הבדואים יצאו בהמוניהם לרחובות באר שבע במחאה: "לא לעקירה, כן להכרה!" עקב המלחמה קולם נדחק לשוליים, אך מתחת לפני השטח ממשיך לבעבע משבר זהות עמוק, כזה שלא ניתן עוד להתעלם ממנו.
במאמר זה אסכם סבב ראיונות איכותני שערכתי בשטח, שבמהלכם נפגשתי עם נשים וגברים, צעירים ומבוגרים מהערים הבדואיות ומהיישובים הבלתי־מוכרים. מטרת הראיונות הייתה לשרטט תמונת מצב עדכנית של החברה הבדואית בנגב בצל מלחמת חרבות ברזל, ובפרט לעמוד על משמעותן של הריסות הבתים בתקופה זו, השלכותיהן על תפיסת הזהות של תושבי הנגב הבדואים וההשלכות הרחבות של ההסלמה על התחושות בשטח לגבי עתיד הנגב והחברה הישראלית כולה.
מן הראיונות עולה תמונה מטרידה: מאחורי ההריסות הפיזיות של הבתים מסתתרת קריסה שקטה של אמון, שייכות ותקווה. התחושה הרווחת בקרב המרואיינים היא שיותר ויותר צעירים מאבדים אמונה בעתיד, דבר המוביל לעלייתם של קולות הקוראים לנקיטת צעדים חריפים יותר, לעיתים אף אלימים, כדי להשיג את מה שבעיניהם נתפס כצדק בסיסי.
מרואיינים רבים התריעו מפני העתיד לבוא: המשך הריסות הבתים לצד חוסר מענה לצרכים בסיסיים כמו תעסוקה, דיור וחינוך – עלולים להוביל לייאוש עמוק ולהתפרצויות אלימות, במיוחד בקרב הצעירים. לצד זאת ניכרת גם תקווה זהירה: יש המאמינים ששינוי פוליטי עשוי להביא עימו הקשבה והכרה.
המרואיינים תיארו מצב של "לא פה ולא שם": בצד אחד יהודים שמפנים אותם מבתיהם, בצד השני החברה הערבית שמאשימה אותם בשיתוף פעולה עם המדינה
הזהות הבדואית בצל מלחמת חרבות ברזל
בתחילת מלחמת חרבות ברזל ניכרה תחושה של שותפות גורל בקרב החברה הבדואית בנגב. אזרחים בדואים נמנו עם קורבנות המתקפה, חלקם נרצחו ואחרים נחטפו, והתגובה מקרב הקהילה לוותה ברוח של סולידריות אזרחית. שנים של ניכור, הדרה ופערים חברתיים התנקזו אל רגע של טרגדיה משותפת, שנראה כי יצר פתח נדיר לדיאלוג.
בדואים רבים מצאו את עצמם במצב מורכב: מחד גיסא הם עמדו חשופים לאיומי חמאס, אויב הדובר את שפתם וחולק עימם יסודות תרבותיים ודתיים; מאידך גיסא, אותו אויב סימן אותם כבוגדים, ופגע בהם באופן חסר הבחנה.
מספר הקורבנות בקרב האוכלוסייה הבדואית הלך ועלה, בין היתר בשל ירי רקטות לא־מדויק לעבר יישובי הפזורה, אשר ברבים מהם אין מיגוניות או פתרונות הגנה בסיסיים. מתוך כך נולדה תחושת הזדמנות: מרחב לשיח מחודש המבוסס על שותפות, הכרה הדדית ומציאת פתרון בר־קיימה לבעיות התשתית של היישובים הבדואים ולהכרה בהם.
ואולם מרואיינים רבים סבורים כי ההזדמנות הזו הוחמצה. תחת שיח של תיקון ובנייה הגיעה מתקפת הריסות חריגה בהיקפה – מהגדולות שחוו בנגב – והיא הותירה מאות אזרחים ללא קורת גג וללא מענה מוסדי חלופי. לדעת המרואיינים, צעדים אלו יצרו והאיצו משבר זהות חריף בקרב הדור הצעיר. משבר זה מתבטא בירידה באמון כלפי המדינה, בתחושת ניכור ובערעור של מושג הנאמנות האזרחית, אשר משליך ישירות על עיצוב הזהות האישית והקולקטיבית.
המרואיינים תיארו מצב של "לא פה ולא שם": בצד אחד יהודים שמפנים אותם מבתיהם, בצד השני החברה הערבית שמאשימה אותם בשיתוף פעולה עם המדינה. "אנחנו לבד", אמר אחד מהם. "היהודים לא רואים אותנו, והערבים לא סומכים עלינו". המלחמה רק החריפה את הפערים הללו, במיוחד כשהבדואים הרגישו שהם נשכחו גם מול האויב מבחוץ וגם מצד המדינה שאמורה להגן עליהם.
מנקודת מבטם של המרואיינים, נחשפת תמונה של הדרה ממושכת והזנחה מתמשכת. אל אותו חלל נכנסים גופים אחרים כמו התנועה האסלאמית וארגונים נוספים שמזהים את המצוקה בשטח ומנסים לסייע
הריסת הבית והריסת הזהות
עבור רבים מהמרואיינים, הריסת הבית אינה רק הרס של קירות, אלא פירוק של עמודי התווך של הזהות הבדואית: המשפחה, הקהילה, תחושת השייכות. הזהות הבדואית, המורכבת מממדים שבטיים, דתיים ולאומיים, עומדת בפני אתגר משמעותי. מרואיינים, בעיקר צעירים, בחרו להציג את עצמם כערבים ישראלים או כפלסטינים, לעיתים אף תוך השמטת הזהות הבדואית. חלקם תיארו את הבחירה בזהות פלסטינית כאקט של מחאה כנגד המדינה והחברה הישראלית שהפקירו אותם. הצעירים שמרימים דגל פלסטין אינם רוצים בהכרח מדינה אחרת; הם מנסים לעורר תשומת לב למצבם.
מרואיינים רבים, מכל שכבות החברה הבדואית בנגב, הביעו תחושות של חוסר אונים, כעס וייאוש. הריסת הבית אינה נתפסת רק כאירוע טכני או משפטי אלא כמתקפה ישירה על הלגיטימיות של קיומם כקהילה.
צעירה מרהט סיפרה: "אני מוסלמית פלסטינית. מישהי מהמשפחה שלי נהרגה על ידי חמאס, למה? מי דואג לנו?" מרואיין אחר אמר: "מתחילת המלחמה אני רואה סטיקרים של 'ביחד ננצח', ביחד עם מי? אתם רואים אותנו ביחד אתכם? כי אם הורסים לי את הבית אני מעדיף לנצח לבד". הוא הציג את עצמו כבדואי ישראלי, אך הוסיף: "יש לי זהות ישראלית, אבל כל עוד השלטון ימשיך ככה", כשהוא מתכוון להריסות הבתים ולתסכול שהן מייצרות, "הדור החדש לא יהיה ישראלי".
כאשר בוחנים את התמונה מנקודת מבטם של המרואיינים, נחשפת תמונה של הדרה ממושכת והזנחה מתמשכת. אך כמו כל חלל שנוצר, זה שמותירה המדינה לא נשאר ריק לאורך זמן. אל אותו חלל נכנסים גופים אחרים כמו התנועה האסלאמית וארגונים נוספים שמזהים את המצוקה בשטח ומנסים לסייע בפתרונות מעשיים ואף בעזרה פשוטה כמו רכישת צינור מים חדש, תיקון גדר הרוסה וניקיון של בתי תפילה.
במציאות כזו, לא מפתיע אפוא לגלות שרבים בפזורה הבדואית מעניקים את קולם לנציגי התנועה האסלאמית, כשהתמיכה בהם אינה נובעת בהכרח מתוך אידאולוגיה דתית אלא מזמינותם ומדאגתם לצורכי החברה. מול הבטחות ריקות מצד המדינה והפקרה ארוכת שנים, הציבור בוחר במי שמספק לו מענה, ולו חלקי וראשוני.
בסופו של דבר הם אינם מבקשים רחמים או הבטחות על הנייר, אלא הכרה ופתרונות בשטח
מבט אל העתיד
בקרב כל המרואיינים עלתה שוב ושוב מרכזיות המשפחה והמסורת. מעבר מגורים כפוי למקום חדש ולא־מותאם, מעבר מיישובים לא־מוכרים ומשטחים רחבי ידיים לערים צפופות (תהליך הרסני עבור אלה שעיסוקם הוא בבעלי חיים ובשטח), הרס בתי מגורים ושכונות בלי מתן מענה הולם ופיזור המשפחה לכפרים שונים – כל אלה מערערים את היכולת לשמור על מרקם משפחתי ושבטי. הזהות הבדואית, אשר לאורך דורות הייתה מושתתת על מבנים קהילתיים מובהקים, מוצאת את עצמה מתפוררת לא רק פיזית אלא גם תרבותית.
כשהמרואיינים נשאלו לגבי פתרון אפשרי הם העלו את הצורך בשיחה ובהיכרות עם השטח ועם התרבות במטרה למצוא את הפתרון האידיאלי לשני הצדדים, וכן את הצורך בהתגמשות הדדית כדי להגיע אל אותו פתרון נכסף. אחד המרואיינים תיאר את מערכת המשפט הבדואי כמערכת נורמטיבית חלופית, הנתפסת כלגיטימית ומועילה יותר מחוקי המדינה, במיוחד ביישוב סכסוכים ובשימור כבוד ויציבות חברתית.
לטענתו, "החוק של המדינה לא שומר על הבדואים ולא דואג לעתידם", ולכן הציע להכיר את מערכת החוקים הבדואית ולשלב אותה באכיפת החוק בנגב, מה שיאפשר להשיג עתיד טוב הן לבדואים והן ליהודים. כשנשאלו על העתיד הקרוב והרחוק, הייתה עמדתם ברורה: אם המדינה תמשיך במדיניות ההריסה וההתעלמות, הזהות הבדואית תוסט לכיוונים של עוינות, ניכור ואף אלימות. ייאוש חברתי עשוי להפוך לפוליטי.
המרואיינים ציינו שלראשונה החברה הבדואית עומדת יחד בסולידריות ומוחה על ההריסות מתוך מחשבה כי לכידות פנימית תוביל לחיזוק כוחם, להעצמת המחאה נגד הריסות הבתים ולהגעה לפתרון מותאם: "הדבר הטוב בממשלה הוא שהם הצליחו להעיר את הציבור הבדואי. אנחנו באמת ביחד; הבעיה נוגעת לכולם, כולם מאוימים. גם מי שלא הרסו לו את הבית יודע שהוא יכול להיות הבא בתור".
עם זאת, רבים הדגישו את התקווה לשיח, להכרה ולחיבור מחודש. הפתרון לדבריהם אינו בהכפפה אלא בהידברות. יש להכיר בזהותם המורכבת ולבנות פתרונות המותאמים לה פיזית, ערכית ותרבותית. בסופו של דבר הם אינם מבקשים רחמים או הבטחות על הנייר, אלא הכרה ופתרונות בשטח.
אם המגמה הזו תימשך, ייתכן שנראה בעתיד הקרוב התחזקות של זהויות חלופיות: פלסטיניות, דתיות ושבטיות, לצד התרחקות מהזהות האזרחית הישראלית
המשבר הנוכחי אינו מקומי ואינו זמני. מדובר בהתנגשות עמוקה בין מדיניות ממשלתית לתפיסות זהות, והיא טומנת בחובה פוטנציאל מערער לחברה הישראלית כולה. כשאזרחים חשים שהמדינה אינה רואה בהם שותפים שווי זכויות אלא מטרד שיש לנהל, הזהות האזרחית שלהם מתערערת.
הזהות הבדואית, שבעבר הייתה גמישה ומורכבת וחיה בשלום עם נאמנויות כפולות לשבט, למסורת ולמדינה, הופכת היום לזירה של מאבק פנימי. דווקא הצעירים, דור העתיד, אלו שגדלו כבר בתוך מוסדות המדינה, מביעים יותר ויותר ניכור כלפיה. אם המגמה הזו תימשך, ייתכן שנראה בעתיד הקרוב התחזקות של זהויות חלופיות: פלסטיניות, דתיות ושבטיות, לצד התרחקות מהזהות האזרחית הישראלית. מדובר בהתפתחות מסוכנת, לא רק לבדואים אלא לכלל החברה הישראלית, כי חברה שאינה יודעת להכיל זהות מורכבת, סופה להיקרע מבפנים.
אוכלוסיית המיעוט הבדואית מצפה מהמדינה לשמש מקור להגנה, להכרה ולשייכות. כאשר המדינה מממשת את נוכחותה בעיקר באמצעות אכיפה, הזנחה או פעולות עוינות כהריסות בתים, תחושת ההשתייכות האזרחית נשחקת. הזהות הישראלית, שהייתה אמורה להיטען במשמעויות חיוביות של אזרחות, שוויון ושותפות, מוחלפת בהדרגה בתחושות של ניכור, אכזבה ואף עוינות כלפי המדינה.
בתנאים אלו, עבור רבים, בעיקר צעירים, מתעמעמת תחושת השותפות בפרויקט הלאומי, והמדינה ופקידיה נתפסים ככוח חיצוני ועוין שיש לפעול כנגדו כדי לדאוג לעתיד החברה הבדואית.
