כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, ומי שמחפש בימים אלה נחמה בעולם התרבות יתקשה למצוא אותה. תעשיית התרבות הישראלית, מטבע הדברים, משותקת כמעט לחלוטין, אך גם התרבות הערבית, שבעבורי היא תמיד מפלט מן הפוליטיקה האזורית, אינה מה שהייתה לפני 7 באוקטובר. פסטיבלים, הופעות מוזיקה וסימפוזיונים שאמורים היו להתקיים במדינות ערביות שונות, בוטלו או נדחו לאות סולידריות עם הפלסטינים.
אלו שבכל זאת התקיימו, דוגמת יריד הספרים הבין־לאומי של אלג'יריה, הוקדשו לסוגיה הפלסטינית תוך הבעת תמיכה ברורה בדרך "ההתנגדות" האלימה (المقاومة). מרבית האומנים, הזמרים והסופרים הערבים, כמו גם האיגודים המקצועיים של היוצרים הערבים, מביעים אף הם אהדה מוחלטת למאבק הפלסטיני, וכמעט שאינם מותחים ביקורת על הטבח שביצע חמאס.
ובכל זאת, יש גם מי שמשמיעים קול אחר. שלושה סופרים אלג'יראים-צרפתים: כמאל דאוד, בועלם סנסאל ויסמינה ח'דרה, מביעים אהדה ואמפתיה גם כלפי הצד הישראלי, ובמקביל מותחים ביקורת חריפה על חמאס וכן על מדינות האזור. השלושה אומנם מפרסמים את דעותיהם בעיקר בשפה הצרפתית ובעיתונות הצרפתית, אך הם בפירוש כותבים כאלג'יראים וכערבים, ומעוררים שיח נוקב בתקשורת הבין־ערבית ובתקשורת האלג'ירית.
דאוד, סופר ופובליציסט מהעיר אוראן, פרסם בשבועון הצרפתי Le Point טור מרגש תחת הכותרת "מלחמת חמאס-ישראל: מכתב לישראלי אלמוני", וכבר בפתיח ציין כי הוא כותב לישראלי שהוא חונך לשנוא, אך עם השנים למד להבין. הוא חוזר ומזכיר את ההיסטוריה היהודית ומבין את רצונו של הישראלי "לחיות במקום משלו לאחר אלפי שנות נדודים בעולם של אפליה". הוא סבור כי בני ארצו אינם מבינים את "סבלם העתיק" של היהודים-הישראלים, אשר פועלים להגן על עצמם מ"מוות מוחלט ומהיעלמות סופית של יקיריהם…", ומבטא שאט נפש מכל אלה הסבורים כי תמיכה בהרג ישראלים מציבה אותם "לצידו של אלוהים או לצידו של הנכבש".
בטור קודם שלו באותו עיתון כתב דאוד כי תמונות "הניצחון" של חמאס, המראות נשים חטופות, זקנות הנגררות כשלל מלחמה וילדים שבויים, הן עדות ל"טליבאניזציה" (מלשון טליבאן) של הסוגיה הפלסטינית, המבוססת על תפיסות משיחיות ואנטישמיות, כלשונו.
יסמינה ח'דרה (שם העט של מחמד מולסהול), קצין לשעבר בצבא אלג'יריה שמתגורר וכותב בצרפת, פרסם אף הוא פוסט מעורר השראה בעמוד הפייסבוק שלו, ובו כתב: "אזרחים ישראלים נטבחו ללא רחם, משפחות ישראליות הושמדו על ידי חמאס ללא כל אזהרה או איפוק, ומי ששמח על כך אינו ראוי להיות בן אדם". הוא הביע צער עמוק על הסכסוך המתמשך ב"ארץ הנביאים", ועל כך שמלחמות העבר לא הובילו את כל הנוגעים בדבר להבין ש"הדבר האמיתי היחיד הוא החיים, והדבר המקודש היחיד הוא החובה לחיות ולתת לאחרים לחיות".
בועלם סנסאל, עובד לשעבר במשרד התעשייה האלג'ירי, שאף הוא חי כיום בצרפת, ונודע כמתנגד חריף לאסלאם הרדיקלי, פרסם מאמר במגזין Marianne שכותרתו "ארבע השאלות שלי לאחר התקפת חמאס על ישראל". סנסאל מבטא הלם וצער עמוק על קורבנות 7 באוקטובר. הוא סבור כי מתקפת חמאס תרמה למעגל דמים טרגי, ומביע חשש כבד מפני התפתחותה של מלחמת עולם שלישית. נוסף על כך, הוא מפנה שאלות קשות אל הכוחות השונים המעורבים במשבר, ובהם הפלסטינים עצמם, ותוהה "מדוע הפלסטינים, ובמיוחד העזתים, נשארים פסיביים? מדוע אינם מתקוממים נגד מטורפי חמאס והמנגנונים המושחתים של אש"ף השולטים בהם מאז הנכבה ב־1948?"
הטורים הללו גררו ביקורת חריפה ביותר על שלושת הסופרים בשיח התקשורתי הבין־ערבי. הם מואשמים בהיותם "פרו־ציונים", אשר נשענים על "התעמולה הישראלית השקרית", וכמי ש"במקרה הטוב משווים בין התליין לקורבן, ובמקרה הרע פשוט מצדדים בישראל, תוך התעלמות מסבלם של הפלסטינים". כמו כן נטען כי הם "תורמים לדמוניזציה של ההתנגדות בתקשורת המערבית", ובאופן כללי נוטים להציג תמונה סטריאוטיפית של הערבים והמוסלמים "כברברים שונאי יהודים". הודגש כי הם מפרסמים את דעותיהם בכלי תקשורת המזוהים עם הימין הצרפתי, ובמשתמע תורמים לעליית האסלאמופוביה בצרפת ובמערב.
דאוד חוזר ומדגיש את רתיעתו מן הנימוקים הדתיים למלחמה בישראל – ה"התנגדות" או "הזכות האלוהית" להרוג יהודים שהוא מכנה בלעג: ברבריות "קדושה". הוא סבור כי קבוצות הטרור הפלסטיניות משתמשות באמתלה של מלחמת עצמאות כדי להרחיב את "הח'ליפות שלהן"
באלג'יריה עצמה, במיוחד בחוגים הערביים והאסלאמיים, השלושה נחשבים לפרנקופונים אשר אימצו את השפה, התרבות והערכים של צרפת הכובשת לשעבר, ומחפשים להתקבל לחוגי האליטה הספרותית בפריז ולזכות בתהילה בין־לאומית. משום כך, מתנגדיהם טוענים, הם אינם מתייחסים לשיח ולהקשר האנטי־קולוניאלי של המאבק הפלסטיני, שבאלג'יריה נתפס כהמשכו הישיר של המאבק האלג'ירי נגד הקולוניאליזם הצרפתי וזוכה לתמיכה בלתי־מסויגת כמאבק שחרור לאומי (וכפי שביטא זאת לאחרונה הנשיא עבד אל־מג'יד תבון: "הפלסטינים אינם טרוריסטים ולעולם לא יהיו טרוריסטים כי מי שמגן על ארצו ומולדתו אינו טרוריסט").
אלא שבעוד השיח האלג'ירי מבטא אהדה רבה לפלסטינים ולחמאס בזיקה למלחמת העצמאות האלג'ירית, הוא נוטה להתעלם מן מלחמה האחרת שחוותה אלג'יריה: מלחמת האזרחים בשנות התשעים, ששיקפה את עלייתן של תנועות האסלאם הרדיקלי במרחב. שלושת הסופרים לעומת זאת עוסקים רבות בפונדמנטליזם האסלאמי בארצם, שהשפיע לא מעט גם על הרדיקליזציה בעולם הערבי כולו ובמערב, ונראה כי סלידתם מחמאס מושפעת מן הדמיון שהם מוצאים בינו ובין ארגוני הג'יהאד האלג'יריים. ארגונים שביצעו מעשי טבח וטרור אכזריים ופגעו באזרחים רבים חפים מפשע.
דאוד למשל חוזר ומדגיש את רתיעתו מן הנימוקים הדתיים למלחמה בישראל – ה"התנגדות" או "הזכות האלוהית" להרוג יהודים שהוא מכנה בלעג: ברבריות "קדושה". הוא סבור כי קבוצות הטרור הפלסטיניות משתמשות באמתלה של מלחמת עצמאות כדי להרחיב את "הח'ליפות שלהן". מגדיר גם את האסלאמיסטים במדינות ערב כ"אויבים מבית" וטוען שהמלחמה הנוכחית מספקת להם נשק נוסף להפצת שנאה ולביסוס "הח'ליפות, האמירויות וממלכות ימי הביניים שלהם". סנסאל, שב־2012 ביקר בישראל ובעקבות זאת ספג איומים וגינויים מצד חמאס, לועג אף הוא לאנשי התנועה שהוא מכנה "ליצנים המחופשים למחבלים מתאבדים אגדיים".
בנקודה זו חשוב לומר כי גם יצירותיהם הספרותיות של השלושה מוקדשות ברובן לביקורת נוקבת על האסלאם הרדיקלי. ספרו של סנסאל "שבועת הברברים" (1999) לדוגמה, הוא רומן בלשי המתחקה אחר שתי פרשיות רצח בשנים האפלות של מלחמת האזרחים, ומותח ביקורת חריפה על הרצחנות האסלאמיסטית וכן על הממסד האלג'ירי. ספר נוסף שלו "2048: סוף העולם" (שתורגם לעברית ב־2016) הוא חזון אפוקליפטי המציג את עלייתה של ממלכה טוטליטרית אסלאמיסטית. השתתפותו בפסטיבל הסופרים משכנות שאננים, יש לציין, הובילה להחרמתו בארצו ולאובדן "פרס הרומן הערבי" שהיה אמור לקבל מידי שגרירי מדינות ערב בצרפת ומכון העולם הערבי בפריז.
ח'דרה נודע בזכות ספרים כמו "על מה חולמים הזאבים" (שתורגם לעברית ב־2004), המתאר את הידרדרותו של צעיר אלג'יראי מתוסכל המובילה להצטרפותו לארגון טרור, וגם לו יש "רומן" מסוים עם ישראל ועם הסכסוך הישראלי-פלסטיני: ספרו "הפיגוע" (שתורגם אף הוא לעברית ב־2006) עוסק בפיגוע התאבדות שבוצע על ידי מחבלת פלסטינית-ישראלית במסעדה תל אביבית הומה אדם. הספר עובד ב־2012 לסרט על ידי הבמאי הלבנוני זיאד א־דווירי, אך מכיוון שצולם בחלקו בישראל בהשתתפות שחקנים ישראלים (יהודים וערבים), הוא הואשם בנורמליזציה, והסרט נאסר להקרנה בלבנון ובמדינות ערביות אחרות.
הסופרים הללו כאמור אינם חוסכים ביקורת מן המשטרים הערביים, הן בשל התנהלותם מבית והן בשל יחסם לישראל ולסוגיה הפלסטינית. סנסאל קורא לפלסטינים ליטול את גורלם בידם ולהפסיק להסתמך על מדינות ערב משום שהללו "משתמשות בהם כאמצעי לחץ במדיניות החוץ שלהן או כסיסמאות ב'מטבח' [בזירה] הביתי שלהן רק כדי לדכא טוב יותר את בני עמן". בכך הוא רומז לעיסוק הפומבי ולהתבטאויות המרובות של השליטים הערבים באשר למצבו הקשה של העם הפלסטיני כאמצעי להסטת תשומת הלב מכך שבמקביל הם מגבירים את אמצעי הדיכוי כלפי אזרחי מדינותיהם.
דאוד טוען אף הוא כי מדינות ערב אינן באמת דואגות לפלסטינים; הן מעולם לא חלקו עימם את הונן או קיבלו אותם כבני־בית בתחומן, ובאופן כללי "מעדיפות את הפלסטיני מת ולא חי", כאשר הישראלי הפך ל"אויב ההכרחי, התירוץ העיקרי, הדמות שפוטרת אותנו מלבחון את עצמנו מול המציאות שלנו…" הוא מתייחס בסרקזם אל "צבאות השחרור של התקשורת הערבית", ברומזו לערוצי הלוויין הפועלים ממדינות המפרץ העשירות, התורמים להפצת האנטישמיות במרחב. תפיסות שליליות ביותר של היהודים רווחו מאוד עוד בילדותו באלג'יריה, שבה "יהודי" הפך שם נרדף לאדם דחוי, בוגד ויריב, שכן לאחר עזיבת המתיישבים הצרפתים נזקקו האלג'יראים לאויב חדש.
דאוד סבור כי המלחמה בפלסטין הפכה לסוגיה לאומית באלג'יריה בעיקר משום שהיא מעולם לא השתחררה באמת ממלחמת העצמאות שלה עצמה, ולאחר שנים כה רבות של קולוניאליזם "מלחמה הייתה ונותרה הסיפור היחיד שלמענו ראוי לחיות ולמות". "פלסטין החופשית", לדבריו, הפכה לפנטזיה המעידה על אי־קבלת המציאות העולמית, והמלחמה למענה, יותר מן רצון לשחרר את פלסטין, עוררה "בנו" (האלג'יראים) רצון להרוג את הישראלי, אשר "פוטר אותנו מלחשוב, לבנות, לעבוד…"
אך למרות כל האמור לעיל, ובניגוד לטענות מבקריהם, הסופרים הללו בפירוש לא הצטרפו למערך ההסברה של ישראל, והם אינם חוסכים ביקורת על התנהלותה לצד גילוי סולידריות עם הפלסטינים, ובעיקר הבעת התנגדות למלחמה באשר היא. הבוטה מביניהם הוא ח'דרה שסבור כי "סגירת עם בגטו למשך עידנים תוך מניעת מים, חשמל ומזון והפצצתו יומם וליל ללא הבחנה… [תוך פגיעה ב]אימהות, תינוקות, זקנים חולים וילדים, אינה התגובה הנכונה למתקפה שביצע חמאס, לא משנה כמה אכזרית הייתה".
דאוד כאמור מבין את מלחמת ההישרדות של "הישראלי", אך כואב את כאבו של הפלסטיני, אשר "לכוד בין כעסך ורצונך בנקמה לבין קבוצות הטרור האלה". הוא סבור כי כל מלחמה רק מתדלקת את המלחמה הבאה, וכי "אף מלחמה אינה צודקת, אפילו אם היא מוצדקת". סנסאל מצידו טוען כי כל המלחמות לגיטימיות עבור אלה המנהלים אותן, אך הן ברבריות עבור הקורבנות, ובסוף מאמרו הוא מותח ביקורת על המצב הפנימי בישראל ותוהה: "האם הדמוקרטיה הגדולה והיפה שהיא ישראל הופכת עצמה לרפובליקה תיאוקרטית אולטרה־אורתודוקסית על פי המודל האיראני או הסעודי?… האם גם הישראלים, כמו הערבים, נכנעו לצו הדתי הקטלני?"
לסיכום, בימים שבהם מרבית הישראלים משוכנעים יותר מאי פעם כי "כל העולם נגדנו", שלושת הסופרים הללו מוכיחים אחרת. הם מביעים עמדות מורכבות, שמוכיחות שוב כי הערבים והמוסלמים באירופה אינם עשויים מקשה אחת וכי לא כולם עוינים את ישראל ואת הישראלים.
