בליל ה־1 בינואר 1965 ניסתה חוליית חמושים מארגון פתח שיצאה מירדן לפוצץ את "מנהרת עילבון" של המוביל הארצי, שהטתה את מי נהר הירדן אל ישראל. הניסיון נכשל: סיור של משמר הגבול הישראלי איתר את מטען החבלה שהונח במנהרה ונטרל אותו, ואילו החוליה שנמלטה בחזרה לירדן נעצרה שם על ידי כוחות הביטחון המקומיים, ואחד מחבריה נורה למוות. אלא שבזיכרון הפוליטי הפלסטיני, הפכה "פעולת עילבון" לתאריך הולדתה הסמלי של תנועת ההתנגדות לישראל.
מאז, מנהרות רבות מצאו את דרכן אל המאבק הלאומי הפלסטיני: מנהרות הבריחה של האסירים הפלסטינים מהכלא הישראלי, מנהרות ההברחה והתקיפה של חמאס ברצועת עזה ומנהרות נוספות. אולם לדעת הפרשן הפוליטי והסופר הפלסטיני-לבנוני מג'ד כיאלי, המנהרות המטפוריות הללו מוליכות את תנועת ההתנגדות הלאומית הפלסטינית למבוי סתום.
בספרו האחרון, "ממנהרת עילבון ל'מבול אל־אקצא': דרכה של ההתנגדות הפלסטינית" (עמאן: המכון הערבי למחקרים ופרסומים, 2025), כיאלי מציג את הרקע ההיסטורי לטענה זו. סקירה של הספר מאת העיתונאי הסורי עומר כוש ראתה אור לאחרונה במגזין התרבות הערבי הגדה השלישית (ضفّة ثالثة).
ראשית הדרך
לפי הסקירה, תנועת ההתנגדות (מוקאוומה, مقاومة) נולדה בשנות השישים של המאה הקודמת מחוץ לשטח ישראל-פלסטין. ממקום מושבן בירדן, התנועות הלאומיות הפלסטיניות המאוגדות תחת ארגון אש"ף, ובראשן פתח, חרתו על דגלן את המאבק המזוין בישראל. לאורך שנות השישים וראשית שנות השבעים נחלה התנועה הצלחה צבאית מסוימת בדמות פיגועי הסתננות וטרור בשטחי ישראל, אולם עיקר הישגיה היו בגיוס סדר היום של מדינות ערב למאבק בישראל ולהקמת מדינה פלסטינית.
דא עקא, ההצלחה של מאבק מזוין זה הייתה קצרת ימים. מלחמת יום הכיפורים ב־1973 הייתה הפעם האחרונה שבה נראה היה כי יש אפשרות לכפות על ישראל לפתור את הבעיה הפלסטינית בכוח צבאי, ומאז השיג המאבק הצבאי בישראל מעט מאוד תוצאות מעשיות.
למאבק לא־מדינתי זה כמובן הייתה היסטוריה ארוכה מאז ועד היום, ולא כולה קשורה לישראל. בשנות השישים הסתכסך ארגון אש"ף עם השלטונות הירדניים עד שגורש בספטמבר 1970 ללבנון; במקום מושבו החדש הוא הסתבך במלחמת אזרחים מקומית, הסתאב והפך מושחת ומסור פחות לסוגיה הלאומית הפלסטינית. פלישת ישראל ללבנון ב־1982 הובילה לגירושה של הנהגת הארגון לתוניסיה, מה שאף ניתק את המגע הישיר של תנועת ההתנגדות עם ישראל עצמה, בהיעדר גבול משותף.
תהליך אוסלו קרס והוליד צורות אלימות פי כמה של התנגדות לישראל: האינתיפאדה השנייה על פיגועי ההתאבדות שלה, השתלטות חמאס על רצועת עזה ואלימות אכזרית בין פלגי ההתנגדות השונים לבין עצמם
אומנם האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 סימנה את הופעתו של סוג אחר של התנגדות לישראל. הייתה זו התקוממות עממית לא־אלימה, או מכל מקום אלימה פחות, מתוך השטחים הכבושים עצמם שנבעה באופן ספונטני מרחשי ליבם של הפלסטינים וייצגה תנועה רחבה ושורשית. לדעת כיאלי היה זה ניסיון מוצלח מבחינת המאבק הלאומי הפלסטיני, כזה שתרם באופן מכריע לתחילת תהליך אוסלו.
אולם גם כאן הייתה ההצלחה קצרת ימים שכן תהליך אוסלו קרס והוליד צורות אלימות פי כמה של התנגדות לישראל: האינתיפאדה השנייה על פיגועי ההתאבדות שלה, השתלטות חמאס על רצועת עזה ואלימות אכזרית בין פלגי ההתנגדות השונים לבין עצמם; ירי הרקטות מעזה על ישראל והאלימות הישראלית בעקבותיו; ולבסוף, מה שהיה אמור להיות שיאה של ההתנגדות האלימה לישראל – מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר – ומלחמת ההשמדה שבה פתחה ישראל בתגובה.
שיא זה של ההתנגדות לישראל הפך עד מהרה לנקודת שפל למאבק הפלסטיני, לדעת כיאלי, ואת ההשלכות של אירועי ה־7 באוקטובר הוא מכנה "נכבה שנייה".
"שזורים כחוט השני": הכישלונות והפגמים
ההתנסות הפלסטינית בהתנגדות לישראל עד כה היא אפוא, לדעת כיאלי, התנסות כושלת במהותה, וכדי לתקן אותה יש צורך לבקר אותה וללמוד מפגמיה. בעיניו, כמה פגמים בולטים כאלה שזורים כחוט השני בתולדות תנועת ההתנגדות.
ראשית, היא נמנעת באופן עקבי מביקורת עצמית, ואפילו מעצם הניסיון לבחון באופן חיצוני ואובייקטיבי את הגישה שלה. בשום שלב לא עצרו אנשי הפתח לשאול את עצמם אם פיגועי ההסתננות שלהם משיגים את מטרתם, ואיש בחמאס אינו עסוק בשאלה האם ירי הרקטות לעבר ישראל מקדם את המאבק לעצמאות פלסטינית או מעכב אותו.
שנית, ובהקשר ישיר לכך, ההתנגדות הפלסטינית נטתה לנסח ולארגן את עצמה סביב ה"פלגים" – התנועות הפלסטיניות החמושות השונות: חמאס, פתח, חזיתות השחרור, ועדות ההתנגדות ודומותיהן. במקום להיות רק רכיבים בתנועת התנגדות כללית, הפכו תנועות אלה למוקד הזהות עצמו: הן חתרו לשמר את קיומן שלהן במקום לקדם את המאבק הפלסטיני בכללותו; מיאנו ללמוד מניסיונן של תנועות אחרות; הקדישו את עצמן להחליש זו את זו, ובאופן כללי נקטו גישה שהתאפיינה בחוסר בשלות, אימפולסיביות, היעדר נכונות לשתף פעולה ואידאולוגיה לעומתית.
באופן רחב יותר, הבעיה שאופיינית למרבית ההתנסויות בהתנגדות הפלסטינית לדעת כיאלי היא פער בין הרצוי למצוי, בין האידיאלי לפרגמטי ובין החזון לדרכי מימושו. כך למשל, תנועת ההתנגדות הפלסטינית לפלגיה נוטה לרטוריקה טוטלית, ומצהירה על מטרות גרנדיוזיות כמו "שחרור כלל פלסטין" בלי להציע דרך פעולה קונקרטית למימוש מטרות כאלה.
אחת הסיבות לפער בין המטרות לאמצעים באידאולוגיה של תנועות ההתנגדות היא היעדר הבנה בסיסית של שדה הפעולה שלהן. לאורך מרבית ההיסטוריה של ההתנגדות הפלסטינית לא הצליחו אנשיה ללמוד למשל אילו צורות של מאבק מקובלות על הקהילייה הבין־לאומית, ואילו לעולם לא ייחשבו לגיטימיות; הם לא הצליחו לתפוס את פערי הכוח בינן לבין ישראל ולפתח דרכי מאבק שמאפשרות לפעול ביעילות בצל פערים אלה; והם התעקשו לפעול גם בהיעדר חזון ברור שמסביר כיצד הפעולה משרתת את תכליתה הסופית.
תנועת ההתנגדות צריכה לנטוש כליל את המנטליות של הפלגים ולאמץ ראייה עצמית הוליסטית וכלל־פלסטינית. היא צריכה להטמיע יותר צורות של התנגדות אזרחית ופסיבית והיא זקוקה לעיון מעמיק ביכולות שלרשותה ובתנאים המגבילים אותה
לבסוף, כיאלי רואה בהתנסות ההיסטורית של ההתנגדות הפלסטינית כישלון מכיוון שהיא איבדה את הקשר עם הציבור הפלסטיני. בשלבים שונים, תנועות התנגדות פלסטיניות אימצו אידאולוגיות קיצוניות מהפכניות, ג'יהאדיסטיות ואחרות, שלא דיברו אל הציבור הפלסטיני בישראל ובשטחים הכבושים, ולא הציעו פתרון לבעיות האמיתיות שמהן הוא סבל. הן נתפסו כמושחתות ומנותקות, והלגיטימציה שלהן נטתה להישחק במהירות.
לדעת כיאלי, הביטוי המובהק ביותר לנתק בין ההנהגות של תנועות ההתנגדות לבין הפלסטינים הוא אימוץ המאבק הצבאי כצורת ההתנגדות המרכזית – ועל ידי כך הדרה מוחלטת של הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל מן המאבק. בכך איבדו תנועות ההתנגדות את כוחן לייצג את כל העם הפלסטיני, וממילא את בסיס התמיכה שלהן.
לא די בכך אלא שהן גם ויתרו על ניסיונם החשוב של הפלסטינים אזרחי ישראל במאבק בכיבוש באופנים לא־אלימים ויעילים, כמו מיצוי הזכויות הדמוקרטיות המעטות שלהם ופעולה מבפנים על ידי השתלבות במוסדות המדינה. מטעמים אלה, ששת עשורי המאבק הפלסטיני לעצמאות עד כה לא השיגו אף הישג משמעותי.
נקודות לשיפור – למאבק החמוש, למאבק בכלל
ישנם מספר צעדים שתנועת ההתנגדות צריכה לנקוט, לדעת כיאלי, כדי לתקן את כישלונות העבר. היא צריכה לקבל על עצמה גישה צנועה וביקורתית יותר, כזו שמכירה בכישלון ונכונה להפיק ממנו לקחים. אומנם, להתנגדות הפלסטינית היו אי אלו הצלחות מקומיות, ואל לה להתעלם מהן; אולם היא אינה יכולה להתנהג כאילו אין בה רבב, וכך למנוע כל אפשרות להתקדם.
כמו כן, תנועת ההתנגדות צריכה לנטוש כליל את המנטליות של הפלגים ולאמץ ראייה עצמית הוליסטית וכלל־פלסטינית. היא צריכה להטמיע יותר צורות של התנגדות אזרחית ופסיבית, והיא זקוקה לעיון מעמיק ביכולות שלרשותה ובתנאים המגבילים אותה. אולם הסוגיה הדחופה ביותר שצריכה להיבחן מחדש, לדעת כיאלי, זו שלטעמו היא הסיבה המרכזית לכישלונות העבר, היא המקום ההגמוני המוחלט שניתן למאבק המזוין במסגרת תנועת ההתנגדות. לדעתו, הגמוניה זו כבר מזמן איננה עומדת במבחן המציאות.
במאמר שפרסם כיאלי באתר התקשורת העצמאי דרג' הוא מפרט את הסיבות שבגינן המאבק, בגרסתו המזוינת, פשט את הרגל. הדברים נכונים לא רק למאבק הפלסטיני לדעתו אלא גם לתנועות התנגדות חמושות בכלל בעת האחרונה: "מפלגת הפועלים של כורדיסטן" (PKK), הארגון המיליטנטי שנאבק בטורקיה; חזבאללה שמתנגד לישראל מלבנון; ולבסוף, ההתנגדות הצבאית הפלסטינית לישראל, שמייצגה המובהק כיום הוא חמאס. כל התנועות הללו, לדברי כיאלי, גילו לאחרונה שהמאבק הצבאי פשוט איננו עובד.
כך, בחודשים האחרונים החליטה תנועת PKK להתפרק מנשקה – ובהמשך להתפרק כליל – לאחר ארבעה עשורים של פעולה נגד טורקיה משטח סוריה ובגיבוי איראן. זאת, לדברי כיאלי, מתוך הבנה שהיא כשלה בניסיונה להשיג לכורדים בטורקיה אוטונומיה או עצמאות, ולאחר שדלדלה כליל את משאביה ואת חוסנה של הקהילה הכורדית בסוריה, וגרמה לפגיעות משמעותיות בקהילת הכורדים בטורקיה.
בעת האחרונה, סבור כיאלי, "השפעתה האזורית של איראן דעכה, נחשפו השבריריות שלה ואוזלת ידה מול ישראל, והתברר שהטענות שלה בדבר אחדות זירות והתנגדות הן מילים חלולות"
מצידו, ארגון חזבאללה, שקם כארגון התנגדות לישראל, כמעט שלא פעל באופן אקטיבי נגדה מאז נסיגתה מרצועת הביטחון בשנת 2000. במקום זאת, הוא הקדיש את עיקר מרצו למלחמה לצד משטר אסד בסוריה ולביצור כוחו בזירה הפוליטית הלבנונית, ולמעט מלחמה קצרה ב־2006 מיעט לכוון את נשקו נגד ישראל.
ואומנם, חזרתו של חזבאללה למאבק בישראל סמוך ל־7 באוקטובר 2023 סימנה שינוי כיוון הרסני מבחינת הארגון: הוא נגרר למלחמה שעלתה לו במנהיגו המיתולוגי, במרבית נשקו וכוח האדם שלו ולמעשה ביכולתו לפעול לעוד שנים ארוכות.
לבסוף, חמאס היא הדוגמה המובהקת, בעיני כיאלי, לתנועת התנגדות חמושה שפשטה את הרגל. לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, שהייתה אמורה להיות ניצחון ההתנגדות לישראל, גזרה חמאס על עזה מלחמה שבה היא הפסידה. וכך, "חמאס שנהגה לדבר על השמדתה של ישראל, מוצאת את עצמה מתחננת להפסקת המלחמה, והיא נכונה אפילו לוותר לשם כך על השלטון בעזה". ישראל אולי נפגעה ממעשיה של חמאס, אבל חמאס נפגעה פי כמה, ויותר מכולם נפגעו הפלסטינים.
כל תנועות המאבק הללו – PKK, חזבאללה וחמאס – סבלו לדעת כיאלי מאותן בעיות. תחילה, הם נתמכו בראש ובראשונה על ידי איראן, אלא שאיראן נחלשה: בעת האחרונה, סבור כיאלי, "השפעתה האזורית של איראן דעכה, נחשפו השבריריות שלה ואוזלת ידה מול ישראל, והתברר שהטענות שלה בדבר אחדות זירות והתנגדות הן מילים חלולות". את הדברים הללו כתב כיאלי ב־20 במאי, עוד לפני שהתבררו ממדי החולשה של איראן בהתמודדות צבאית ישירה עם ישראל. אולם כבר מה־7 באוקטובר היה ברור שבזירה האזורית לא ניסתה איראן ולא הצליחה להושיע את בעלות בריתה מרגע שהחליטה ישראל להילחם בהן באופן ישיר.
ישראל עצמה מצידה היא סיבה נוספת לחוסר התוחלת של המאבק המזוין נגדה: לנצח אותה בשדה הקרב זוהי מטרה בלתי־ריאלית. פעם אחר פעם בשנתיים האחרונות הוכיחה ישראל שיש לה היכולות והאופי הכוחני הנחוצים כדי להפעיל אלימות עצומה נגד כל מי שהיא חושדת שעלול לסכן את ביטחונה, ואחת אם בגבולותיה, בסמוך אליה או במרחק.
כאשר לאחרונה הם מצאו את עצמם מפורקים מנשקם, פירושו של דבר היה שבפועל הם חדלו להתקיים באופן כללי, שכן מלבד הנשק לא הייתה להם עילת קיום אמיתית
"התוקפנות הישראלית בתמיכת אמריקה", לדברי כיאלי, פשוט עבדה: מרגע שישראל החליטה, היא ריסקה את כל מי שהתנגד לה במישרין או בעקיפין ו"לאיש לא הייתה תשובה מתאימה".
לבסוף, בכל המקרים, תנועות ההתנגדות כשלו כי הן שחקו את בסיס התמיכה שלהן. מאבקי נצח וכישלונות רודפי כישלונות, הרס עמוק וחוסר אפשרות לשגשג בחסות השלום גרמו לאוכלוסיות בעזה, בלבנון ובכורדיסטן למאוס באופציה הצבאית, וכך איבדו תנועות ההתנגדות מכוחן.
אולם חרף כל הסיבות הללו, ההתנגדות הצבאית הייתה יכולה להצליח יותר מכפי שהיא הצליחה, לדעת כיאלי. מה שמנע ממנה לעשות כן הוא צרות המוחין של מי שקידמו אותה. אנשי תנועות ההתנגדות גילו שוב ושוב עמדה דוגמטית שלא הייתה נכונה לאתגר את עצם המרכזיות של האופציה הצבאית, ולא תהתה באופן ביקורתי על המטרה שלה ועל התשתיות שיאפשרו לתרגם את הישגיה בשדה המערכה להישגים פוליטיים בסופו של דבר.
ארגוני ההתנגדות המזוינת לא בחנו את המחירים המוסריים של הפעולות שלהם, את היכולת שלהם לקבל גיבוי מספיק מהעולם לאורך זמן או את החלופות שהם היו יכולים לבחור. וכך, כאשר לאחרונה הם מצאו את עצמם מפורקים מנשקם, פירושו של דבר היה שבפועל הם חדלו להתקיים באופן כללי, שכן מלבד הנשק לא הייתה להם עילת קיום אמיתית.
וזוהי לדעת כיאלי הטרגדיה האמיתית של המאבק המזוין. לא הקריסה שלו, לא מיצוי הפוטנציאל שלו, לא היעדר הסימטריה שלו, אפילו לא הכישלון שלו להשיג את מטרותיו; אלא העובדה שבדיעבד התברר שלמאבק המזוין לא הייתה שום מטרה מוסרית או רציונלית שנתנה לו הצדקה לכתחילה, כזו שהגשמתה הייתה מסיימת אותו. ההתנגדות החמושה, לפחות לאורך מרבית קיומה, שירתה רק מטרה אחת: את ההתנגדות החמושה.
מכות המוות שניחתו על חמאס, חזבאללה ו־PKK היו הרסניות כל כך בדיוק משום שלתנועות הללו לא היה קיום של ממש באופן עמוק ומהותי מלבד קיומן הצבאי. ההתנגדות המזוינת, בחשבון אחרון, אכן הייתה אלימה; אבל יותר משהייתה אלימה כלפי יעדיה החיצוניים, לדעת כיאלי היא הייתה אלימה כלפי מי שאמורים היו ליהנות מפירותיה.
