זה היה היום של טראמפ, ללא שום ספק. לא לעיתים קרובות מצליח נשיא לגרום לעולם כולו להקשיב למה שיש לו לומר – ובהחלט היה לו מה לומר. זה היה אחד ממפגני הכוח יוצאי הדופן בקדנציה שלו כנשיא: הוא הכריז על הישג שרבים ציפו לו בעיניים כלות. הוא הביא לדין את הפושע הגדול ביותר בעולם, את המבוקש מספר אחת; אדם שכרת ראשי אמריקנים, הביא שואה על היזידים, רצח אינספור כורדים, סורים ועיראקים, הטיל אימה על האירופים; אדם שקורבנותיו השתייכו למספר שיא של מדינות.
טראמפ דיבר בשמה של אמריקה החזקה, אמריקה שלה יש יכולות אדירות, צבא שאין מפותח ממנו בעולם ושירותי מודיעין שנסמכים על טכנולוגיה מתקדמת. הוא דיבר על המבצע המסובך ועל הסיכון שנטלו מבצעיו, ולעג לאיש שהטיל מורא על העולם: הוא סיפר איך הוא ברח, מיילל בבהלה, איך על פשעיו הרבים הוסיף ברגעיו האחרונים את גולת הכותרת כשהביא למותם של שלושה מילדיו. טראמפ לא שכח להזכיר כי ידה הארוכה של אמריקה הגיעה לא מזמן גם אל חמזה בן לאדן, בנו של מי שפצע את אמריקה על אדמתה ופגע בסמלי הכוח וההצלחה שלה.
אין פלא שהעולם כולו עוסק בידיעה על מותו של אבו־בכר אל־בגדאדי. מדובר באדם שפגע פגיעה קשה באזור ובעולם כולו, רוצח מבטן ומלידה, תליין חוצה גבולות ויבשות. אל־בגדאדי גזל שנים מההיסטוריה של שתי מדינות ושל העמים שחיים בהן ומחייהם של מיליוני אנשים. הוא התעלה על כל קודמיו בקיצוניותו; רב־אמן של רצח, הטלת אימה והפצת שנאה.
כן, לדונלד טראמפ יש זכות מלאה לחגוג: האירוע הזה יירשם בדפי ההיסטוריה. ייתכן שבסתר ליבו הוא אף אומר שאל־בגדאדי – שנהרג בהוראה ישירה שלו – הוא אדם מסוכן יותר מאוסאמה בן לאדן, שחוסל בהוראת קודמו בתפקיד ברק אובמה. איתרע מזלו של בן לאדן, מנהיג אל־קאעדה, ולעומת אל־בגדאדי לא עלה בידו להקים "מדינה", להכריז על עצמו כח'ליפה ולגייס, באמצעות דגלים וסיסמאות, פעילים מכל קצווי תבל.
מהרגע שדונלד טראמפ נכנס לבית הלבן, הוא נמצא בלב הסערה. נראה שהוא אוהב את הסערה הזו: ההחלטות שלו מפתיעות, והתנהלותו מעוררת תדהמה. הוא רקדן סולו שאיננו מוכן לטנגו עם מוסדות ועם מדינות. בשעה שהסערה סביבו התגברה, לקראת הבחירות לנשיאות, הגיעה המתנה החשובה הזו. זו מתנה שכמותה לא נראתה: אין היא דומה להכרזתו של טראמפ על פרישה מהסכם הגרעין עם איראן או להטלת הסנקציות המקסימליות על האחרונה. היא שונה גם מהטלת המכסים שהציתו את מלחמת הסחר עם סין, מהרמיזות שימחץ את כלכלתה של טורקיה ומההכרזה המפתיעה על הנסיגה מסוריה ועל הפסקת המעורבות ב"מלחמות מיותרות ואינסופיות".
לא, זו מתנה מסוג אחר, שכמותה לא קיבל טראמפ מעולם. על מתנה זו בירכו את טראמפ מדינות מקרוב ומרחוק, וגורמים מכל כיוון מיהרו להדגיש את תרומתם להישג החגיגי. האירוע המפתיע הזה שינה את סדר היום התקשורתי בכל רחבי תבל: כל אותם אתרים שדנו בתהליך ההדחה של הנשיא וביקרו את הנסיגה מסוריה, מצאו את עצמם עוסקים בעניין אחד בלבד: מותו של אל־בגדאדי. היות שהוא חובב דרמות, טראמפ שחרר רק ציוץ קצר שבו הוא מודיע לעולם שיש למה לחכות; ולאחר שבדיקת ה־DNA אישרה שההרוג הוא אכן אל־בגדאדי, הוא בישר זאת קבל עם ועולם. יהיה מוגזם לומר שמותו של אל־בגדאדי הוציא את כל התחמושת מידיהם של מתנגדי טראמפ, אולם הדבר בהחלט זוקף נקודות לזכותו של האחרון לאחר שעלו טענות שהנסיגה מסוריה, שהוא הוביל, משחקת לידיהם של דאע"ש, רוסיה ואיראן.
טראמפ יכול עתה לטעון שהעובדה שהוא נסוג מסוריה (להוציא כוחות מסוימים שיישארו בכמה מקומות, כפי שתיקן מאוחר יותר) לא תביא להפסקת המאבק שלו בטרור. המאבק יימשך, יאמר עתה טראמפ, בלי חיילים ששוהים בזירות העימות, חשופים לסכנה. מפקדי שטח שהיו מעורבים בעימותים עם דאע"ש בעיראק ובסוריה אכן מודים שהמלחמה נגד הארגון הייתה נמשכת עוד שנים ארוכות אילולא סיועו של חיל האוויר האמריקאי אשר הפציץ את מעוזי הארגון ואת מקומות המסתור שלו. למרות זאת, בל נשכח שתקיפות אוויריות לא היו משיגות את מטרתן ללא תרומתם של הכוחות שניהלו את הקרבות הקרקעיים העקובים מדם נגד הארגון.
נניח לרגע לתרומתם של האמריקאים; הרי מותו של אל־בגדאדי איננו מותו של ארגון דאע"ש כולו, תהא חשיבותו של עריפת ראשו של הארגון אשר תהא. ניסיון העבר מלמד שארגונים מסוג זה הם מומחים בהסתגלות לתנאים קשים. ארגון דאע"ש בפרט פעל בשנים האחרונות באופן מבוזר: הלחץ שכֻוון אליו הביא אותו למקד את מאמצי הטלת האימה שלו ב"זאבים בודדים".
נניח, אם כן, לתרומתם של האמריקאים. ישנו עניין אחר, חשוב ממנה: איך נמנע את לידתו של אל־בגדאדי אחר, שיציף את אזורנו בדם ויביא חורבן איום על ארצותינו?
אסור לשכוח שלידתו של ארגון דאע"ש התאפשרה בשל התרסקותן של מדינות ובשל התפוררות אחדותן של קהילות. הוא יציר כפיה של שנאה שבאה בעקבות דיכוי, תסכול, דחיקה לשוליים, נישול, מחיקת האחר ורצח דמותו הייחודית. אשוב ואזכיר: דאע"ש נולד בעיראק ובסוריה המרוסקות והוא יציר כפיה של שנאה על רקע שייכות דתית. מה שאפשר לו לפרוח היו ההפקרות שאחזה באזור, וכמוה גם גבול טורקיה שנפתח לרווחה כדי לאפשר ללוחמים נודדים להיכנס לסוריה ולרחוץ בדם העם שנשפך בהתקוממות שם.
ביום שדבר כזה יקרה שוב, אל לנו להיות מופתעים כשאל־בגדאדי אחר יופיע. אמריקה רחוקה וזירת ההתרחשות היא כאן, אצלנו. חשוב לזכור שהמאבק לא מתחיל ומסתיים בפן הביטחוני: החורבן הגדול היכה באזורנו כשהקיצוניות קנתה לה שביתה בתוכניות הלימודים ובמסגדים, ותלמידים החלו לצאת מבתי הספר כשהם שטופי שנאת האחר ותופסים כל חילוקי דעות כפשע שדינו מוות.
בתמצית, כדי שלא ניתקל באל־בגדאדי אחר, עלינו לבנות מדינה מודרנית שיש בה מקום לכל מרכיביה. הפתרון חייב לכלול תוכניות לימוד חדשות שפותחות צוהר לרווחה אל העולם ומעודדות קיום משותף ואת הזכות לחילוקי דעות. הפתרון חייב לכלול תקווה מחודשת לעתיד, ליציבות, לשגשוג. יש להגן על הנוער מפני דאע"ש ומפני יתר ביטויי הקיצוניות שמוחקים את כל מי שראיית העולם שלו שונה מהאפלה שבה הם שרויים.
אתמול, זרקורי העולם כולו הופנו אל טרמאפ. כה רב היה כוחו, עד שהוא לא התבייש להודות שהוא קיבל סיוע מאחרים. "גנרל טוויטר" חגג את הצלחתו: הוא לכד את האיש שהגיח ממעמקיה האפלים של ההיסטוריה. הלוואי שגם אנו נלמד מכך משהו.
רסאן שרבל הוא עיתונאי ופובליציסט לבנוני, העורך הראשי של העיתון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. המאמר במקור התפרסם ב־28 באוקטובר, למוחרת חיסול אל־בגדאדי, בעיתון א־שרק אל־אווסט. מערבית: איתי מלאך
