כשאנשים שומעים את המילה ירושלמי, הם לפעמים מדמיינים עיר שבה כולם מכירים זה את זה, שבה יהודים וערבים חיים יחד, שבה יש איזשהו מפגש אנושי אמיתי ומקרב. לפעמים מזכירים את חיפה כדוגמה לעיר שבה קיים שיתוף אמיתי, קרבה, שגרה משותפת. ירושלים, אומרים, היא גם כן "עיר מעורבת". אבל ירושלים אינה חיפה, והמרחק בין שתי הערים אינו רק גאוגרפי.
נולדתי למשפחה פלסטינית, גדלתי במזרח ירושלים, ואני עדיין חי כאן גם היום. אני בן 30, מהנדס במקצועי, אדם עובד ויצרני שמבקש לחיות חיים רגילים, כמו כל אחד אחר.
אני ובן גילי היהודי יכולים להיות סטודנטים באותה אוניברסיטה, לשבת באותה כיתה, להשתמש באותה ספרייה, לקנות באותו קניון, לשתות קפה באותו בית קפה. ומבחינה חיצונית, זה נראה כמו עיר מעורבת ותוססת שבה כולם חיים יחד בשוויון. אבל מאחורי המראה הזה מסתתרת מציאות שונה לחלוטין. ההפרדה בין יהודים לפלסטינים אינה רק גאוגרפית, כפי שמתבטא בהבחנה בין מזרח למערב העיר; היא גם משפטית, בירוקרטית, ויומיומית.
למשל, רבים אינם יודעים שבירושלים יש מערכות חינוך נפרדות ושונות. למדתי בבית ספר פרטי, כפי שרבים מתושבי מזרח ירושלים עושים, מפני שמערכת החינוך הציבורית אינה תמיד עונה על הצרכים. במזרח ירושלים יש מחסור חמור בכיתות בבתי ספר ציבוריים, וילדים רבים נאלצים ללמוד בתנאים קשים או לנסוע מחוץ לשכונה כדי ללמוד.
בבית הספר שבו למדתי, כמו ברוב בתי הספר במזרח העיר, שפת ההוראה הייתה ערבית. לצידה אנגלית, שנלמדה ברצינות ונחשבה לשפה שנייה בעלת חשיבות רבה. עברית לעומת זאת נלמדה כשפה שלישית ובצורה שטחית יחסית. לא מפני שאנחנו מסרבים ללמוד אותה, אלא מפני שכך החינוך שבו גדלנו בנוי.
הכוונה כאן היא לא לשלוח את התלמידים לבתי ספר שמלמדים את תוכנית הלימודים הישראלית, אלא לאפשר לסטודנטים ירושלמים שלומדים את תוכנית הלימודים הפלסטינית לקבל את הכלים הדרושים להם כדי לחיות בעיר הזאת, בין היתר ללמוד עברית ברמה טובה מבלי שיצטרכו לשלם על כך בנפרד ולהקדיש לכך שנים מחייהם לאחר סיום לימודיהם.
אתה חי בעיר אחת, אבל גדל בתוך מערכת חינוך שונה לחלוטין, עם שפות שונות, תכנים שונים, מסלול חיים שונה
לכן כשהגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, אחת האוניברסיטאות המובילות בארץ, נתקלתי מייד במציאות הזו. נאלצתי לקחת שנה שלמה של קורסי עברית אינטנסיביים ויקרים מאוד לפני שיכולתי ללמוד את החומר האקדמי עצמו. לא בגלל חוסר חריצות, לא בגלל חוסר יכולת, אלא פשוט כי עברית לא הייתה חלק אמיתי מהחינוך שקיבלתי, אף על פי שגדלתי בתוך העיר הזו, מרחק של כמה קילומטרים מהאוניברסיטה.
זה אחד הפרדוקסים הכואבים של חיי ירושלמי ממזרח העיר: אתה חי בעיר אחת, אבל גדל בתוך מערכת חינוך שונה לחלוטין, עם שפות שונות, תכנים שונים, מסלול חיים שונה. ומי שחי במערב העיר אינו רואה זאת, כי ממרחק הכול נראה אחיד.
הבדל משמעותי נוסף בין שכונות במזרח ובמערב העיר הוא התשתיות. מי שיטייל ברחובות מזרח העיר יראה בנקל את מה שרשויות העירייה מעדיפות שלא לראות: כבישים בלויים, מערכת ביוב שאינה תמיד מתפקדת ופינוי אשפה שהוא בגדר מותרות. לעומת זאת, במערב ירושלים ובשכונות היהודיות רואים תשתיות ברמה גבוהה בהרבה: כבישים מסודרים, ניקיון ושירותים עירוניים תקינים, וכל זה קורה על אף שגם אנחנו, תושבי מזרח ירושלים, משלמים ארנונה יקרה, כמו כל תושב אחר בעיר.
אבל יש דבר אחד שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי: אני בלתי־מוגדר. בתעודת הנסיעה שלי (Laissez Passer) במקום שבו אמור להופיע הלאום, כתוב: Undefined לא־מוגדר.
מה שרבים אינם יודעים הוא שאנחנו תושבי מזרח ירושלים איננו אזרחים. כתושב קבע שאינו אזרח אין לי דרכון ישראלי, ואין לי זכות הצבעה. אבל יותר מזה: המדינה יכולה לשלול את מעמד התושבות שלי אם תקבע שמרכז החיים שלי כבר אינו בירושלים. כלומר, אם אצא ללמוד בחו"ל לתקופה מסוימת, אם אעבוד מחוץ לגבולות המדינה, ובכלל זה בגדה המערבית הקרובה והמחוברת לירושלים, ביום שאחזור כבר לא אהיה שייך לכאן.
התחושה היא שכל תנועה שלך נמצאת תחת עין בוחנת; שהנוכחות שלך ברחוב היא כשלעצמה עניין לחשד
זה אינו תרחיש תיאורטי. יש לי קרובי משפחה שיצאו ללימודים ולעבודה בחו"ל, ובחרו לנצל הזדמנויות שלא היו בהישג ידם כאן. כשניסו לחזור, גילו שמעמדם נשלל. היום הם אינם יכולים לגור כאן יותר אף על פי שנולדו בירושלים, גדלו בה, ומשפחותיהם עדיין חיות בה. הם נולדו בעיר, והעיר סגרה להם את הדלת בפנים.
הסטודנט שיושב לידי באוניברסיטה נהנה מזכויות ומאפשרויות שאין לי. כשהסמסטר מסתיים והוא מחליט לצאת לחופשה כדי לנסות את מזלו בחו"ל, לעשות סטאז', לגלות את העולם, הוא פשוט קונה כרטיס וטס, ויודע שביתו יחכה לו בשובו. אני לעומת זאת נכנס למסלול ארוך של ויזות, אישורים והמתנה, ועלול לגלות שהיעדרות ממושכת תעלה לי בזכות לחזור. כשהוא רוצה להשמיע קול בנושאים שמשפיעים על חייו, הוא ניגש ומצביע. לי אין אפשרות כזו. אנחנו חיים באותה עיר אבל איננו חולקים את אותו מעמד, ואיננו חיים תחת אותם כללים.
ואם יש מקום אחד שמרכז את החוויה הזאת בצורה הכואבת ביותר זהו שדה התעופה. כל יציאה מהארץ היא מסע בפני עצמו עוד לפני שמגיעים ליעד. בדיקות ביטחוניות ארוכות ומפורטות, שאלות חוזרות ונשנות, מדבקות על המזוודות שמסמנות אותך. תחושה ברורה, גם אם אינה מנוסחת בפירוש, שאתה חשוד עד שתוכיח אחרת.
ותחושת החשד הזו אינה מוגבלת רק לשדה התעופה. היא חלק מהחיים היומיומיים כאן. צעיר ערבי יכול להיעצר ברחוב, לעבור בדיקת גוף משפילה לא כי עשה דבר, אלא כי הוא נראה כמו מי שצריך לבדוק. התחושה היא שכל תנועה שלך נמצאת תחת עין בוחנת; שהנוכחות שלך ברחוב היא כשלעצמה עניין לחשד. לא רק שהחיפוש הזה מבוסס על הבחנות גזעניות, הבדיקות הן פעמים רבות אלימות באופן שרק מגביר את העוינות בקרב צעירים, לפעמים בני נוער, וכך הן מחזקות את מעגל האלימות.
מעבר לבירוקרטיה, מעבר לתורים ולמסמכים, יש גם שאלה עמוקה יותר, שאלת הזהות. עבור רבים ממזרח ירושלים, בקשת אזרחות אינה צעד ניטרלי
שאלה שאני שומע הרבה היא: "למה פשוט לא להגיש בקשה לאזרחות ישראלית?" והתשובה אינה פשוטה. מבחינה פרוצדורלית, המקום היחיד שבו ניתן להגיש בקשה כזו הוא משרד הפנים בוואדי ג’וז במזרח ירושלים. מי שהיה שם יודע: תורים שנמשכים שעות, יחס שאינו תמיד מכבד וקושי אמיתי אפילו להשיג תור ראשוני. אתה יכול להמתין שנה שלמה רק כדי לקבל פגישה, ואז אתה מגיע מצויד בכל מסמך שניתן להעלות על הדעת: תעודות לידה, אישורי מגורים, הוכחות על שנות חיים שלמות בעיר. מגיש הכול, וממתין. לא חודשים, שנים.
שלוש שנים עברו מאז הגשתי את הבקשה שלי. התשובה היחידה שאני מקבל: "הבקשה עדיין בבדיקה". ובמקרים רבים, אחרי שנים של המתנה, מבקשים ממך להגיש מחדש את אותם מסמכים כי הם כבר אינם עדכניים. ואז, אחרי כל זה, ייתכן שהתשובה תהיה סירוב ללא הסבר מספק.
אבל מעבר לבירוקרטיה, מעבר לתורים ולמסמכים, יש גם שאלה עמוקה יותר, שאלת הזהות. עבור רבים ממזרח ירושלים, בקשת אזרחות אינה צעד ניטרלי. היא נתפסת על ידי חלק מהחברה הסובבת, ולעיתים גם על ידי בני משפחה, כוויתור על זהות, כהסכמה לנרטיב מסוים, כפשרה שמגיעה עם מחיר. זוהי אינה סתם טענה פוליטית; זוהי מציאות חברתית שחיים בתוכה.
אני כותב את הדברים לא מתוך מרירות ולא מתוך ייאוש אלא מתוך רצון אמיתי שמישהו יבין שמאחורי השגרה המשותפת שלנו יש מציאות נפרדת שאינה נראית לעין. כי מאחורי צירוף המילים "בלתי־מוגדר" ישנם אנשים, ירושלמים פלסטינים. מי שהעיר הזו היא ביתם היחיד. מי שאינם מבקשים פחות ממה שמגיע לכל אדם: להיות נראה, להיות שייך, לחיות בכבוד.
