תושבי ניו דלהי מקבלים את האוטובוס הראשון מפקיסטן, 1999. צילום: רויטרס
דמיון פוליטי הוא אולי הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכול. תושבי ניו דלהי מקבלים עם מחרוזות פרחים את האוטובוס הראשון שהגיע לעיר היישר מפקיסטן, 1999. צילום: רויטרס
Below are share buttons

לא גזירת גורל: ישראל ופלסטין במבט מדלהי

הרגע ההיסטורי של בניית האומה ההודית, עם ההפרדה בין הודו לפקיסטן, הוא אירוע פורה לכתיבה: עם היקף חילופי אוכלוסייה חסר תקדים, אדוות חברתיות ודתיות אדירות, דרמה אנושית ודמיון פוליטי. ספרה של רותם גבע מתחקה אחר סיפורים מעיר הבירה דלהי באותה העת – ובביקורת על הספר, איילת בן-ישי מטילה אור על משמעויותיו הספרותיות ועל ערכו ברגע הזה בישראל ובפלסטין

ספרה של רותם גבע, מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית – Delhi Reborn: Partition and Nation Building in India’s Capital (סטנפורד, 2022) מספר את סיפורה של דלהי, בירתה של הודו משלהי שנות השלושים עד שנות החמישים של המאה הקודמת, כלומר במעבר מהתקופה הקולוניאלית להודו העצמאית. הספר מספר את סיפורה של העיר כמוקד של שני האירועים החשובים בתולדותיה של הודו המודרנית: החלוקה של הודו הקולוניאלית לשתי מדינות (הודו ופקיסטן) ותהליך כינונה כמדינה עצמאית.

שני אירועים אלה, הלפותים זה בזה אך ראויים גם לבחינה נפרדת, עיצבו מחדש את דמותה של העיר וממשיכים לעצב אותה ואת הודו כמדינה עד היום. שניהם רלוונטיים מאוד לקוראים במזרח התיכון גם בגלל ההשוואות המתבקשות בין ההיסטוריה ההודית לזו שלנו, וגם, כפי שאטען בסוף המאמר, משום שההיסטוריה שגבע מספרת מאפשרת לנו גם לבחון מחדש את מציאות חיינו בישראל/פלסטין היום.

ב־15 באוגוסט 1947, עם עזיבת הבריטים, חולקה הודו הקולוניאלית לשתי מדינות עצמאיות: פקיסטן והודו. הראשונה הוקמה כמדינה דתית-מוסלמית, ולעומתה השנייה – כ"חילונית", כלומר מדינת כל אזרחיה. רוב תושבי הודו היו (ועודם) הינדואים, ולמיעוט המוסלמי שנותר במולדתו ניתנה אוטונומיה תרבותית מוגבלת (בעיקר בענייני מעמד אישי, כגון נישואים, ירושה וכדומה).

החלוקה הובילה לחילופי האוכלוסין הגדולים ביותר בתולדות האנושות: בחישוב כולל, כ־18 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ועברו למולדתם החדשה

בפקיסטן, הפיצול הטריטוריאלי והאתני-תרבותי הפנים־מוסלמי הוביל מאוחר יותר לפרישתה של פקיסטן המזרחית, שהפכה לבנגלדש אחרי מלחמה עקובה מדם ב־1971. את העוינות המתמשכת בין הודו לפקיסטן, שממשיכה להתלקח מעת לעת – כמו גם את היחסים המתוחים בין הינדואים למוסלמים בתוך הודו עצמה – ניתן לייחס במידה רבה להשלכותיה של החלוקה, החטא הקדמון של הודו המודרנית.

על אף שההנהגות הקולוניאליות של שתי האוכלוסיות הסכימו על עצם החלוקה, גבולותיהן של שתי המדינות נקבעו בסופו של דבר בחופזה דווקא על ידי השלטון הבריטי היוצא. התוצאה הייתה הרסנית: החלוקה התמקדה אך ורק בדתם של התושבים והתעלמה כמעט לחלוטין מהיבטים אחרים כגון אתניות, שפה, תרבות, בעלוּת על הקרקע וגישה לאדמות חקלאיות ולמקורות פרנסה.

החלוקה הובילה לחילופי האוכלוסין הגדולים ביותר בתולדות האנושות: בחישוב כולל, כ־18 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ועברו למולדתם החדשה. תהליך החלוקה היה כרוך באלימות יוצאת דופן ורחבת היקף: על פי הערכות, מיליון עד שני מיליון אזרחים משני הצדדים נרצחו במהומות במהלך החלוקה ובתקופה שקדמה לה. עשרות אלפי נשים נאנסו, נחטפו למדינת שוביהן ואולצו להינשא.

השלכותיה של החלוקה על כל היבטיה הן מרחיקות לכת וממשיכות עד היום, בין השאר בסכסוכי הגבול, במעמדו השנוי במחלוקת של חבל קשמיר ובאלימות הבין־דתית והבין־קהילתית המזעזעת את הודו מדי פעם ומבנה גם את הזהות הלאומית והתרבותית.

לחיות בדלהי כשההיסטוריה מתהווה

במוקד של אירועי החלוקה הייתה דלהי. העיר צמחה כמרכז מוסלמי חשוב מימי הביניים כבירת סולטנת דלהי ולאחריה בתקופת האימפריה המוֹגוּלית (1857-1649). בשנת 1911, העבירו הבריטים את בירתם האימפריאלית מכלכתה לדלהי, ופיתחו את דלהי "החדשה", שהפכה למרכז שלטוני, תרבותי ומסחרי רב־עוצמה.

לצד התרבות המוסלמית, שנותרה דומיננטית בעיר, גדלה לאיטה האוכלוסייה ההינדואית, שנטלה לעצמה יותר ויותר תפקידים באדמיניסטרציה הקולוניאלית, בכלכלה, באקדמיה ובמאבק הפוליטי לשחרור מהכיבוש הבריטי. בעת החלוקה הפכה מגמה זו לשיטפון: בחודשים שלפניה, וביתר שאת אחריה, קלטה דלהי כחצי מיליון פליטים הינדואים וסיקים שברחו מפקיסטן.

בעיר שאוכלוסייתה הייתה קצת יותר ממיליון תושבים, היה הלחץ על המרחב ועל המשאבים אדיר. ואכן, בספטמבר 1947, פחות מחודש אחרי הכרזת העצמאות, פרצו בעיר פרעות אלימות. אלפי מוסלמים נהרגו ורבים מהם – כ־300,000 מוסלמים (75 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית של העיר) ברחו לפקיסטן. כתוצאה מכך, המוסלמים, שערב העצמאות היו קהילה חזקה פוליטית ומספרית בעיר (היו יותר משליש מהאוכלוסייה), הידלדלו לכדי חמישה אחוזים בלבד.

דרך ההתמקדות בעיר דלהי על אנשיה ומקומותיה, גבע מתארת את האופן שבו אידאולוגיות ותהליכים פוליטיים גדולים נחוו בשטח ועיצבו אותו. האופן הכאוטי שבו נחוו המאורעות על ידי אנשי העיר ופליטיה מדגיש את חוסר הוודאות הקיצוני ששלט בתקופה ודרכו היא הובנה בזמן אמת, לעומת הסיפור ההיסטורי הקוהרנטי יותר שהתגבש בדיעבד. גבע מראה כיצד האופי הלימינלי של תקופה זו – של מעבר מהסדר האימפריאלי לסדר של מדינת הלאום העצמאית – יצר ועיצב את פעולותיהם של השחקנים ההיסטוריים בני הזמן.

האופן הכאוטי שבו נחוו המאורעות על ידי אנשי העיר ופליטיה מדגיש את חוסר הוודאות הקיצוני ששלט בתקופה ודרכו היא הובנה בזמן אמת, לעומת הסיפור ההיסטורי הקוהרנטי יותר שהתגבש בדיעבד

הספר פותח במשבר של המדינה הקולוניאלית במהלך מלחמת העולם השנייה, אז נראתה האימפריה הבריטית שברירית ופגיעה מאי פעם. במהלך המלחמה, הפנימו התושבים בדלהי את הפגיעות של האימפריה, והיו עדים להתרחבות דרמטית של הממשל (למשל, הקמת משרד חדש לקיצוב המזון); הם חוו נוכחות חסרת תקדים של חיילים אמריקאים ובריטים וגם תנופה תעשייתית לצד עליית מחירים ומצוקה כלכלית.

כל אלו קידמו תחושה של שינוי עמוק ותפיסת זמן משיחית שהייתה כר פורה לפוליטיקת המונים אינטנסיבית והפכפכה. במהלך המלחמה פרצה ההתקוממות האנטי־קולוניאלית האחרונה טרם העצמאות – תנועת "Quit India" המפורסמת ב־1942 (שבה הותקפו שוטרים, ג'יפים צבאיים נרגמו באבנים, תחנות רכבת נבזזו, ובנייני ממשל הועלו באש).

במקביל לכך, מפלגת הליגה המוסלמית העלתה לראשונה את הדרישה להקמתה של פקיסטן, וזו צברה תאוצה והשפעה בקרב קהלים מוסלמים בעיר. לעליית הדרישה להקמת פקיסטן התלווה מתח בין־דתי שגאה והגיע לשיאו בחלוקה, במשבר הפליטים בעיר, בטיהור האתני האלים שהתרחש בספטמבר 1947 כנגד המוסלמים בעיר ובהתנקשות בחייו של מהאטמה גנדהי בדלהי בידי פעיל קיצוני של הימין ההינדואי.

כשהיא פורטת את הכאוס הזה לפרטיו ההיסטוריים, גבע עוקבת אחרי שני מתחים בסיסיים שעיצבו את העיר באותה תקופה. הראשון הוא המתח בין דמוקרטיה חילונית לחלוקה על בסיס דתי. כאן עולה במלוא חריפותה שאלה שמסעירה את הודו עד היום (וגם אותנו כאן) והיא שאלת האזרחות: מי שייך ללאום ומהי התשתית לאזרחות?

גבע ממפה פרקטיקות סמכותניות שנותרו מהתקופה הקולוניאלית – החל במעקב אחר דמויות מפתח בעיר כגון מנהיגי אופוזיציה מימין ומשמאל, עורכי עיתונים ופעילים חברתיים

המתח, כך היא מראה, בא לידי ביטוי במאבקים על "הרכוש המוסלמי המפונה" (קטגוריה שמקבילה ל"רכוש הנטוש" בישראל) ובוויכוחים הארסיים בספֵרה הציבורית של עיתוני האורדו בין עורכים מוסלמים ופליטים הינדואים על זכותם על המרחב של העיר והאומה.

פרקים אלו בספר מאירים את משבר החילוניות שעלה על פני השטח כבר בשנים הראשונות ושנעוץ בסתירה הבסיסית שבין ההקמה של רפובליקה דמוקרטית המחויבת לחילוניות, פלורליזם והגנה על מיעוטים מצד אחד; ומצד שני, העובדה שרפובליקה חילונית זו קמה מתוך חלוקה על בסיס דמוגרפי-דתי ולוותה באלימות רחבת היקף ובטיהורים אתניים. גבע מראה כיצד המתח הזה בא לידי ביטוי קונקרטי ברחובותיה של דלהי, וכיצד הוא עיצב אותם מחדש מבחינה מרחבית, דמוגרפית, אידאולוגית ותרבותית.

המתח השני הוא בין דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים וכינון זכויות אזרח מחד גיסא, לבין נטיות סמכותניות מאידך גיסא. בעוד החוקה ההודית מעגנת את זכויות האזרח ובכללן חופש הביטוי, ההתאגדות והזכות לסעד משפטי, פנתה המדינה החדשה באופן אירוני דווקא אל המורשת הסמכותנית הקולוניאלית בעת משבר החלוקה והקריסה הזמנית של החוק והסדר.

גבע ממפה פרקטיקות סמכותניות שנותרו מהתקופה הקולוניאלית – החל במעקב אחר דמויות מפתח בעיר כגון מנהיגי אופוזיציה מימין ומשמאל, עורכי עיתונים ופעילים חברתיים והמשך באיסור הפגנות ובמעצרים מנהליים ללא משפט.

אי-סדר אינטגרלי: בין פוליטיקה לאנשים בשר ודם

עד כאן הספר ותכניו, המאפשרים קריאה מרתקת ומאירת עיניים למתעניינים בהודו (לאו דווקא המודרנית), בהיסטוריה, בדמוקרטיה ובאתגרים הפוליטיים העומדים לפני רבים מאיתנו. לפני שאציע כמה תובנות בעקבות הספר, שני גילויים נאותים: ראשית, אינני היסטוריונית אלא חוקרת ספרות הודית; שנית, רותם היא חברה ואף זכיתי לבקר איתה בדלהי ולראות את העיר (של היום ושל אז) דרך עיניה.

ובכן, מה יש לחוקרת ספרות להגיד על הספר הזה במקום ובזמן הזה?

ראשית, גבע מספרת היטב את הסיפורים האלה. ההיסטוריה שהיא כותבת חיה ומלאת פרטים השזורים בעלילה מהודקת. זה בפני עצמו הישג נאה; לא קל לכתוב עלילה של עיר שהיא כידוע מקום ולא אירוע. כך למשל, סיפורן של המהומות האלימות בין מוסלמים והינדואים בספטמבר 1947 שהגיעו לכדי הטיהור האתני של המוסלמים נקרא בנשימה עצורה ממש.

במקום להכניס אותן בתוך סד של הסבר אחיד וקוהרנטי, גבע נותנת למורכבות לספר את סיפורה, והתוצאה, כמו ברומן טוב, מותירה מקום רב למחשבה ולהבנה עמוקה של הדברים

כמו כן גבע משרטטת דמויות היסטוריות מורכבות שאינן רק בובות המייצגות רעיונות או תהליכים. היא מתארת בפירוט את המאבקים של ראש הממשלה ג'וואהרלאל נהרו לקיום מדינת לאום חילונית ורב־דתית אל מול שר הפנים וולאאבהאי פטל, שהיה קרוב יותר ברוחו לימין ההינדואי. השלטון המרכזי ישב בדלהי, שהייתה כפופה ישירות לממשלה המרכזית, ושני האישים הללו התערבו באופן בלתי־פוסק בענייניה ולמעשה השליכו את המאבקים ביניהם על העיר ועל מעמד השכונות המוסלמיות. בעוד נהרו פעל להגן על השכונות הללו, פטל דרש לפתוח אותן ליישוב של פליטים הינדואים מפקיסטן.

הוויכוח ברמה הפוליטית הגבוהה ביותר ניזון ממאבקים בירוקרטיים, ובה בעת השפיע עליהם כמו גם על המשטרה ועל גופי שיטור סמי־רשמיים וגם על ארגונים חוץ־ממשלתיים – מפלגות פוליטיות ועמותות אזרחיות. התמונה שעולה בשנים הללו היא של עיר שהיא מרחב פוליטי רווי מאבקים, שחווה פילוג בכל רמות הממשל – מהפוליטיקה הגבוהה ועד הדרגים הנמוכים והשוטרים שפעלו בשטח. הגבול בין המדינה לחברה היטשטש באופן קיצוני.

כמו האירועים עצמם, גם הסיפור כאן מוצג בכל אי־הסדר שבו, המשקף לא רק את רוח התקופה הפרועה אלא גם את האמת ההיסטוריוגרפית, שהיא תמיד רצופה סתירות, חוסר הלימה בין כוונה לתוצאה וחוסר קוהרנטיות מבני ואישי של הדמויות שלה. במקום להכניס אותן בתוך סד של הסבר אחיד וקוהרנטי, גבע נותנת למורכבות לספר את סיפורה, והתוצאה, כמו ברומן טוב, מותירה מקום רב למחשבה ולהבנה עמוקה של הדברים.

כך הספר מצליח לאחוז במקל ההיסטוריוגרפי-ספרותי בשני קצותיו: הוא מעמיק במחקר ארכיוני דקדקני וממוסמך, אך משאיר את המורכבות ואת אי־הסדר כחלק אינטגרלי בו.

מאפשרת לספרות לדבר

הפן הספרותי השני בכתיבה ההיסטורית של גבע הוא מחויבותה למקורות ספרותיים כמקור היסטורי בעל ערך, גם אם לא כזה שיש לקבל כפשוטו. כך למשל, גבע פותחת את הספר בציטוט של סופר האורדו אינטזר הוסיין, המתאר את דלהי כאישה שחיקה הריק (בשל בניה המוסלמים שנתלשו ממה) נפתח לקבל אנשים תלושים חדשים. פתיחת הספר בציטוט הזה הוא מעין מדריך לניתוח היסטורי, המצביע על תמות, תהליכים והלכי רוח המשקפים ומבנים את האופן שבו הבינו בני ובנות התקופה את האירועים העוברים עליהם.

ואכן ז'אנרים ספרותיים משמשים כתבניות המייצרות משמעות. הפסקה של חוסיין מתייחסת לז'אנר ספרותי מוכר – ה־shehrashob, שהוא סוג של קינה בשירת האורדו, המבכה את העיר (במקור העיר המוגולית) שירדה מתפארתה. במאה ה־20 היא סיפקה תבנית של משמעות ומסגרת מארגנת להבנת דעיכתה של דלהי המוסלמית ולתהליכים המתוארים בספר שלפנינו.

ואומנם, ז'אנרים אינם רק תופעה ספרותית אלא גם היסטורית. אנחנו מבינים אירוע היסטורי כאירוע מסוג מסוים, והסוגה שאנחנו מזהים מבנה את האופן שאנחנו ממשיגים את האירוע, את הגורמים לו ואת השלכותיו. למשל, גבע מראה איך זיהוי הפרעות הקטלניות שעשו הינדואים במוסלמים כתגרות "בין־ קהילתיות" אפשרו למסגר את האלימות הקשה כסוג מסוים של אירוע, כלומר כקטטה נפוצה.

האירוע קוטלג כמשהו מוכר, רגיל, ולכן כמעט כבלתי־נמנע ואפשר עצימת עיניים (במקרה הטוב) ותמיכה אקטיבית של השלטונות (במקרה הרע) לנוכח האירועים שהלכו והתעצמו עד כדי טיהור אתני של ממש.

כשקראתי את הספר לראשונה בימי השיא של המחאה נגד ההפיכה המשטרית באביב 2023, נחרת בזיכרוני המתח המתואר בין ההתנערות של השלטון העצמאי ממורשת ה"חוק וסדר" הקולוניאלית המדכאת לבין ה"חוק וסדר" שהוצגו כהכרחיים לקיומה של מדינה עצמאית. המדינה – הודו – שלפני רגע "התנערה" מעולו של שלטון קולוניאלי זר, חוששת היום מאלו המתנגדים לכוחה החדש ומתנגדים לה, לעיתים באותם אמצעים ממש. האירוניה מתגלה כאשר מתברר כי המדינה זקוקה להתנגדות כדי לדכא אותה וכך לכונן את כוחה – ולכן את קיומה – אל מולה.

אנחנו למדים שהרגע הנוכחי הזה בחיינו – מדכא ככל שיהיה – כולל גם את כל האופציות שלא נבחר בהן אבל הן כאן, אופפות אותנו כהילה של אפשרות

"הרעיון של פקיסטן" והאופק הישראלי-פלסטיני

מנקודת המבט של ישראל בשנת 2025, הפרק שהופך לרלוונטי במיוחד הוא הפרק הראשון, שבו גבע מגוללת את עלייתו של "הרעיון של פקיסטן" בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת על רקע עליית הלאומיות ההודית, ההתנגדות לקולוניאליזם בריטי וכמובן מלחמת העולם השנייה. הפרק מקבץ ומנתח מספר מדהים של רעיונות, תוכניות ושגיונות החולמים את פקיסטן לכדי מציאות.

חלק מהרעיונות נראים בדיעבד מופרכים לחלוטין. החלוקה הטריטוריאלית – Partition – שאנחנו מבינים היום כמרכז הסיפור לא הייתה כך במקור. למעשה החלוקה הטריטוריאלית התלוותה רק לחלק מהפתרונות האלה שמטרתם הייתה הפרדה – אדמיניסטרטיבית, תרבותית, פדרטיבית – אך לאו דווקא חלוקה. כך למשל מפתיע לגלות במספר מפות ותוכניות משנות הארבעים את האפשרות המוחשית שדלהי העיר תהיה בפקיסטן ולא בהודו, כפי שאכן קרה בפועל.

ואכן, כפי שעולה מהפרק, השאלה המרכזית בשנים שלפני החלוקה הייתה "מה תהיה פקיסטן?" (ולא איפה היא תהיה?). הפרק מסתיים בציטוט הבא:

"ד"ר אישתיאק חוסיין קורשי,… 'לא יכול היה לדמיין שהופעתה של פקיסטן תפגע בשום צורה באחדות הבסיסית של הודו.' חלוקה לא תביא בשום אופן לחלוקת גופה או נשמתה של הודו. זה יהיה הסדר אדמיניסטרטיבי גרידא… הגדרה פוליטית מחדש של תת היבשת שתאפשר לשתי הקהילות לחיות בשלום ולעצב את חייהן בדרכן ה'הודית' שלהן… והוא עדיין ילמד באוניברסיטת דלהי – ביתו האקדמי."

לא צריך להיות היסטוריונית של הודו כדי להבין את העצב שבאפשרויות החסומות ובדרכים-שלא-נבחרו הגלומות בציטוט הקצר הזה ובפרק המספר את סיפורו של תרגיל מורכב בדמיון פוליטי. ואולי בשל כך הוא דיבר אליי כל כך כשקראתי את הספר שוב בימים אלו, כשאנחנו מכורים לתחושת הבלתי־נמנע, ודמיון פוליטי הוא אולי הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכול.

חשוב אם כך לציין כי למרות ובגלל הנחת היסוד של הספר – שהחלוקה הייתה במידה רבה בלתי־נמנעת – סיפורן של הדרכים שלא נבחרו הוא מרכזי שכן הוא מאפשר לנו ללמוד ממה שלא קרה על מה שכן קרה. המצב התודעתי של מה שיכול היה לקרות (אבל לא קרה למעשה) הוא מקום מושבה של הספרות או יותר נכון של הבדיון הריאליסטי.

נבואת ה"בלתי־נמנע" מגשימה את עצמה והופכת את כולנו לשותפים בתוצאותיה (הבלתי־נמנעות). כדי לראות מעבר לבלתי נמנע, אפשר גם להביט מזרחה

עוד בימי קדם טען אריסטו שהספרות נעלה מן ההיסטוריה, שכן האחרונה מספרת לנו רק סיפור אחד מוגבל ודי מקרי בעוד הספרות (אצל אריסטו זו הייתה השירה) שואבת מכל מה שיכול היה להיות, ולכן משרטטת שדה אפשרויות ופעולה רחב ומחכים בהרבה.

מכאן אנחנו למדים שהרגע הנוכחי הזה בחיינו – מדכא ככל שיהיה – כולל גם את כל האופציות שלא נבחר בהן אבל הן כאן, אופפות אותנו כהילה של אפשרות. הן מלמדות על הרגע הזה, על מה אנחנו מוכנים להביא בחשבון ומה לא נתפס בעינינו. זהו כוחה של הספרות – לשרטט תמונה עשירה של מציאות הכוללת את האפשרויות הגלומות בה. במילים אחרות, ה"יכול היה להיות" אינו מספר רק על מה שלא היה, אלא מספק תיאור מלא יותר של מה שכן היה.

ואכן הספר פורש יריעה היסטורית שבה מה שיכול היה לקרות ולא קרה נוכח לצד מה שכן קרה. אנו לומדים כי מה שאנחנו מבינים בדיעבד כגזירת גורל, ייתכן שכלל לא היה כזה. ההיסטוריה של שנות הארבעים והשלושים של המאה הקודמת הנפרשת בספר, היא לא רק טלאולוגית – איך הגענו לאן שהגענו – אלא גם מדגישה את העובדה שגם מה שלא הוביל לשום מקום היה נוכח בתקופה ובעל משמעות היסטורית.

הדברים נכונים גם לישראל של היום. מאז 7 באוקטובר 2023 נראה שכל האירועים מתנהלים באופן בלתי־נמנע. שליטתו של נתניהו במדינה נראית בלתי־נמנעת; פעולותיו של הצבא בעזה נראות בלתי־נמנעת ("מה יכולנו לעשות?"); ונדמה כי "החיים על החרב" ואפילו טיהור אתני, ג'נוסייד ובית הדין הבין־לאומי בהאג הם גזירת גורל. אפילו אלו מאיתנו המתעבים ודוחים את הנרטיבים האלו, נוטים לקבל את אופיים הבלתי־נמנע.

כך, נבואת ה"בלתי־נמנע" מגשימה את עצמה והופכת את כולנו לשותפים בתוצאותיה (הבלתי־נמנעות). כדי לראות מעבר לבלתי נמנע, אפשר גם להביט מזרחה להודו ולקרוא היסטוריה באופן שרותם גבע מציעה לנו.

ספרה של רותם גבע, מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית – Delhi Reborn: Partition and Nation Building in India’s Capital (סטנפורד, 2022) מספר את סיפורה של דלהי, בירתה של הודו משלהי שנות השלושים עד שנות החמישים של המאה הקודמת, כלומר במעבר מהתקופה הקולוניאלית להודו העצמאית. הספר מספר את סיפורה של העיר כמוקד של שני האירועים החשובים בתולדותיה של הודו המודרנית: החלוקה של הודו הקולוניאלית לשתי מדינות (הודו ופקיסטן) ותהליך כינונה כמדינה עצמאית.

שני אירועים אלה, הלפותים זה בזה אך ראויים גם לבחינה נפרדת, עיצבו מחדש את דמותה של העיר וממשיכים לעצב אותה ואת הודו כמדינה עד היום. שניהם רלוונטיים מאוד לקוראים במזרח התיכון גם בגלל ההשוואות המתבקשות בין ההיסטוריה ההודית לזו שלנו, וגם, כפי שאטען בסוף המאמר, משום שההיסטוריה שגבע מספרת מאפשרת לנו גם לבחון מחדש את מציאות חיינו בישראל/פלסטין היום.

ב־15 באוגוסט 1947, עם עזיבת הבריטים, חולקה הודו הקולוניאלית לשתי מדינות עצמאיות: פקיסטן והודו. הראשונה הוקמה כמדינה דתית-מוסלמית, ולעומתה השנייה – כ"חילונית", כלומר מדינת כל אזרחיה. רוב תושבי הודו היו (ועודם) הינדואים, ולמיעוט המוסלמי שנותר במולדתו ניתנה אוטונומיה תרבותית מוגבלת (בעיקר בענייני מעמד אישי, כגון נישואים, ירושה וכדומה).

החלוקה הובילה לחילופי האוכלוסין הגדולים ביותר בתולדות האנושות: בחישוב כולל, כ־18 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ועברו למולדתם החדשה

בפקיסטן, הפיצול הטריטוריאלי והאתני-תרבותי הפנים־מוסלמי הוביל מאוחר יותר לפרישתה של פקיסטן המזרחית, שהפכה לבנגלדש אחרי מלחמה עקובה מדם ב־1971. את העוינות המתמשכת בין הודו לפקיסטן, שממשיכה להתלקח מעת לעת – כמו גם את היחסים המתוחים בין הינדואים למוסלמים בתוך הודו עצמה – ניתן לייחס במידה רבה להשלכותיה של החלוקה, החטא הקדמון של הודו המודרנית.

על אף שההנהגות הקולוניאליות של שתי האוכלוסיות הסכימו על עצם החלוקה, גבולותיהן של שתי המדינות נקבעו בסופו של דבר בחופזה דווקא על ידי השלטון הבריטי היוצא. התוצאה הייתה הרסנית: החלוקה התמקדה אך ורק בדתם של התושבים והתעלמה כמעט לחלוטין מהיבטים אחרים כגון אתניות, שפה, תרבות, בעלוּת על הקרקע וגישה לאדמות חקלאיות ולמקורות פרנסה.

החלוקה הובילה לחילופי האוכלוסין הגדולים ביותר בתולדות האנושות: בחישוב כולל, כ־18 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם ועברו למולדתם החדשה. תהליך החלוקה היה כרוך באלימות יוצאת דופן ורחבת היקף: על פי הערכות, מיליון עד שני מיליון אזרחים משני הצדדים נרצחו במהומות במהלך החלוקה ובתקופה שקדמה לה. עשרות אלפי נשים נאנסו, נחטפו למדינת שוביהן ואולצו להינשא.

השלכותיה של החלוקה על כל היבטיה הן מרחיקות לכת וממשיכות עד היום, בין השאר בסכסוכי הגבול, במעמדו השנוי במחלוקת של חבל קשמיר ובאלימות הבין־דתית והבין־קהילתית המזעזעת את הודו מדי פעם ומבנה גם את הזהות הלאומית והתרבותית.

לחיות בדלהי כשההיסטוריה מתהווה

במוקד של אירועי החלוקה הייתה דלהי. העיר צמחה כמרכז מוסלמי חשוב מימי הביניים כבירת סולטנת דלהי ולאחריה בתקופת האימפריה המוֹגוּלית (1857-1649). בשנת 1911, העבירו הבריטים את בירתם האימפריאלית מכלכתה לדלהי, ופיתחו את דלהי "החדשה", שהפכה למרכז שלטוני, תרבותי ומסחרי רב־עוצמה.

לצד התרבות המוסלמית, שנותרה דומיננטית בעיר, גדלה לאיטה האוכלוסייה ההינדואית, שנטלה לעצמה יותר ויותר תפקידים באדמיניסטרציה הקולוניאלית, בכלכלה, באקדמיה ובמאבק הפוליטי לשחרור מהכיבוש הבריטי. בעת החלוקה הפכה מגמה זו לשיטפון: בחודשים שלפניה, וביתר שאת אחריה, קלטה דלהי כחצי מיליון פליטים הינדואים וסיקים שברחו מפקיסטן.

בעיר שאוכלוסייתה הייתה קצת יותר ממיליון תושבים, היה הלחץ על המרחב ועל המשאבים אדיר. ואכן, בספטמבר 1947, פחות מחודש אחרי הכרזת העצמאות, פרצו בעיר פרעות אלימות. אלפי מוסלמים נהרגו ורבים מהם – כ־300,000 מוסלמים (75 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית של העיר) ברחו לפקיסטן. כתוצאה מכך, המוסלמים, שערב העצמאות היו קהילה חזקה פוליטית ומספרית בעיר (היו יותר משליש מהאוכלוסייה), הידלדלו לכדי חמישה אחוזים בלבד.

דרך ההתמקדות בעיר דלהי על אנשיה ומקומותיה, גבע מתארת את האופן שבו אידאולוגיות ותהליכים פוליטיים גדולים נחוו בשטח ועיצבו אותו. האופן הכאוטי שבו נחוו המאורעות על ידי אנשי העיר ופליטיה מדגיש את חוסר הוודאות הקיצוני ששלט בתקופה ודרכו היא הובנה בזמן אמת, לעומת הסיפור ההיסטורי הקוהרנטי יותר שהתגבש בדיעבד. גבע מראה כיצד האופי הלימינלי של תקופה זו – של מעבר מהסדר האימפריאלי לסדר של מדינת הלאום העצמאית – יצר ועיצב את פעולותיהם של השחקנים ההיסטוריים בני הזמן.

האופן הכאוטי שבו נחוו המאורעות על ידי אנשי העיר ופליטיה מדגיש את חוסר הוודאות הקיצוני ששלט בתקופה ודרכו היא הובנה בזמן אמת, לעומת הסיפור ההיסטורי הקוהרנטי יותר שהתגבש בדיעבד

הספר פותח במשבר של המדינה הקולוניאלית במהלך מלחמת העולם השנייה, אז נראתה האימפריה הבריטית שברירית ופגיעה מאי פעם. במהלך המלחמה, הפנימו התושבים בדלהי את הפגיעות של האימפריה, והיו עדים להתרחבות דרמטית של הממשל (למשל, הקמת משרד חדש לקיצוב המזון); הם חוו נוכחות חסרת תקדים של חיילים אמריקאים ובריטים וגם תנופה תעשייתית לצד עליית מחירים ומצוקה כלכלית.

כל אלו קידמו תחושה של שינוי עמוק ותפיסת זמן משיחית שהייתה כר פורה לפוליטיקת המונים אינטנסיבית והפכפכה. במהלך המלחמה פרצה ההתקוממות האנטי־קולוניאלית האחרונה טרם העצמאות – תנועת "Quit India" המפורסמת ב־1942 (שבה הותקפו שוטרים, ג'יפים צבאיים נרגמו באבנים, תחנות רכבת נבזזו, ובנייני ממשל הועלו באש).

במקביל לכך, מפלגת הליגה המוסלמית העלתה לראשונה את הדרישה להקמתה של פקיסטן, וזו צברה תאוצה והשפעה בקרב קהלים מוסלמים בעיר. לעליית הדרישה להקמת פקיסטן התלווה מתח בין־דתי שגאה והגיע לשיאו בחלוקה, במשבר הפליטים בעיר, בטיהור האתני האלים שהתרחש בספטמבר 1947 כנגד המוסלמים בעיר ובהתנקשות בחייו של מהאטמה גנדהי בדלהי בידי פעיל קיצוני של הימין ההינדואי.

כשהיא פורטת את הכאוס הזה לפרטיו ההיסטוריים, גבע עוקבת אחרי שני מתחים בסיסיים שעיצבו את העיר באותה תקופה. הראשון הוא המתח בין דמוקרטיה חילונית לחלוקה על בסיס דתי. כאן עולה במלוא חריפותה שאלה שמסעירה את הודו עד היום (וגם אותנו כאן) והיא שאלת האזרחות: מי שייך ללאום ומהי התשתית לאזרחות?

גבע ממפה פרקטיקות סמכותניות שנותרו מהתקופה הקולוניאלית – החל במעקב אחר דמויות מפתח בעיר כגון מנהיגי אופוזיציה מימין ומשמאל, עורכי עיתונים ופעילים חברתיים

המתח, כך היא מראה, בא לידי ביטוי במאבקים על "הרכוש המוסלמי המפונה" (קטגוריה שמקבילה ל"רכוש הנטוש" בישראל) ובוויכוחים הארסיים בספֵרה הציבורית של עיתוני האורדו בין עורכים מוסלמים ופליטים הינדואים על זכותם על המרחב של העיר והאומה.

פרקים אלו בספר מאירים את משבר החילוניות שעלה על פני השטח כבר בשנים הראשונות ושנעוץ בסתירה הבסיסית שבין ההקמה של רפובליקה דמוקרטית המחויבת לחילוניות, פלורליזם והגנה על מיעוטים מצד אחד; ומצד שני, העובדה שרפובליקה חילונית זו קמה מתוך חלוקה על בסיס דמוגרפי-דתי ולוותה באלימות רחבת היקף ובטיהורים אתניים. גבע מראה כיצד המתח הזה בא לידי ביטוי קונקרטי ברחובותיה של דלהי, וכיצד הוא עיצב אותם מחדש מבחינה מרחבית, דמוגרפית, אידאולוגית ותרבותית.

המתח השני הוא בין דמוקרטיזציה של החיים הפוליטיים וכינון זכויות אזרח מחד גיסא, לבין נטיות סמכותניות מאידך גיסא. בעוד החוקה ההודית מעגנת את זכויות האזרח ובכללן חופש הביטוי, ההתאגדות והזכות לסעד משפטי, פנתה המדינה החדשה באופן אירוני דווקא אל המורשת הסמכותנית הקולוניאלית בעת משבר החלוקה והקריסה הזמנית של החוק והסדר.

גבע ממפה פרקטיקות סמכותניות שנותרו מהתקופה הקולוניאלית – החל במעקב אחר דמויות מפתח בעיר כגון מנהיגי אופוזיציה מימין ומשמאל, עורכי עיתונים ופעילים חברתיים והמשך באיסור הפגנות ובמעצרים מנהליים ללא משפט.

אי-סדר אינטגרלי: בין פוליטיקה לאנשים בשר ודם

עד כאן הספר ותכניו, המאפשרים קריאה מרתקת ומאירת עיניים למתעניינים בהודו (לאו דווקא המודרנית), בהיסטוריה, בדמוקרטיה ובאתגרים הפוליטיים העומדים לפני רבים מאיתנו. לפני שאציע כמה תובנות בעקבות הספר, שני גילויים נאותים: ראשית, אינני היסטוריונית אלא חוקרת ספרות הודית; שנית, רותם היא חברה ואף זכיתי לבקר איתה בדלהי ולראות את העיר (של היום ושל אז) דרך עיניה.

ובכן, מה יש לחוקרת ספרות להגיד על הספר הזה במקום ובזמן הזה?

ראשית, גבע מספרת היטב את הסיפורים האלה. ההיסטוריה שהיא כותבת חיה ומלאת פרטים השזורים בעלילה מהודקת. זה בפני עצמו הישג נאה; לא קל לכתוב עלילה של עיר שהיא כידוע מקום ולא אירוע. כך למשל, סיפורן של המהומות האלימות בין מוסלמים והינדואים בספטמבר 1947 שהגיעו לכדי הטיהור האתני של המוסלמים נקרא בנשימה עצורה ממש.

במקום להכניס אותן בתוך סד של הסבר אחיד וקוהרנטי, גבע נותנת למורכבות לספר את סיפורה, והתוצאה, כמו ברומן טוב, מותירה מקום רב למחשבה ולהבנה עמוקה של הדברים

כמו כן גבע משרטטת דמויות היסטוריות מורכבות שאינן רק בובות המייצגות רעיונות או תהליכים. היא מתארת בפירוט את המאבקים של ראש הממשלה ג'וואהרלאל נהרו לקיום מדינת לאום חילונית ורב־דתית אל מול שר הפנים וולאאבהאי פטל, שהיה קרוב יותר ברוחו לימין ההינדואי. השלטון המרכזי ישב בדלהי, שהייתה כפופה ישירות לממשלה המרכזית, ושני האישים הללו התערבו באופן בלתי־פוסק בענייניה ולמעשה השליכו את המאבקים ביניהם על העיר ועל מעמד השכונות המוסלמיות. בעוד נהרו פעל להגן על השכונות הללו, פטל דרש לפתוח אותן ליישוב של פליטים הינדואים מפקיסטן.

הוויכוח ברמה הפוליטית הגבוהה ביותר ניזון ממאבקים בירוקרטיים, ובה בעת השפיע עליהם כמו גם על המשטרה ועל גופי שיטור סמי־רשמיים וגם על ארגונים חוץ־ממשלתיים – מפלגות פוליטיות ועמותות אזרחיות. התמונה שעולה בשנים הללו היא של עיר שהיא מרחב פוליטי רווי מאבקים, שחווה פילוג בכל רמות הממשל – מהפוליטיקה הגבוהה ועד הדרגים הנמוכים והשוטרים שפעלו בשטח. הגבול בין המדינה לחברה היטשטש באופן קיצוני.

כמו האירועים עצמם, גם הסיפור כאן מוצג בכל אי־הסדר שבו, המשקף לא רק את רוח התקופה הפרועה אלא גם את האמת ההיסטוריוגרפית, שהיא תמיד רצופה סתירות, חוסר הלימה בין כוונה לתוצאה וחוסר קוהרנטיות מבני ואישי של הדמויות שלה. במקום להכניס אותן בתוך סד של הסבר אחיד וקוהרנטי, גבע נותנת למורכבות לספר את סיפורה, והתוצאה, כמו ברומן טוב, מותירה מקום רב למחשבה ולהבנה עמוקה של הדברים.

כך הספר מצליח לאחוז במקל ההיסטוריוגרפי-ספרותי בשני קצותיו: הוא מעמיק במחקר ארכיוני דקדקני וממוסמך, אך משאיר את המורכבות ואת אי־הסדר כחלק אינטגרלי בו.

מאפשרת לספרות לדבר

הפן הספרותי השני בכתיבה ההיסטורית של גבע הוא מחויבותה למקורות ספרותיים כמקור היסטורי בעל ערך, גם אם לא כזה שיש לקבל כפשוטו. כך למשל, גבע פותחת את הספר בציטוט של סופר האורדו אינטזר הוסיין, המתאר את דלהי כאישה שחיקה הריק (בשל בניה המוסלמים שנתלשו ממה) נפתח לקבל אנשים תלושים חדשים. פתיחת הספר בציטוט הזה הוא מעין מדריך לניתוח היסטורי, המצביע על תמות, תהליכים והלכי רוח המשקפים ומבנים את האופן שבו הבינו בני ובנות התקופה את האירועים העוברים עליהם.

ואכן ז'אנרים ספרותיים משמשים כתבניות המייצרות משמעות. הפסקה של חוסיין מתייחסת לז'אנר ספרותי מוכר – ה־shehrashob, שהוא סוג של קינה בשירת האורדו, המבכה את העיר (במקור העיר המוגולית) שירדה מתפארתה. במאה ה־20 היא סיפקה תבנית של משמעות ומסגרת מארגנת להבנת דעיכתה של דלהי המוסלמית ולתהליכים המתוארים בספר שלפנינו.

ואומנם, ז'אנרים אינם רק תופעה ספרותית אלא גם היסטורית. אנחנו מבינים אירוע היסטורי כאירוע מסוג מסוים, והסוגה שאנחנו מזהים מבנה את האופן שאנחנו ממשיגים את האירוע, את הגורמים לו ואת השלכותיו. למשל, גבע מראה איך זיהוי הפרעות הקטלניות שעשו הינדואים במוסלמים כתגרות "בין־ קהילתיות" אפשרו למסגר את האלימות הקשה כסוג מסוים של אירוע, כלומר כקטטה נפוצה.

האירוע קוטלג כמשהו מוכר, רגיל, ולכן כמעט כבלתי־נמנע ואפשר עצימת עיניים (במקרה הטוב) ותמיכה אקטיבית של השלטונות (במקרה הרע) לנוכח האירועים שהלכו והתעצמו עד כדי טיהור אתני של ממש.

כשקראתי את הספר לראשונה בימי השיא של המחאה נגד ההפיכה המשטרית באביב 2023, נחרת בזיכרוני המתח המתואר בין ההתנערות של השלטון העצמאי ממורשת ה"חוק וסדר" הקולוניאלית המדכאת לבין ה"חוק וסדר" שהוצגו כהכרחיים לקיומה של מדינה עצמאית. המדינה – הודו – שלפני רגע "התנערה" מעולו של שלטון קולוניאלי זר, חוששת היום מאלו המתנגדים לכוחה החדש ומתנגדים לה, לעיתים באותם אמצעים ממש. האירוניה מתגלה כאשר מתברר כי המדינה זקוקה להתנגדות כדי לדכא אותה וכך לכונן את כוחה – ולכן את קיומה – אל מולה.

אנחנו למדים שהרגע הנוכחי הזה בחיינו – מדכא ככל שיהיה – כולל גם את כל האופציות שלא נבחר בהן אבל הן כאן, אופפות אותנו כהילה של אפשרות

"הרעיון של פקיסטן" והאופק הישראלי-פלסטיני

מנקודת המבט של ישראל בשנת 2025, הפרק שהופך לרלוונטי במיוחד הוא הפרק הראשון, שבו גבע מגוללת את עלייתו של "הרעיון של פקיסטן" בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת על רקע עליית הלאומיות ההודית, ההתנגדות לקולוניאליזם בריטי וכמובן מלחמת העולם השנייה. הפרק מקבץ ומנתח מספר מדהים של רעיונות, תוכניות ושגיונות החולמים את פקיסטן לכדי מציאות.

חלק מהרעיונות נראים בדיעבד מופרכים לחלוטין. החלוקה הטריטוריאלית – Partition – שאנחנו מבינים היום כמרכז הסיפור לא הייתה כך במקור. למעשה החלוקה הטריטוריאלית התלוותה רק לחלק מהפתרונות האלה שמטרתם הייתה הפרדה – אדמיניסטרטיבית, תרבותית, פדרטיבית – אך לאו דווקא חלוקה. כך למשל מפתיע לגלות במספר מפות ותוכניות משנות הארבעים את האפשרות המוחשית שדלהי העיר תהיה בפקיסטן ולא בהודו, כפי שאכן קרה בפועל.

ואכן, כפי שעולה מהפרק, השאלה המרכזית בשנים שלפני החלוקה הייתה "מה תהיה פקיסטן?" (ולא איפה היא תהיה?). הפרק מסתיים בציטוט הבא:

"ד"ר אישתיאק חוסיין קורשי,… 'לא יכול היה לדמיין שהופעתה של פקיסטן תפגע בשום צורה באחדות הבסיסית של הודו.' חלוקה לא תביא בשום אופן לחלוקת גופה או נשמתה של הודו. זה יהיה הסדר אדמיניסטרטיבי גרידא… הגדרה פוליטית מחדש של תת היבשת שתאפשר לשתי הקהילות לחיות בשלום ולעצב את חייהן בדרכן ה'הודית' שלהן… והוא עדיין ילמד באוניברסיטת דלהי – ביתו האקדמי."

לא צריך להיות היסטוריונית של הודו כדי להבין את העצב שבאפשרויות החסומות ובדרכים-שלא-נבחרו הגלומות בציטוט הקצר הזה ובפרק המספר את סיפורו של תרגיל מורכב בדמיון פוליטי. ואולי בשל כך הוא דיבר אליי כל כך כשקראתי את הספר שוב בימים אלו, כשאנחנו מכורים לתחושת הבלתי־נמנע, ודמיון פוליטי הוא אולי הדבר שאנחנו זקוקים לו יותר מכול.

חשוב אם כך לציין כי למרות ובגלל הנחת היסוד של הספר – שהחלוקה הייתה במידה רבה בלתי־נמנעת – סיפורן של הדרכים שלא נבחרו הוא מרכזי שכן הוא מאפשר לנו ללמוד ממה שלא קרה על מה שכן קרה. המצב התודעתי של מה שיכול היה לקרות (אבל לא קרה למעשה) הוא מקום מושבה של הספרות או יותר נכון של הבדיון הריאליסטי.

נבואת ה"בלתי־נמנע" מגשימה את עצמה והופכת את כולנו לשותפים בתוצאותיה (הבלתי־נמנעות). כדי לראות מעבר לבלתי נמנע, אפשר גם להביט מזרחה

עוד בימי קדם טען אריסטו שהספרות נעלה מן ההיסטוריה, שכן האחרונה מספרת לנו רק סיפור אחד מוגבל ודי מקרי בעוד הספרות (אצל אריסטו זו הייתה השירה) שואבת מכל מה שיכול היה להיות, ולכן משרטטת שדה אפשרויות ופעולה רחב ומחכים בהרבה.

מכאן אנחנו למדים שהרגע הנוכחי הזה בחיינו – מדכא ככל שיהיה – כולל גם את כל האופציות שלא נבחר בהן אבל הן כאן, אופפות אותנו כהילה של אפשרות. הן מלמדות על הרגע הזה, על מה אנחנו מוכנים להביא בחשבון ומה לא נתפס בעינינו. זהו כוחה של הספרות – לשרטט תמונה עשירה של מציאות הכוללת את האפשרויות הגלומות בה. במילים אחרות, ה"יכול היה להיות" אינו מספר רק על מה שלא היה, אלא מספק תיאור מלא יותר של מה שכן היה.

ואכן הספר פורש יריעה היסטורית שבה מה שיכול היה לקרות ולא קרה נוכח לצד מה שכן קרה. אנו לומדים כי מה שאנחנו מבינים בדיעבד כגזירת גורל, ייתכן שכלל לא היה כזה. ההיסטוריה של שנות הארבעים והשלושים של המאה הקודמת הנפרשת בספר, היא לא רק טלאולוגית – איך הגענו לאן שהגענו – אלא גם מדגישה את העובדה שגם מה שלא הוביל לשום מקום היה נוכח בתקופה ובעל משמעות היסטורית.

הדברים נכונים גם לישראל של היום. מאז 7 באוקטובר 2023 נראה שכל האירועים מתנהלים באופן בלתי־נמנע. שליטתו של נתניהו במדינה נראית בלתי־נמנעת; פעולותיו של הצבא בעזה נראות בלתי־נמנעת ("מה יכולנו לעשות?"); ונדמה כי "החיים על החרב" ואפילו טיהור אתני, ג'נוסייד ובית הדין הבין־לאומי בהאג הם גזירת גורל. אפילו אלו מאיתנו המתעבים ודוחים את הנרטיבים האלו, נוטים לקבל את אופיים הבלתי־נמנע.

כך, נבואת ה"בלתי־נמנע" מגשימה את עצמה והופכת את כולנו לשותפים בתוצאותיה (הבלתי־נמנעות). כדי לראות מעבר לבלתי נמנע, אפשר גם להביט מזרחה להודו ולקרוא היסטוריה באופן שרותם גבע מציעה לנו.

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה