אחמד עסיד, אינטלקטואל מרוקאי, מותח ביקורת חריפה על "הטבח הדאעשי" שביצעה חמאס ב־7 באוקטובר וסולד ממנהיגיה "המתחבאים במנהרות ובווילות יוקרה בקטר". כפעיל זכויות אדם, הוא תומך מובהק בסוגיה הפלסטינית, ואינו חוסך ביקורת חריפה מישראל, אך כמו רבים בתנועה האמאזיע'ית, הוא מסתייג מהמחאה הפרו־פלסטינית במרוקו, המובלת על ידי חוגים ערביים ואסלאמיסטיים.
מאז פרוץ המלחמה בעזה מתקיימות במרוקו הפגנות פרו־פלסטיניות בהיקף נרחב, ובהם מובעת תמיכה לא־מבוטלת במתקפת "מבול אל־אקצא" שביצעה חמאס ב־7 באוקטובר. על פי סקר דעת קהל, 75% מן המרוקאים רואים במתקפה זו פעולת התנגדות לגיטימית לישראל. על רקע זה, מהדהד קולו הייחודי של אחמד עסיד (أحمد عصيد), אינטלקטואל בולט בתנועת האמאזיע'ית (הברברית) במרוקו, המבטא ביקורת חריפה ביותר כלפי חמאס, וכלפי תנועת האחים המוסלמים באופן כללי, תוך הבעת תמיכה ברורה בסוגיה הפלסטינית והצגת עמדה מורכבת בהתייחס למלחמה בעזה.
עסיד פועל לשיפור מעמדם של האמאזיע'ים בממלכה, ונאבק שנים רבות למען הכרת הממסד המרוקאי בתרבות ובשפה הייחודיות של אוכלוסייתה הילידית הלא־ערבית (האמאזיע'ים הם כ־45-40% מכלל האוכלוסייה). עם זאת, ובניגוד לאינטלקטואלים צפון־אפריקאים אחרים, הוא מרבה לכתוב ולהתראיין בכלי תקשורת בערבית תוך הבעת דעות אמיצות, המשקפות את תפיסת עולמו החילונית והליברלית במדינה שחווה תהליכי דמוקרטיזציה. את ביקורתו כלפי חמאס והאסלאם הרדיקלי יש לראות אפוא כחלק ממאבק רחב יותר במרוקו, ובמגרב בכלל, בין האמאזיע'ים לבין החוגים האסלאמיסטיים ומצדדי הלאומיות הערבית.
בשנים האחרונות, ובעיקר מאז ראשית המלחמה הנוכחית בעזה, החוגים הללו מאשימים את האמאזיע'ים בהיותם "פרו־ציונים" נוכח קשרי האחווה שרקמו בעשורים האחרונים עם גורמים ישראלים ויהודים, ומלינים על הימנעותם מהשתתפות במפגני המחאה הפרו־פלסטינית בממלכה. עסיד, מצידו, מוחה בתוקף על תיאוריות הקונספירציה והמידע המסולף שהללו מפיצים ברשתות החברתיות בדבר שיתוף הפעולה לכאורה בין האמאזיע'ים לבין ישראל, אך בעיקר מותח ביקורת על אופי המאבק הפרו־פלסטיני במרוקו, ומסביר את הסתייגותם של אמאזיע'ים רבים מהשיח הרווח על פלסטין.
הוא סבור כי במשך 75 שנה העיסוק בנושא הפלסטיני במרוקו ממוסגר על ידי שתי תפיסות אידאולוגיות שפוגעות בו מאוד ומקשות על האמאזיע'ים להזדהות עימו: הלאומיות הערבית והאסלאם הפוליטי. השיח הלאומי הפאן־ערבי, שבו תנועות השמאל החילוני בממלכה דוגלות, רואה את הנושא הפלסטיני כנושא "ערבי", כחלק מחתירתו לשערוב של עמי האזור, "אחווה ערבית" ו"אחדות המולדת הערבית מהאוקיינוס ועד המפרץ". אלא שתפיסה זו מדירה את האמאזיע'ים, כמו גם מיעוטים אחרים ואוכלוסיות לא־ערביות אחרות במרחב, דוגמת הכורדים, הקופטים או האפריקאים.
השיח האסלאמיסטי בנוגע לפלסטין יוצר אף הוא רתיעה קשה בקרב האמאזיע'ים (המזוהים עם האסלאם העממי הצופי, המיסטי) משום שהוא רואה בה סוגיה דתית ומבקש לנצלה למען שיקום רעיון הח'ליפות האסלאמית. כחלק מכך, עסיד טוען, שיח זה מבלבל בין יהודים לישראל ומלבה שנאה ליהודים באשר הם. התנועה האמאזיע'ית, לדבריו, נמנעת מהשתתפות בהפגנות הפרו־פלסטיניות משום שהיא סולדת מסיסמאות כגון "הדם הערבי הרותח ברבאט בסולידריות עם פלסטין" או "ח'יבר, ח'יבר, יא יהוד".
עסיד מזכיר כי התנועה האמאזיע'ית נאבקת במשך שנים במנגנוני התעמולה האסלאמיים והפאן־ערביים המתנגדים להכרה בזכויות התרבותיות והלשוניות של האמאזיע'ים, מתכחשים למאפיינים הייחודיים של עמי האזור ושואפים "למוסס את כולם בכור ההיתוך הערבי-אסלאמי". הישגיה של התנועה אשר באו לידי ביטוי בהכרה בזהות האמאזיע'ית ובשפת התאמאזיע'ית בחוקה המרוקאית ב־2011, לא היו לרוחם של חסידי הערביות והאסלאם והם נוטרים לה טינה ומשום כך מפיצים שקרים באשר ליחסה לישראל ולסוגיה הפלסטינית.
הוא סולד מן הניצול שלה את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ולועג למנהיגיה אשר "מתחבאים במנהרות ובווילות יוקרה בקטר, אך דורשים מאנשי עזה התאבדות ועמידה איתנה"
אלא שעסיד שב ומדגיש כי הוא בפרט, והתנועה האמאזיע'ית בכלל, דווקא תומכים עקרונית בזכויות הפלסטינים. כמי שפועלים למען חירויות, זכויות אדם, והכרה בזכויות של עמים ילידיים, הם מצדדים בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית, ומייחלים לסיום "הכיבוש הישראלי" ולהשגת שלום באזור כולו, או במילותיו שלו: "אנחנו עם העם הפלסטיני ועניינו הצודק, אך זהו נושא פוליטי והומניטרי, לא־דתי או אתני". מדינה פלסטינית, הוא סבור, לא תקום בדרך של מלחמה, עימותים או ג'יהאד, אלא כתוצאה ממשא ומתן בדרכי שלום, על בסיס עקרון שתי המדינות. יסודות הנדחים על ידי חמאס, המתנגדת לכל פתרון מדיני.
בעקבות אירועי 7 באוקטובר, פרסם עסיד פוסטים חריפים ביותר נגד האידאולוגיה וההתנהלות של חמאס, שלשיטתו רק מזיקה לעניין הפלסטיני. "חמאס היא זרם איחוואני (של האחים המוסלמים), שמסתמך על מעשי טבח באזרחים בדרך הדאעשית הידועה", כתב. במספר הזדמנויות חזר וטען כי לא ניתן לסווג את התנהלותה באותו יום כ"מוקאומה" (התנגדות), שכן התנגדות לגיטימית היא מאבק בכוחות צבא ובגורמי ביטחון, לא באזרחים. בהקשר זה הביע שאט נפש מהרג של מאות צעירים בפסטיבל מוזיקה (הטבח ברעים) והגדיר את איומי חמאס לחסל חטופים אזרחים כמעשה מתועב המאפיין כנופיות פשע.
חשוב לומר שבהתבטאויות ובראיונות מאוחרים יותר עסיד אומנם הכחיש שכינה את חמאס ארגון טרור, טען כי המאבק בין התנועה לבין הצבא הישראלי כן עונה להגדרה של מוקאומה, ואף הצהיר כי היה מוכן להתייצב לצידה לו הייתה ההתנגדות שלה מובילה לסיום הכיבוש ולעצמאות, אלא שבכל פעם שהיא יוצאת למבצע כלשהו התוצאה היא הרס מוחלט והרג של אלפי נשים וילדים. הוא סולד מן הניצול שלה את האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית ולועג למנהיגיה אשר "מתחבאים במנהרות ובווילות יוקרה בקטר, אך דורשים מאנשי עזה התאבדות ועמידה איתנה".
באופן דומה לכך, עסיד לועג לאסלאמיסטים במרוקו, ובמיוחד למנהיג מפלגת "הצדק והפיתוח", עבד אל־אילה בנכיראן, שמאז תחילת המלחמה חזר והביע את אהדתו לחמאס ואף רמז שלו הייתה ניתנת למרוקאים האפשרות להצטרף ללחימה בעזה היו נשארים במרוקו ארבעה אנשים בלבד. עסיד מכנה את דבריו בדיחה וחוצפה, ומלין על שהוא מעודד עימותים, הרס ומוות בעודו נהנה ממנעמי החיים (תוך התייחסות סרקסטית לתוספות הפנסיה שלו כראש ממשלה לשעבר).
ביקורת חריפה ביותר מטיח אסיד גם על התנהלותן של מדינות ערב בהקשר הפלסטיני, ובראשן קטר. "קשה להבין את המנטליות הערבית", הוא כותב, וממשיך באומרו כי "קטר מממנת את הטילים של חמאס אשר נופלים על ישראל, וכשזו מתחילה להרוס את עזה קטר מציעה עצמה כמתווכת…" הוא מגנה את השימוש שלה ברשת אל־ג'זירה שרק מלבה את האלימות באזור וסבור שכפי שבעשור הקודם היא סייעה לגורמי הג'יהאד בסוריה, מה שתרם להרס המדינה, כיום היא מסייעת לחמאס, שמובילה להרס עזה.
המשטרים הצבאיים באזור משתמשים אף הם באופן אופורטוניסטי בסוגיה הפלסטינית, והוא מביא כדוגמה לכך את אלג'יריה, שלטענתו פעלה למען פיוס פנים־פלסטיני בעיקר כתגובה לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין מרוקו לבין ישראל, אך לאחרונה "נטשה" את הפלסטינים כשנעדרה מ"פסגת קהיר" (ברומזו כי הסיבה לכך היא יחסיה המתוחים עם מדינות האזור). אולם עסיד אינו חוסך ביקורת גם מהמשטר המרוקאי. לדבריו, ההפגנות הפרו־פלסטיניות בממלכה הן בבחינת "פיצוי פסיכולוגי" על הקושי להיאבק ולמחות על נושאים אחרים. השלטונות, לדבריו, יודעים זאת ולכן מתירים את קיומן, אבל בד בבד מונעים כל הפגנה המבטאת ביקורת בנושאי פנים.
לסיום, חשוב לומר כי עסיד אינו חוסך את ביקורתו מישראל ומביע עמדה מורכבת בסוגיית הנורמליזציה. הוא שב ומגנה את "הכיבוש הישראלי", סבור כי על הפשע שביצע חמאס הגיבה ישראל בפשע גדול יותר, ומלין על שהיא מבצעת "נקמה, ענישה קולקטיבית ומעשי טבח נגד האנושות". הוא מחה על שמועצת הביטחון של האו"ם לא אימצה החלטה המחייבת הפסקת אש וסבור כי הקהילה הבין־לאומית צריכה להפעיל לחץ על ישראל לשוב לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים שיוביל להקמת מדינה פלסטינית.
כליברל, הוא סבור כי "עלייתה לשלטון של תנועת היהדות הקיצונית" הובילה לפילוג פנימי עמוק בישראל, שתרם לאירועי 7 באוקטובר, וטוען כי עירוב בין דת לפוליטיקה מוביל בהכרח לקריסת מדינות. לתפיסתו, החמאס והג'יהאד האסלאמי מייצגים את "הימין הקיצוני הפלסטיני" ו"מבצע ההתאבדות" שביצעו רק מחזק את "הימין היהודי הקיצוני" ששואף להרחיב עוד יותר את מפת ישראל על ידי עקירת הפלסטינים.
הוא מכחיש כל קשר אישי לישראל, ובאחד הראיונות אף הדגיש: "איני ציוני ואיני מנרמל (מתומכי הנורמליזציה)". בתוך כך, הוא מזכיר כי הנורמליזציה הפכה למדיניות המוצהרת של מרוקו הרשמית ומסתייג מן התפיסה שלפיה יחסים מדיניים עם ישראל הם "בגידה" בסוגיה הפלסטינית, שכן הם אינם משנים את התמיכה העקרונית בה. ועם זאת, הוא מזכיר ליריביו מבית כי "מרוקו קודמת לפלסטין" וכי מדובר בסוגיה זרה, ולא בסוגיה לאומית.
