על גידול תחושות הכאב. גידול הנזק מגיע לרוויה ואיננו מסב גידול בכאב. זו נקודת האדישות לכאב (על פי מחקרם של כהנמן וטברסקי). אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר – "לא על הלחם לבדו יחיה האדם". בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה.  לכך מצטרף השיקול השני של "מה שיש להרוויח" ברמה האסטרטגית, כפי שהראיתי לעיל. צירוף זה של "אין מה להפסיד" עם "יש מה להרוויח" מחולל פיחות רב בהרתעה הישראלית. 
 
בעניין חמאס ובסוגיה הפלסטינית ככלל, לכודה ישראל במעגל משטה. ישראל נשארת בתוך צינוק מערכתי שכל השינויים בו הם לכל היותר התנהגותיים בלבד. השינוי המהותי כרוך בשינוי מערכתי המביא לשינוי מהותי של עמדות, להבדיל משינוי התנהגות. האם נגזר עלינו להיכלא במערכת המכילה שתי אפשרויות גרועות בתכלית – בין התמדת הסדרתיות של העימותים עם חמאס לבין הצורך בכיבוש כל עזה? את חוקי "המשחק לאין־קץ" הזה אנו יצרנו, אך אנו גם יכולים לשנותם ולקבוע כללים חדשים שאותם נגדיר כ"מציאות".  שינוי מערכתי כזה קרוי בתורת קבלת ההחלטות "שינוי ממעלה שנייה", והוא נועד לחלץ מן "המשחק לאין־קץ" הממלכד.  
 
לא עליונותה הצבאית והטכנולוגית של ישראל היא האויב הגדול של חמאס. האויב המושבע של חמאס הוא תהליך מדיני ממשי שיוביל להסכם של חלוקה לשתי מדינות עם הזרם הראשי הפלסטיני המבוסס על פתח ועל הרשות הפלסטינית. זו משמעותו של שינוי מערכתי. רוב רובו של הציבור הפלסטיני (לרבות בעזה) תומך בדרך המדינית הזאת בתנאי שתהיה לה תוחלת ממשית קרובה. חמאס חושש מאוד מכך שכן תישמט ממנו תמיכת הציבור והוא יידרש להחלטות קשות שיפצלוהו. לכן הוא שוקד ככל יכולתו לטרפד אפשרות זו. בעל בריתו הנאמן של חמאס בעניין זה, ביודעין או שלא ביודעין, הוא לצערי ממשלת ישראל. כאן יש להזכיר את כלל הברזל המופיע בפתח ספרו המונומנטאלי של קרל פון קלאוזביץ "על המלחמה": "מלחמה היא פעילות כוחנית המכוונת לכפות את רצוננו על האויב". לדאבוני, אנו עושים זה שנות דור את רצונו של חמאס מבחינה אסטרטגית, ואל נתפלא כלל עתה כאשר אחיזתו מתרחבת אל מעבר לרצועת עזה לנוכח הכישלון הנחרץ של דוקטרינת הבידול הישראלית.  
 
מאמרים נוספים