הפעם הראשונה שהבנתי שהמלחמה הזאת שונה משאר המלחמות הייתה כאשר הגעתי לרפיח במסע עקורים שכילה את כוחותיי, את רכושי ואפילו את אנושיותי. גיליתי שהמלחמה הזאת שונה כשהפכנו לזרים ועזבנו את ביתנו באמצע העיר עזה כדי לחיות חיים פרימיטיביים שאין כל קשר בינם ובין עידן הציוויליזציה.
כל בני המשפחה קיבלו על עצמם את האחריות לקום מוקדם בכל בוקר בחיפוש אחר חיים. גם אני למדתי לעשות דברים שלא שיערתי בנפשי שאעשה בימי חיי כמו לעמוד באמצע הרחוב מול תנור פרימיטיבי שעשוי מבוץ כדי לחכות שיגיע תורי לאפות את הבצק שהכנתי קודם לכן מקמח באוהל. אפילו הקמח היה מקולקל והעלה ריח רקוב וקפצו ממנו ברחשים, אבל נאלצתי להתעלם כי לא הייתה אפשרות אחרת.
אני לא היחידה שחיה בתנאים האלה, שמוסיפים להידרדר. במיוחד עם הסגירה המוחלטת של מעברי הגבול בחודשיים האחרונים ומאז סיום הפסקת האש בחודש ינואר הפכו החיים ברצועת עזה לאכזריים יותר. צל הרעב שריחף מעל שמי הרצועה הפך למציאות עם התגברות זעקות הילדים שמבקשים אוכל. כאן הגיע תורן של האימהות, שהן הביטוי המוחשי ביותר לאמירה ש"הצורך הוא אבי ההמצאה".
אום חאתם, אישה בשנות השלושים לחייה ואם לארבעה שהגדול בהם בן עשר, חיה בתוך אוהל שנמצא בחוף הים של ח'אן יונס כבר שנה יחד עם משפחתה לאחר שנעקרה מרפיח. היא סיפרה שעם הימעטות כמות הקמח שהשתמשה בו כדי לאפות לחם, היא ניסתה למצוא שיטה כדי שהקמח לא ייגמר כל כך מהר. הפתרון היחיד שהיא מצאה הוא לערבב את הקמח בחומרים אחרים. פעם בעדשים טחונות ופעם בפסטה מבושלת שהיא מעכה. אף על פי שהלחם שינה לגמרי את טעמו אף לא אחד מבני המשפחה התלונן.
הילדים התחילו להתלונן על מחלות ומכאובים בבטן כתוצאה מאכילה מרובה של קופסאות שימורים שמכילות חומרים משמרים. הם מתלוננים על כאבים בעצמות שנגרמים ממחסור בסידן
היא מספרת: לא נותר לי דבר מה הראוי למאכל, ואין לנו כמעט רכוש חוץ מהמעט שבעלי מצליח להשיג. הוא מטעין את הטלפונים של העקורים בעזרת מצבר לרכב גדול שיש ברשותו. את המצבר הוא מטעין בעזרת לוח לאנרגיה סולרית שהוא קנה בשארית כספנו לפני שהפציצו את הבית שלנו והתיישבנו באוהל הזה.
כך הוא הגיע למקצוע החדש הזה שמבטא את רוח התקופה, מטעין הטלפונים של העקורים שאין להם גישה מסודרת לחשמל מאז תחילת המלחמה, כדי להצליח להשיג כמה שקלים מדי יום. היום אנחנו לא מוצאים מה לקנות עם הכסף הזה, ואם כבר מוצאים משהו, המחיר אסטרונומי.
הילדים התחילו להתלונן על מחלות ומכאובים בבטן כתוצאה מאכילה מרובה של קופסאות שימורים שמכילות חומרים משמרים, והחלו להופיע אצלם תסמינים של תת־תזונה. הם מתלוננים על כאבים בעצמות שנגרמים ממחסור בסידן. ילדיי זה חודשים ארוכים שכחו את טעמם של ביצים וחלב.
יום אחד החלטתי ללכת לכיוון של מה שנשאר ממה שהיו האדמות החקלאיות שלנו באזור אל־מואסי. מצאתי שם עשב שלא הכרתי את שמו. בכל זאת החלטתי לקטוף את העלים הרחבים שלו והבאתי אותם לאוהל. בישלתי את העלים שחתכתי לחתיכות קטנות בתוך מים רותחים לאחר מאמץ להדליק את האש והוספתי קצת מלח ותבלינים כדי להתגבר על הטעם שלהם. לאחר מכן הוספתי חתיכות לחם ישן שכמעט החלו להעלות עובש וערבבתי היטב בתוך המים עד שהתרככו והגשתי לילדים.
להפתעתי הילדים אהבו את התבשיל שיצרתי כי זה היה שינוי מבורך מהטעם של קופסאות השימורים, הדבר היחיד שהם אוכלים זה חודשים.
המצב של אום אחמד, אם צעירה לשני ילדים, אינו שונה מאוד מזה של אום חאתם. גם היא סובלת מתנאי החיים באוהל. היא הכי סובלת מהניסיונות לחמם מים כדי לקלח את ילדיה הקטנים ומחוסר הפרטיות שבאוהל. היא מבקשת מבעלה לעמוד בפתח האוהל כדי לחסום גם את פרצי הרוח וגם את מבטי הזרים, וכאשר הוא רוצה להתקלח הם מחליפים תפקידים.
הדגים של עזה הפסיקו להיות המנה הנפוצה בשולחנות העניים. כולם משתוקקים לטעם הדגים, ואם מישהו מעז להתקרב לים ומצליח לדוג דג, הוא יכול כעת למכור אותו במחיר אסטרונומי
כל אחד מבני המשפחה מניח בתורו את גופו בתוך אמבטיה מאולתרת מפלסטיק ושופך מעט מים בזהירות כדי לא להציף את האוהל במים. אום אחמד ניסתה למצוא אוכל לילדיה אך ללא הצלחה. בכל יום הייתה הולכת למרכז סיוע כדי להביא קצת אוכל שהגיע מתרומות של אנשים מחוץ לעזה. היא חיכתה שעות בתור ארוך וחזרה לאוהל עם קצת פסטה ברוטב עבור ילדיה.
לילדים כבר נמאס לאכול אותו דבר בכל יום ורוב הסיכויים שהם לא יאכלו אותה. אבל היא לא זורקת אותה. היא שוטפת אותה היטב מהרוטב ומועכת אותה ואופה אותה עם קצת קמח ומכינה לחם שיספיק לילדים ליומיים במקום לאכול את הפסטה בארוחה אחת. אם היא תצליח לשכנע אותם בכך.
אום אחמד סיפרה שפעם היא "רימתה" את הילדים והודיעה להם שהיא קנתה דגים ובישרה להם שהיא תבשל אותם עם אורז. אבל למעשה היא פתחה שתי קופסאות שימורים של סרדינים, שפכה את השמן ובישלה קצת אורז ותיבלה עם מלח ותבלינים נוספים. הילדים אהבו את הטעם וחשבו שאלה דגים טריים.
אף על פי שהם נמצאים בקרבת הים, הם אינם יכולים להתקרב אליו ולדוג כי החוף מופצץ כל הזמן, וכך הדגים של עזה הפסיקו להיות המנה הנפוצה בשולחנות העניים. כולם משתוקקים לטעם הדגים, ואם מישהו מעז להתקרב לים ומצליח לדוג דג, הוא יכול כעת למכור אותו במחיר אסטרונומי.
המשפחות העניות, שיכולות הפרנסה שלהן נהרסו כליל, כבר אינן יכולות להרשות לעצמן. בעזה של היום האימהות נאבקות כדי להישאר בחיים כדי שיוכלו לחזור לבני משפחתן שבאוהל ומתפללות שהכול ייגמר ושהם יתעוררו מהסיוט הזה ויחזרו לחיים שהיו להם לפני 7 באוקטובר 2023.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי בצוות פרויקט אופק מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. תרגמה מערבית: נטע תלמוד
