בשכונת בטן אל־הווא שבלב סילוואן, תביעות בעלוּת שעוסקות בתקופה שלפני 1948 הופכות להליכי פינוי המאיימים על משפחות פלסטיניות שחיו במקום במשך עשרות שנים. במקביל לכך, משפחות מתנחלים נכנסות לבתים שפונו מבעליהם. בין החלטה שיפוטית אחת לאחרת, התושבים חיים בחשש מתמיד מהאפשרות שיאבדו את ביתם ואיתו את ההיסטוריה המשפחתית, הזיכרונות ומקומם בשכונה.
הפינויים הללו הם תוצאה של מאבק משפטי ומנהלי מורכב שכולל תביעות בעלות על קרקעות ופעילותם של ארגוני התנחלות בשמם של הקדשים היסטוריים. המשפחות הפלסטיניות מוצאות את עצמן במאבק משפטי וכלכלי ממושך כדי לשמור על בתיהן. בשעה שמרחב הנוכחות הפלסטינית בבטן אל־הווא מצטמצם, הנוכחות של מתנחלים מתרחבת. מציאות שמעצבת מחדש את השכונה עצמה.
תחקיר זה עוקב אחר מסלול הפינוי בבטן אל־הווא: מטענות הבעלות על הקרקע, דרך תפקידם של ההקדשים וארגוני המתנחלים ועד לאולמות בתי המשפט ולבתיהן של המשפחות המאוימות בפינוי. כיצד תביעת בעלות הופכת לכלי להוצאת משפחות פלסטיניות מבתיהן ולהכנסת תושבים יהודים? ומה קורה לשכונה לאחר שתושביה נאלצים לעזוב?
"מעדיף שביתי ייהרס מאשר שהמתנחלים ישתלטו עליו"
קאיד רג'בי, בן 51, חי בשכונת בטן אל־הווא תחת איום של פינוי מביתו לטובת עמותת עטרת כהנים. רג'בי מספר כי צו הפינוי נגדו הוצא כבר בשנת 2015, וכי התיק הגיע לבית המשפט העליון. לדבריו, הפינוי היה אמור להתבצע בינואר 2026, אך עורך דינו הצליח לדחותו. דיון נוסף צפוי להתקיים ב־23 בספטמבר השנה.
בעבור רג'בי, הבית אינו רק נכס שאפשר לפצות בכסף על אובדנו. אביו התחתן בו; מרבית זיכרונותיו קשורים אליו, ומגגו אפשר לצפות במסגד אל־אקצא
בין דחייה אחת לאחרת, לא פסקו הלחצים. לדבריו, הוצעו לו סכומי כסף בתמורה לעזיבת ביתו או למכירתו. "הציעו לי צ'ק פתוח ואמרו לי: כתוב את הסכום שאתה רוצה", הוא מספר, "אבל אני לא אעזוב את הבית שלי ולא אמכור אותו".
לדבריו, צו הפינוי כולל את ביתו ואת בית אחיו: שני מבנים בני שתי קומות, ובהם ארבע דירות שבהן מתגוררים כ־38 בני אדם. רג'בי נזכר באחד הדיונים בבית המשפט, שבו השופטת ביקשה ממנו להגיע להסדר עם המתנחלים. הוא השיב לה: "למה פניתי אליכם, אם מצופה ממני לפתור את העניין איתם?"
רג'בי מספר כי תושבי השכונה קיבלו גם הצעה להרוס את הבתים הקיימים ולבנות מחדש חלק מן האזור עבור הפלסטינים, ואילו החלק האחר יוקצה למתנחלים. אולם התושבים דחו את ההצעה. לדבריו, פני השטח בבטן אל־הווא השתנו מן היסוד בשנים האחרונות: המתנחלים שולטים כיום ביותר ממחצית השכונה, והוא וילדיו חיים במרחב שהפך מוקף במתנחלים.
הוא מספר שילדיו חיים בפחד מתמשך, וכי לטענתו הם היו נתונים לאלימות, למעצרים, להשלכת אשפה לעברם ולהטרדות חוזרות ונשנות. הוא מציין מספר משפחות פלסטיניות, ובהן משפחות בסבוס, עוודה, שוויכי וע'יית', שלדבריו נאלצו לפנות את בתיהן לטובת מתנחלים. מנגד, משפחות אחרות ובהן אבו רמוז, רג'בי, סרחאן ודוויק, ממשיכות להיאחז בבתיהן למרות איום הפינוי.
בעבור רג'בי, הבית אינו רק נכס שאפשר לפצות בכסף על אובדנו. אביו התחתן בו; מרבית זיכרונותיו קשורים אליו, ומגגו אפשר לצפות במסגד אל־אקצא. לכן הוא חושש לילדיו אפילו כשהם הולכים למכולת או משחקים על גג הבית. הוא מסכם את עמדתו במילים: "אני מעדיף שביתי ייהרס מאשר שהמתנחלים ישתלטו עליו".
אם יפונה, הוא מספר, אין לו בית אחר והוא לא יצליח לעמוד בתשלום שכר דירה לאורך זמן, מצב שעלול להעמיד את המשפחה בפני סכנת עקירה. ניסיונו של רג'בי, על פי ארגונים העוקבים אחר תיקי הפינוי בסילוואן, אינו מקרה יחיד.
בסילוואן מתגוררים פחות מאלף מתנחלים, אך לדברי טטרסקי השפעתם גדולה בהרבה ממשקלם המספרי בשל נשיאת נשק שמייצרת התגרות ואלימות במרחב הטעון גם ככה
עיר עמים: מפינוי בתים לשינוי פניה של סילוואן
אביב טטרסקי מארגון עיר עמים אומר כי בשנים האחרונות פונו מבתיהן בבטן אל־הווא כ־50 משפחות פלסטיניות. לדבריו, כשבע משפחות נוספות עומדות בפני סכנת פינוי בחודשים הקרובים, ובתי המשפט דנים בתביעות פינוי נגד כ־30 משפחות נוספות. בוואדי חילווה, שכונה אחרת בסילוואן, הוא מסביר, לא בוצעו בשנים האחרונות פינויים, אך בעשורים קודמים פונו מן האזור עשרות משפחות.
לדברי טטרסקי, הבעלות על חלק מהבתים שפונו מועברת לארגוני אלעד ועטרת כהנים, הפועלים לאכלוס משפחות מתנחלים בהם. הוא מציין כי ארגוני ההתנחלות אינם מופיעים תמיד כגוף הרשמי שמגיש את תביעות הפינוי. בבטן אל־הווא, התביעות מוגשות בשם הקדש בנבנישתי, הקדש מסוף המאה ה־19, ואנשים מעטרת כהנים מונו לנאמניו, והם שמנהלים לדבריו את ההקדש ופועלים למימוש תביעותיו על נכסים וקרקעות.
בוואדי חילווה, לדבריו, חלק מתביעות הפינוי מוגשות על ידי הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), ולאחר מכן הבעלות על הנכסים מועברת לאלעד.
טטרסקי סבור שלא ניתן למדוד את היקף התופעה רק לפי מספר המתנחלים או מספר הבתים שבשליטתם. הוא מעריך כי בסילוואן מתגוררים פחות מאלף מתנחלים, אך לדבריו השפעתם גדולה בהרבה ממשקלם המספרי בשל נשיאת נשק שמייצרת התגרות ואלימות במרחב הטעון גם ככה, וכן בשל העברת השליטה בחלקים מן המרחב הציבורי בסילוואן מהמדינה לידי ארגוני התנחלות.
מנקודת מבט זו, הסוגיה אינה מסתכמת בפינוי בית ובאכלוס משפחה אחרת במקומו. לדברי טטרסקי, היא כרוכה בשינוי אופייה של השכונה עצמה, בהשתלטות הדרגתית על המרחב הציבורי שלה ובשינוי מערכת היחסים בין התושבים הפלסטינים לבין המקום שבו חיו משפחותיהם במשך דורות. אולם השאלה נותרת בעינה: כיצד טענת בעלות על קרקע הופכת להחלטה שיפוטית המורה על פינוי משפחה פלסטינית מביתה?
רג'בי מדגיש כי בידי תושבי השכונה מצויים מסמכים הנוגעים לבעלות על הבתים, ובהם מסמכים הנושאים חותמות יהודיות. מנגד, עטרת כהנים טוענת לדבריו כי מכירת הבתים לא כללה את הקרקע
בצלם: הפינוי מתחיל בתביעה על הקרקע ומסתיים במתנחלים בבית
כרים ג'בארין, מנהל מחקר השטח של ארגון בצלם בסילוואן, מתאר את המתרחש בבטן אל־הווא כחלק מדפוס מתמשך של תביעות שמגישות עמותות התנחלות, המבקשות להכיר בבעלותן על קרקעות בסילוואן. תביעות אלה נשענות על הטענה שהקרקעות היו חלק מאותו הקדש בנבנישתי הקשור ליהודים ממוצא תימני.
לדברי ג'בארין, הוגשו תביעות פינוי נגד כ־80 משפחות באזור. עד כה פונו כ־33 מהן, ומשפחות אחרות ממשיכות במאבקים משפטיים כדי לשמור על בתיהן. הוא מציין כי השטח שעליו נסבות התביעות משתרע על כחמישה דונמים. לפי הנתונים שעליהם ג'בארין מסתמך, בין אוקטובר 2015 לאפריל 2026 פונו בבטן אל־הווא 33 משפחות, המונות 77 בני אדם, ובהם 37 ילדים. במרץ 2026 לבדו פונו 15 משפחות. סכנת פינוי עדיין מרחפת מעל 53 משפחות, המונות 237 בני אדם, ובהם 130 ילדים.
ג'בארין מסביר כי המחלוקת אינה נוגעת בהכרח לבעלות על המבנה עצמו, אלא לקרקע שעליה נבנה הבית. על פי הגרסה שעליה התביעות נשענות, הקרקעות היו הקדש יהודי, ולכן החוק הישראלי מאפשר להגיש תביעות להשבתן. הוא מציין את תפקידו של האפוטרופוס הכללי, המנהל הקדשים יהודיים שהתקיימו לפני 1948 (בשעה שאותו חוק אינו תקף לנכסים שהיו בבעלות פלסטינית במערב ירושלים או בתוך הקו הירוק באופן כללי).
לדבריו, בשנת 2001 הועבר ניהול ההקדש לעטרת כהנים, והיא דורשת בעלות על הקרקע על בסיס זיקתה, לטענתה, ליהודים ממוצא תימני שהיו נאמני ההקדש לפני 1948. התהליך, לדברי ג'בארין, אינו מסתיים בעזיבת התושבים. לאחר פינוי הבתים נכנסים אליהם מתנחלים. במקרים שבהם התושבים מסרבים לבצע את צווי הפינוי, הוא אומר, הרשויות מוציאות אותם לפועל בכוח, ואף מטילות על המשפחות את עלויות המבצע.
המאבק על הבית שעלה למשפחה מאות אלפי שקלים
זוהיר רג'בי, יו"ר ועד שכונת בטן אל־הווא ואחד התושבים המאוימים בפינוי, מתגורר עם משפחתו ואחיו בבניין בן שבע דירות, שבו חיים 57 בני אדם. לדבריו, משפחתו מתגוררת במקום מאז שנות השישים של המאה הקודמת, והוא ובני משפחתו נולדו באותו בית. משפחות אחרות באזור מתגוררות בו כבר משנות החמישים.
לדברי רג'בי, הליך הפינוי החל בשנת 2015 בשל טענה כי הבית נבנה על קרקע השייכת להקדש יהודי. בעקבות זאת נאלצה המשפחה להיכנס למסלול משפטי ממושך. הוא אומר כי אופן הוכחת הבעלות לא היה ברור לתושבים, וכי הרשויות הישראליות הסתמכו על נתונים שהציגה עטרת כהנים בלי להביא בחשבון את המסמכים שבידי התושבים.
רג'בי נאחז בגרסה היסטורית שלפיה יהודים מתימן הגיעו לירושלים בסוף המאה ה־19 והתיישבו בסילוואן. לדבריו, בינם לבין התושבים הפלסטינים התקיימו יחסי שכנות, והם אף דיברו ערבית. בהמשך, בתקופת המנדט הבריטי, הם עזבו את האזור, וחלקם מכרו את בתיהם לתושבים הפלסטינים.
רג'בי מדגיש כי בידי תושבי השכונה מצויים מסמכים הנוגעים לבעלות על הבתים, ובהם מסמכים הנושאים חותמות יהודיות. מנגד, עטרת כהנים טוענת לדבריו כי מכירת הבתים לא כללה את הקרקע ששטחה כ־5.5 דונם, ולכן הבעלות עליה נותרה בידי יהודים. הוא מזכיר גם גרסה שלפיה הקרקע הושכרה לאדם בשם קאיד ג'לאג'ל, שקיבל בהמשך ייפוי כוח אשר שימש לטענתו למכירת הקרקע והבתים לפלסטינים ללא ידיעתם של בעלי הזכויות המקוריים, מה שמעיד על כך שהזכויות על הקרקע הועברו לאורך השנים.
רג'בי תוהה מדוע לא הועלתה תביעת הבעלות במשך עשורים קודמים. מדוע למשל לא החלו ההליכים בשנות השבעים של המאה הקודמת. הוא מספר כי התושבים העלו שאלות אלו בפני בתי המשפט אך לא קיבלו תשובות משכנעות.
כל הליך משפטי שנועד להקפיא את הפינוי עלה למשפחה בין 20 ל־30 אלף שקלים, והסכום הכולל ששילמו הוא ובני משפחתו עבר את 600 אלף השקלים, לרבות קנסות והליכים משפטיים. לדבריו, העמותה דורשת ממנו ומאחיו גם דמי שכירות רטרואקטיביים לשבע שנים בהיקף שעשוי להגיע לכמיליון וחצי שקלים.
רג'בי נאחז בגרסה היסטורית שלפיה יהודים מתימן הגיעו לירושלים בסוף המאה ה־19 והתיישבו בסילוואן. לדבריו, בינם לבין התושבים הפלסטינים התקיימו יחסי שכנות… הם עזבו את האזור, וחלקם מכרו את בתיהם לתושבים הפלסטינים
הוא מספר כי אחד הדיונים בבית המשפט הסתיים, כפי שהבינו התושבים, בקביעה שהקרקע היא הקדש יהודי, אך שהבתים יישארו בידי התושבים. באותו שלב עלתה אפשרות לשלם פיצוי לגוף התובע; ובמקרה שלא ישולם פיצוי, הבתים עלולים לעמוד בפני סכנת הריסה. לדבריו, התושבים ניסו בהמשך לקדם צעדים להריסת הבתים בעצמם, אך עטרת כהנים ערערה על כך, וכך נותר התיק במעגל של התדיינות משפטית.
בעניינו האישי, צו הפינוי היה צפוי להתבצע ב־17 במאי 2026. רג'בי ואחיו פנו למשרד המשפטים ולמשרד האוצר בדרישה שהמדינה תספק להם פתרון דיור בהיותם תושבי ירושלים, אך עד כה לא קיבלו מענה. הפינוי הוקפא זמנית עד להחלטה חדשה בספטמבר בשאלה אם להאריך את ההקפאה או להמשיך בביצוע צו הפינוי.
רג'בי מספר כי קיבל הצעה כספית תמורת פינוי הבית, והתבקש לנקוב בסכום פיצוי בטווח שבין מיליון ל־30 מיליון שקלים. הוא סירב, משום שלדבריו הסוגיה אינה נוגעת לשווי הכספי של הנכס.
שכנו מאזן כווייכ, הסובל מאי־ספיקת כליות וזקוק להשתלת כליה, קיבל לדבריו הצעה שכללה מימון להשתלת כליה ובית חלופי בתמורה לעזיבת המקום.
לדברי רג'בי, לאורך השנים הופעלו עליו לחצים מתמשכים: הוא נעצר 42 פעמים בתוך 12 שנים; היו תקיפות ונזקים לבית; ילדיו נעצרו, וכן הוטלו עליו קנסות וחיובים כספיים שהוא רואה בהם אמצעי לחץ. בין אלה הוא מונה גם דרישות שונות הקשורות לארנונה, קנס של 470 שקלים בגין מצלמות אבטחה וקנס נוסף בשל הצבת שני כיסאות מחוץ לדלת הבית. פעולות שיטור אלה מדגימות את שיתוף הפעולה בין הצדדים השונים לצורך פינוי המשפחות הפלסטיניות מסילוואן.
לדבריו, משפחתו לא המתינה לצו הפינוי בלי להיערך. אחדים מאחיו נאלצו לשכור דירות מחוץ לסילוואן בעלות של 4,000–5,000 שקלים בחודש, למקרה שההחלטה תבוצע, כדי שלא ימצאו את עצמם ברחוב. בין המעצרים, הקנסות והלחצים הכלכליים, רג'בי אומר כי המשפחות המאוימות בפינוי נחושות להישאר, גם אם שלוש משפחות ייאלצו להתגורר בבית אחד. את המצב בשכונה הוא מתאר כמצב של "שנאה מוחלטת" וניסיון לדחוק את התושבים לעזוב.
החלקה שעברה לשליטת המתנחלים כוללת את דרך הגישה היחידה, ולכן תנועת בני המשפחה, ובייחוד שתי הדודות המבוגרות, תלויה במעבר דרך שטח שנמצא כעת בשליטת הצד האחר
משפחת מוראע'ה: בית שנחלק בין המשפחה למתנחלים
במקרה של דאוד מוראע'ה, ההליך לא הסתיים בפינוי מלא של המשפחה מביתה אלא בחלוקת הנכס עצמו. מוראע'ה מספר כי משפחתו מתגוררת במבנה בן שתי קומות: שתי דודותיו המבוגרות מתגוררות בדירה בקומה הראשונה; בן דודו ואימו גרים בחלק אחר של אותה קומה, ואביו בן ה־65 מתגורר עם אשתו ושתי בנותיו בקומה השנייה.
לדבריו, הסכסוך החל בשנת 2016 כאשר מתנחלים ביקשו מאביו מסמך "אי־התנגדות" לבניית בתים למתנחלים על קרקע שכנה סמוך לבית. האב סירב והגיש התנגדות, אך המתנחלים שבו ופנו אליו שוב ושוב. כעבור כחצי שנה הוגשה תביעה שכותרתה "נכסי נפקדים", ולאחר מכן בשנת 2017, הוגשה תביעה נוספת הנוגעת לבעלות על הקרקע.
מוראע'ה מספר כי הנכס בנוי על שתי חלקות שמספריהן 72 ו־73. עטרת כהנים תבעה את חלקה 73, שהיא השטח הגדול יותר שאינו בנוי, אך בו בזמן היא גם דרך הגישה היחידה אל הקרקע. המשפחה טוענת כי בידיה מסמכים המוכיחים שסבם אחמד מוראע'ה היה בעליה של חלקה 72 וכן מסמך הנוגע לזכות השימוש בחלקה 73.
ההליך המשפטי נמשך משנת 2017 ועד סוף 2025. לדברי מוראע'ה, בסופו הוכרה בעלותו של הגוף התובע על החלקה שבמחלוקת. בשלב מסוים נדרשה המשפחה לשלם דמי שכירות רטרואקטיביים עבור 21 שנים. ההחלטה הובילה לפינוי החלק של הבית הבנוי על חלקה 73, ואילו החלק הבנוי על חלקה 72 נותר בידי המשפחה.
אלא שהחלקה שעברה לשליטת המתנחלים כוללת את דרך הגישה היחידה, ולכן תנועת בני המשפחה, ובייחוד שתי הדודות המבוגרות, תלויה במעבר דרך שטח שנמצא כעת בשליטת הצד האחר.
מוראע'ה מספר כי המשפחה השיגה עבור שתי הדודות מה שהוא מכנה "מעבר הומניטרי", אך הכניסה והיציאה מחייבות כעת תיאום עם המתנחלים, לצד הטרדות הנמשכות לדבריו. המשפחה נאלצה לפתוח כניסה חיצונית חדשה ולהקים מחסום ודלת ברזל כדי להפריד בין שני חלקי הנכס בעלות של כ־13 אלף שקלים. לדבריו, נדרשים עוד כ־60 אלף שקלים לשיקום החלק שנותר בידי המשפחה.
עם כל משפחה שעוזבת, השכונה מאבדת חלק מהמרקם החברתי שלה. שכן שחי לצד שכנו במשך עשרות שנים נעלם, ומתנחלים נכנסים במקומו
שתי הדודות מתגוררות זמנית אצל אחותן עד להשלמת הכניסה החדשה. גם חדר הרחצה עצמו נחלק בין שני חלקי הבית, והמשפחה נאלצה להרוס את החלק שנותר ממנו כדי ליצור את היציאה עבור הדודות. שטח המחיה של אביו של מוראע'ה הצטמצם לחדר ומטבח, בלי חדר רחצה שניתן להשתמש בו, ולכן הוא נאלץ להתקלח זמנית בבית סמוך. המשפחה אף נאלצה להיפטר מחלק מרהיטיה משום שהשטח שנותר כבר אינו מספיק להכיל אותם.
לדברי מוראע'ה, המתנחלים עדיין לא עברו להתגורר בחלק שהועבר לשליטתם, אך הם משתמשים בו כמעבר אל הקרקע, ופועלים החלו להכשיר אותו למגורים. במהלך שנות ההליך המשפטי נעזרה המשפחה ביותר מתשעה עורכי דין. היא גם ניסתה להגיע להסדר מחוץ לבית המשפט על ידי שכירת החלק שבמחלוקת או רכישתו, אך ניסיונות אלה לא צלחו.
כך, האובדן של המשפחה אינו מסתכם במספר המטרים שנגרעו מחזקתה, אלא גם במה שהחלוקה הזו חוללה בחייה בבית שבו חי אביו של מוראע'ה מאז נולד.
האם שמנשקת את דלת הבית מחשש לאבד אותו
סועאד אבו רמוז ומשפחתה מתגוררים בשתי דירות שבהן חיים 15 בני אדם. לדבריה, הבית עומד בפני צו פינוי בעקבות תביעה שהגישה עטרת כהנים. אבו רמוז מספרת כי בידי המשפחה מסמך משנת 1963 שלטענתה מוכיח את רכישת הבית, אך המסמך לא עצר את ההליך המשפטי, והמשפחה נערכת לסבב נוסף בבתי המשפט.
בדיון האחרון שהתקיים לפני כחודשיים, דרש עורך דינה של עטרת כהנים להוציא צו פינוי מיידי. לטענתו, המשפחה מעכבת את ביצוע ההחלטה, ובסופו של דבר תיאלץ לעזוב. אולם הדבר שמפחיד את המשפחה יותר מכול, לדברי סועאד, אינו אובדן הקירות, אלא אובדן חיים שלמים שנרקמו בתוכם. הוריה נישאו בבית הזה, והמשפחה מתגוררת בו זה 63 שנים. קשריה החברתיים, זיכרונותיה וחייה המשפחתיים קשורים כולם לבית ולשכונה.
אימה של סועאד בת ה־78 ניגשת אל דלת הבית ומנשקת אותה בכל פעם שהיא חושבת על האפשרות של פינוי. בעיניה, זהו מעשה המסכם את זיקתה של האם למקום ואת פחדה לעזוב אותו. לדבריה, האפשרות לשכור בית אחר רחוקה ממציאות חייה של המשפחה. הבית אינו רק מקום מגורים, אלא מוקד חיים שנבנה במשך עשרות שנים. מעבר למקום חדש מבחינתה פירושו אובדן של רשת שלמה של יחסים, זיכרונות ושכנים.
סועאד מזכירה את שכניה ממשפחת שוויכי, שלדבריה פונו מביתם וכיום מתגוררים בו מתנחלים. היא מספרת גם כי נוכחות המתנחלים בבתים הסמוכים לוותה בהטרדות ובדליפת מי ביוב אל בית המשפחה, בלי שנמצא פתרון למרות התלונות שהוגשו.
אבו רמוז סבורה שהמתרחש חורג מגורלו של בית אחד: עם כל משפחה שעוזבת, השכונה מאבדת חלק מהמרקם החברתי שלה. שכן שחי לצד שכנו במשך עשרות שנים נעלם, ומתנחלים נכנסים במקומו. בשעה שהמשפחה נערכת לסבב חדש בבית המשפט, חייה נותרים תלויים בין החלטה שיפוטית אפשרית לבין החשש מפני היום שבו תיאלץ לעזוב את הבית, שלטענתה נרכש לפני יותר משישה עשורים.
מאבק על הבית ועל השכונה
המאבק בסילוואן אינו רק סכסוך על בעלות על קרקע או סדרה של תיקים נפרדים בבתי המשפט. מדובר על מאמץ קולקטיבי להחליף אוכלוסייה אחת באוכלוסייה אחרת ועל שינוי אופי השכונה, מאמץ שרשויות שונות נרתמות אליו לצד עמותות המתנחלים. ההצקות מצד משפחות המתנחלים הן דוגמה נוספת לכך שאין כאן כוונה לכונן יחסי שכנות.
בעבור המשפחות, זהו מאבק על הבית, על הזיכרון ועל הזכות להישאר במקום שבו גדלו. ובסופה של המערכה נותרת השאלה פתוחה: כמה משפחות נוספות יאבדו את ביתן, וכמה מבטן אל־הווא יישאר פלסטיני לפני שהמעגל הזה ייפסק?
