המלחמה בעזה ובלבנון בין השנים 2023–2025, שעודה נמשכת, לא רק מוטטה את התקוות האחרונות לשלום אזורי, אלא גם חשפה את חוסר היכולת של הקהילה הבין־לאומית, האו״ם והמעצמות הגדולות לנקוט פעולה שתעצור את ההרס.
הנרטיבים השחוקים של סכסוך בלתי־פתיר ויציבות חמקמקה חזרו שוב ושוב לדיון הציבורי, אך המזרח התיכון נותר לכוד בכאוס. מתקפת הטרור של חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והתגובה הישראלית המתמשכת לה, גררו את ישראל, את עזה, את לבנון ומדינות נוספות לרמות חסרות תקדים של סבל, כאשר אזרחים רבים חווים סכנת מוות או גירוש מדי יום. מסגרות הניתוח המקובלות במדעי המדינה כשלו במשימתן להסביר את המציאות או להציע אופק חדש.
מה גורם לחוסר הצדק המשווע במזרח התיכון? מה מוביל לשיתוק של הקהילה הבין־לאומית אל מול מלחמה קטלנית שנמשכת כבר שנה וחצי? איך ייתכן שהאו"ם, הגוף שאמור לייצג את המוסר האנושי הקולקטיבי, צופה מהצד בהרעבה, בהיעדר סיוע הומניטרי ובמוות ממחלות שהאנושות כבר הצליחה למגר? כיצד ייתכן שארצות הברית ומדינות מערביות נוספות ממשיכות לספק תחמושת שמאפשרת את המעשים הללו?
אלה השאלות המצויות במוקד סקירה רחבת יריעה מאת עמרו חמזאווי, ראש תוכנית המזרח התיכון במסגרת יוזמת קרנגי לשלום בין־לאומי, לשעבר פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת קהיר וחבר הפרלמנט המצרי. בסקירתו חמזאווי פורס בהרחבה את האסטרטגיות של שחקניות מרכזיות במזרח התיכון לפני המלחמה הנוכחית ואחריה, וטוען כי ייצוב המזרח התיכון אינו יכול להישאר משימה של המעצמות הגדולות, אלא צריך לבוא מבפנים.
גאולתו של המזרח התיכון אינה תלויה במעורבותן של המעצמות החיצוניות – שבמשך עשורים כשלו בהתערבויותיהן – אלא ביוזמות אזוריות משותפות
הבעיה באה מבחוץ, הפיתרון יבוא מבפנים
בפתח דבריו, חמזאווי טוען כי את כלל השאלות שהוא מציג ניתן לבחון דרך התבוננות במדיניות הכלכלית-חברתית של מדינות האזור, באופי ממשלותיהן וברשת הבריתות הסבוכה שלהן עם מעצמות גדולות כמו ארצות הברית, סין, אירופה ורוסיה.
אך מבט מעמיק יותר חושף מציאות מטרידה: המעצמות הללו נוהגות להעדיף אינטרסים אסטרטגיים על פני שיקולים הומניטריים, ובכך תורמות להנצחת חוסר היציבות האזורית ואף להחמרתה. לפיכך, גאולתו של המזרח התיכון אינה תלויה במעורבותן של המעצמות החיצוניות – שבמשך עשורים כשלו בהתערבויותיהן – אלא ביוזמות אזוריות משותפות. הדרך היחידה ליציבות ולביטחון טמונה בעידוד שיח, בבניית תשתית לשיתופי פעולה ובדיפלומטיה מתואמת בין המדינות המשפיעות באזור.
הבעיה של המזרח התיכון נוצרה במידה רבה מבחוץ על ידי המעצמות, אך הפתרון – הוא טוען – יבוא רק מבפנים. הוא מדגיש כי מטרת המסמך אינה לקרוא לניתוק של המזרח התיכון משאר העולם או להפחית בחשיבות קיום קשרים עם המעצמות, אלא לקרוא להפיכת הביטחון לאזורי. הוא פונה לשחקנים המרכזיים באזור – החל בישראל והפלסטינים וכלה באיראן ובמדינות המפרץ – וקורא להם לקחת אחריות על הביטחון האזורי שלהן במנותק מאינטרסים של המעצמות, תוך התחייבות להפסקת עימותים, לדה־אסקלציה של מרוצי החימוש ולקידום שלום.
השחקניות המרכזיות: בין עליונות ביטחונית לדיפלומטיה
מדינות מפתח במזרח התיכון — כדוגמת מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, טורקיה, ישראל ואיראן — מחזיקות אומנם בהשפעה אזורית רחבה, אך במקום לתרום ליציבות, הן לעיתים קרובות מעורבות בסכסוכים ישירים או עקיפים שמזינים חוסר יציבות: ישראל מול איראן, טורקיה בסוריה ובעיראק, סעודיה והאמירויות בתימן וכן מעורבות מצרית בלוב ובסודאן.
בפרט, מדיניותן האגרסיבית של איראן ושל ישראל תורמת להסלמה בלבנון, בסוריה, בעזה ובתימן, ומגבילה את שיתופי הפעולה האפשריים להסכמות טקטיות בלבד, כמו פיוס איראני-סעודי או תיאום ביטחוני ישראלי-מצרי.
בניגוד אליהן, סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים נוקטות לאחרונה גישה שמעדיפה דיפלומטיה על פני התערבות צבאית. מדיניות זו מבטאת תפיסה מתגבשת שלפיה יציבות ארוכת טווח דורשת תהליכי תיווך אזוריים, שיתופי פעולה ופתרונות מדיניים — ולא שימוש בכוח צבאי. לנוכח כישלונן של המעצמות, בעיקר של ארצות הברית, להוביל יוזמה כזו, האחריות להקמת מסגרת ביטחון אזורית הוגנת ומחייבת נופלת על מדינות האזור עצמן.
לכל מי שקורא שורות אלה אומנם נראה מאוד לא־סביר שכלל המדינות האלה יוכלו לשתף פעולה זו עם זו, אבל חמזאווי גורס כי ייתכנו בריתות בין כמה מהן בנושאים ספציפיים, מה שיהווה התחלה טובה.
כדי להדגיש את החריגות של הקונפליקט הנוכחי, הכותב משווה בינו לבין סכסוכים אחרים שפרצו באזור מאז המחצית השנייה של המאה ה־20, גם באופן שבו אלה הסתיימו בסופו של דבר
מלחמות התשה חדשות
הכותב מזכיר שעוד לפני תחילת המלחמה בעזה, היה האזור שרוי במצב לא־יציב. ישראל, עם ממשלות ימניות יותר ויותר, פועלת כבר שנים כדי להגיע למצב שבו היעלמות הסוגיה הפלסטינית היא עובדה מוגמרת: בנייה מואצת בהתנחלויות, הטלת מצור על עזה והחלשת הרשות הפלסטינית אלה כולם צעדים שמטרתם ביטול כל אפשרות לפתרון שתי מדינות וריקון הפרדיגמה של "שטחים תמורת שלום" מכל מובן.
מהצד הפלסטיני, המאבק האלים של תנועות כגון החמאס או הג'יהאד האסלאמי לאחר קריסת הסכמי אוסלו בדמות אינתיפאדות ופיגועים, הרחיק עוד יותר את הסיכוי לשלום.
מובן שישראל והפלסטינים, חרף האופן שבו המצב לעיתים מצטייר בתקשורת, אינם הסכסוך היחיד בעולם ואף לא במזרח התיכון – המלחמה בסוריה, המשבר הפוליטי העמוק בלבנון, מלחמת האזרחים בתימן, הכאוס המוחלט בסודן ועוד הפכו את העומס המוטל על כוחות אזוריים ובין־לאומיים בכל הנוגע להתמודדות עם משברים למכביד במיוחד.
קהיר, ריאד וטהראן ניצבו בפני לחצים עצומים בניהול מדיניות החוץ שלהן, בעוד מעצמות עולמיות כמו וושינגטון ובייג׳ין נראו כמי שהשלימו עם מציאות של חוסר יציבות ממושכת. בתוך מציאות זו פרצה מלחמת עזה, שהסלימה במהירות למלחמה אזורית בעלת השלכות רחבות היקף, וכלל הגורמים המרכזיים עומדים כעת במבוכה.
מלחמה זו מתאפיינת באורכה החריג יחסית ובחוסר היכולת של כל האמצעים הדיפלומטיים המוכרים – שיחות, תיווכים, הצעות, הפעלת לחצים ועוד – להביא לסיומה. כדי להדגיש את החריגות של הקונפליקט הנוכחי, הכותב משווה בינו לבין סכסוכים אחרים שפרצו באזור מאז המחצית השנייה של המאה ה־20, גם באופן שבו אלה הסתיימו בסופו של דבר:
מלחמת 1948 הובילה למשבר הפליטים הפלסטינים ולהקמתה של מדינת ישראל. ב־1956 תקפו ישראל, בריטניה וצרפת את מצרים בעקבות הלאמת תעלת סואץ, אך נאלצו לסגת בלחץ בין־לאומי. במלחמת ששת הימים ב־1967 כבשה ישראל שטחים נרחבים, אך ניסוחים עמומים בהחלטות האו״ם מנעו נסיגה מלאה מהם. מלחמת ההתשה הסתיימה ביוזמה אמריקאית אך לא פתרה את שורש הסכסוך. מלחמת אוקטובר 1973 הביאה להסכמים שהשיבו את סיני למצרים.
סעודיה ואיחוד האמירויות ראו באביב הערבי גורם מערער יציבות שעשוי לחזק את האסלאם הפוליטי. הן הגיבו לכך בכריתת בריתות עם אליטות חילוניות וצבאיות במדינות שונות, השקיעו בשדרוג היכולות הצבאיות שלהן וגיוונו את שותפויותיהן הבין־לאומיות
הפלישה ללבנון ב־1982 ומלחמת לבנון השנייה ב־2006 הובילו להתערבות בין־לאומית, אך גם כאן רבות מהחלטות האו״ם נותרו ללא יישום.
לעומת כל אלה, מלחמת עזה ב־2023 מציגה תמונה שונה בתכלית: סכסוך ממושך שלא זכה להתערבות בין־לאומית אפקטיבית. ההטיה של המערב – ובעיקר התמיכה האמריקאית בישראל – מגינה עליה מפני השלכות ממשיות, ומחזקת את המשך הכיבוש. במקביל לכך, מעצמות כמו סין ורוסיה אינן מצליחות או אינן מעוניינות להשפיע. כך נוצר מצב של מלחמת התשה חריגה באורכה.
צמיחתו של חוסר האונים הבין־לאומי
מאין צמח חוסר האונים הבין־לאומי והמזרח־תיכוני באשר לישראל? כדי להשיב על כך, הכותב סוקר את המגמות העיקריות של כוחות בעלי השפעה אזורית משמעותית בין השנים 2011 ועד 2023. שנת 2011 נבחרה כנקודת ההתחלה משום שבה חל האביב הערבי.
לפני גל המחאות, הושפע המזרח התיכון בעיקר מההשלכות של פלישת ארה"ב לעיראק, מקריסת תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים וממתחים בין איראן לבין מדינות המפרץ, ארה"ב וישראל. לאור השינויים מרחיקי הלכת שחלו במדינות רבות עם פרוץ האביב הערבי, החלו מדינות אלה לעצב מחדש את מדיניות החוץ שלהן, כפי שהכותב מפרט:
סעודיה ואיחוד האמירויות. מאז 2011 ראו סעודיה ואיחוד האמירויות את האביב הערבי כגורם מערער יציבות שעשוי לחזק את האסלאם הפוליטי ולהרחיב את ההשפעה האיראנית. הן הגיבו לכך בכריתת בריתות עם אליטות חילוניות וצבאיות במדינות שונות, השקיעו בשדרוג היכולות הצבאיות שלהן, גיוונו את שותפויותיהן הבין־לאומיות (ובכלל זה עם רוסיה וסין), אך לאורך זמן כשלו בעצירת המשבר המתמשך בתימן – שם המלחמה בין כוחות הנתמכים על ידי איראן לאלה הנתמכים על ידי סעודיה רק החריפה.
מאמצי תיווך שחלו לפני אביב 2023 הובילו להסכמות מסוימות בין סעודיה ואיראן, ובעקבותיהן לרגיעה משמעותית בתימן. על רקע זה, ערב 7 באוקטובר 2023, התמקד בית המלוכה הסעודי ברפורמות כלכליות וחברתיות במסגרת חזון 2030, חיזק את יחסיו הביטחוניים עם ארצות הברית, ובחן אפשרות לנרמול קשרים עם ישראל.
איחוד האמירויות היא זו שהובילה את הסכמי אברהם ב־2020, שביקשו לנרמל את היחסים עם ישראל, מה שפתח פתח לשיתופי פעולה מדיניים, ביטחוניים וכלכליים. במקביל לכך, היא חיזקה את קשריה עם מצרים וסוריה, וסיימה את תהליך הנורמליזציה עם דמשק בדצמבר 2024 לאחר נפילת משטר אסד, תוך כדי ביסוס שותפויות גלובליות עם סין ועם רוסיה.
ארדואן ומפלגתו שאבו עידוד מהצלחתן של תנועות אסלאם פוליטיות אחרי 2011, וראו בעלייתן הזדמנות להפיכתה של טורקיה למובילה אזורית
מצרים. מצרים צמצמה מאוד את מדיניות החוץ שלה והתמקדה בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובהשלכותיו הביטחוניות האפשריות, בפרט בחצי האי סיני. מאז נפילת קדאפי בלוב, מצרים פועלת לייצוב גבולה המערבי אל מול אנרכיה, טרור והתערבות טורקית, תוך שיתוף פעולה עם איחוד האמירויות.
בדרום היא שומרת על ניטרליות בסכסוך האלים בסודאן תוך חיזוק קשרים עם מדינות אגן הנילוס להגנה על זכויותיה בתחום המים. כמו כן, מצרים מתמודדת עם מתיחות מתמשכת מול אתיופיה בסוגיית משאבי מים, ובמקביל לכך משמשת מתווכת מרכזית בין חמאס לישראל כדי לצמצם הסלמה ולשמר את הסוגיה הפלסטינית על סדר היום האזורי.
טורקיה. טורקיה, חמזאווי מנתח, עברה ממדיניות של התפשטות (Expansionism) להתכנסות פנימית. ארדואן ומפלגתו שאבו עידוד מהצלחתן של תנועות אסלאם פוליטיות אחרי 2011, וראו בעלייתן הזדמנות להפיכתה של טורקיה למובילה אזורית תוך שהיא ממצבת את עצמה כמתווכת בין המזרח התיכון למערב החושש ממגמת אסלאמיזם זו. מפלגתו של ארדואן תמכה בתנועות פוליטיות המובלות על ידי האחים המוסלמים במצרים, תוניסיה, לוב, סוריה ועוד – גם כשבחלק ממדינות אלה המאבקים הפוליטיים נעשו למלחמות אזרחים.
הדבר שבר את הדימוי הקודם של טורקיה כמדינה חילונית, מודרנית ופרוגרסיבית גם בעיני המערב אבל גם בעיני מדינות כגון מדינות המפרץ. בסופו של דבר, מדיניות זו של טורקיה עלתה לה במחירים כלכליים וגאופוליטיים, ואלה – יחד עם כישלונו של האסלאם הפוליטי במדינות רבות מספר שנים לאחר מחאות האביב הערבי – אילצו את האליטות במדינה לשקול מחדש ולנקוט צעדים כדי לייצר בריתות פוליטיות וכלכלית מגוונות יותר החורגות מתמיכה באחים המוסלמים.
כך למשל, בין 2020 ל־2023 השתתפה טורקיה בתהליך אסטנה לפתרון המלחמה בסוריה, ואף שקלה יחסים דיפלומטיים עם אסד לצד הידוק בחזרה של הקשרים עם מצרים. ארדואן, נכון ללפני 7 באוקטובר 2023, גם שאף לחזק קשרים עם ישראל למרות ממשלתו הימנית של נתניהו.
כל מדינה ניסתה לדאוג לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלה עצמה, אך אף לא אחת מהן הצליחה להביא לצעדים ממשיים לייצוב האזור
איראן. ב־2011 הסתמנה איראן כמרוויחה עיקרית מהשינויים שחלו במזרח התיכון בעקבות הפלישה האמריקאית לעיראק – היא יצרה לעצמה ארגוני פרוקסי בלבנון ובעיראק ותמכה במשטר אסד בסוריה. איראן תמכה בפרוקסיז שלה לאורך ניסיונות הפיכה נגד משטריהם הדכאניים, הסקטוריאליים והמושחתים. כך למשל עשתה עם משטר אסד בסוריה או עם חזבאללה אל מול המחאות הנרחבות בלבנון בשנים 2021-2019.
בתמורה לכך, אותם פרוקסיז תומרצו לאיים על ישראל ולתקוף אותה ובכך להרתיע את ארה"ב מפגיעה באיראן. כמו כן, איראן תמכה גם בחמאס בעזה תוך החלשת הרשות הפלסטינית, מה שעורר מתחים עם מצרים וירדן.
בתימן, הרחיבה איראן את השפעתה על ידי תמיכה בחות'ים במסגרת מלחמת אזרחים שלמעשה החריבה את המדינה. באופן לא מפתיע, מדיניות אגרסיבית זו של איראן העמיקה את בידודה במזרח התיכון. עם זאת, בדומה לתהליך שעברה טורקיה, ב־2020 הבינה איראן שיש לבידוד גם השלכות, והחלה לכוונן מחדש חלקים במדיניותה. במסגרת כך למשל היא חידשה יחסים דיפלומטיים עם ערב הסעודית, והרחיבה את המסחר עם איחוד האמירויות.
ישראל. הטענה העיקרית של הכותב לגבי ישראל היא שהיא מתעדפת ביטחון על פני שלום. בשנים האחרונות, הפוליטיקה הישראלית נעה עוד ועוד לעבר הצד הימני והדתי, שמתנגד לרעיונות שרווחו בעבר כגון שטחים תמורת שלום או פתרון שתי המדינות, ומעדיף בנייה בהתנחלויות והמשך הכיבוש. בשנת 2002 הוצגה יוזמת השלום הערבית, שהציעה לישראל נורמליזציה אזורית מלאה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית. ישראל סירבה, והמשיכה בעימותים צבאיים חוזרים עם חמאס, בבנייה בהתנחלויות, החרפת המצור על עזה ו"שלום קר" עם מצרים ועם ירדן – צעדים שמובילים להמשך מלחמה ולא ליציבות.
בתקופת האביב הערבי, המשיכה ישראל תחת ממשלות ימין קיצוני לשמור על מדיניות ביטחונית נחרצת ובלתי־גמישה תוך התמקדות בהגנה על האינטרסים הביטחוניים שלה גם כאשר הדינמיקות האזוריות השתנו. בין השנים 2015 ל־2023, התאפיינה מדיניותה של ישראל במזרח התיכון באסטרטגיה בעלת שתי פנים: מחד גיסא, אגרסיביות מצד ממשלות ימין קיצוני כלפי הפלסטינים וכלפי איראן ובעלות בריתה, ומאידך גיסא פתיחות מחושבת כלפי שחקנים אזוריים אחרים כגון סעודיה ומדינות המפרץ.
מתקפת הטרור של חמאס והמלחמה שפרצה בעקבותיה הבליטו את ההסתמכות הן של ישראל והן של איראן על כוח צבאי מוגזם, היכן שנדרשים פתרונות פוליטיים, חמזאווי טוען
אסטרטגיה זו השתלבה היטב עם המדיניות של ארה"ב ואירופה, שלא הביעו מחויבות עמוקה במיוחד לפתרון מדיני, ובמקביל לכך עודדו מסחר והשקעות עם מדינות המפרץ תוך עקיפת הצורך למצוא פתרון לסוגיה הפלסטינית.
ערב השבעה באוקטובר, ניתן לומר שמדיניות זו צלחה – הסוגיה הפלסטינית נדחקה לשוליים במדינות ערביות ומערביות כאחד, ומדינות המזרח התיכון בכללותן שאפו לייצר בריתות אזוריות פרגמטיות: איחוד האמירויות עם ישראל, סעודיה עם איראן, טורקיה עם מצרים ועוד. כל מדינה ניסתה לדאוג לאינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלה עצמה, אך אף לא אחת מהן הצליחה להביא לצעדים ממשיים לייצוב האזור.
הפיצוץ והשלכותיו: שבעה באוקטובר 2023
כל זה היה נכון עד לפני השבעה באוקטובר. בהקשר הדיפלומטיה האזורית, מתקפת הטרור של חמאס והמלחמה שפרצה בעקבותיה הבליטו את ההסתמכות הן של ישראל והן של איראן על כוח צבאי מוגזם, היכן שנדרשים פתרונות פוליטיים, חמזאווי טוען.
איראן, באמצעות תמיכה לוגיסטית וצבאית, אפשרה לחמאס להוציא לפועל את התקפתו חסרת התקדים וכן את התקיפות על ישראל מצד חזבאללה, החות'ים והמיליציות השיעיות בעיראק. פעולות אלו שווקו כ"תמיכה" בהתנגדות פלסטינית, אך מטרתן הייתה להרתיע את תל אביב ולהסלים את המתיחות האזורית. בעוד מדיניותה הקיצונית של ישראל נתפסת כפרובוקטיבית, גם התמיכה האיראנית במיליציות מזינה את המאבק הממושך במזרח התיכון, ומובילה למלחמת התשה מתמשכת.
המתקפות הצבאיות של ישראל בעזה ובלבנון הביאו לתוצאות משמעותיות אך שנויות במחלוקת, עם מחיר כבד במישור ההומניטרי: אין ספק שישראל החלישה באופן חסר תקדים את חזבאללה ואת חמאס, אך המחירים בחיי אדם ובתשתיות בלתי־נתפסים.
לצד המתקפות על חזבאללה ועל חמאס, נפילת המשטר הסורי של אסד החלישה אף היא מאוד את איראן. נתניהו כמובן מתרברב שכעת נסלל פתח ל"מזרח תיכון חדש" בהובלת ישראל, תוך שהוא מציג כיצד היא נאבקת ב"ציר הרשע". עם זאת, נתניהו, משיקוליו הפוליטיים הצרים, אינו מעוניין לסיים את המלחמה, והוא וממשלתו הקיצונית מאי פעם לכודים בגישה האלימה שהם מובילים – למרות הישגים צבאיים משמעותיים, הם אינם מביאים לסיום הקונפליקט.
לאור כל זאת, הכותב תוהה היכן אם כן מדינות ערב? היכן המערב? מדוע ישראל משתוללת ללא רסן בזמן שאיש אינו עוצר אותה? הכותב מראה כי כל אחת מהמדינות האחרות במזרח התיכון, גם אלה שכן נקטו פעולות דיפלומטיות ואף צבאיות בנושא, רואה את המלחמה מהזווית הצרה והאינטרסנטית שלה – ואף אינטרס אינו מתלכד עם זה של הפלסטינים.
המלחמה בעזה שיבשה לסעודיה את החזון השאפתני של הפיכתה למעצמה כלכלית בין־לאומית והכריחה אותה להתמודד שוב עם קונפליקטים מקומיים ולהיזכר בקיומה של הסוגיה הפלסטינית
מצרים חוששת מטרנספר המוני של עזתים לשטחה ותוהה אם ישראל היא עדיין פרטנרית דיפלומטית אמינה.
טורקיה, באופן שתואם את מדיניות החוץ העדכנית שלה שעיקרה מיתון סכסוכים והפחתת מעורבותה בהם, השתתפה במגוון שיחות שלום, גינתה את מעשיה של ישראל בעזה ובלבנון והעניקה סיוע הומניטרי לעזתים וללבנונים.
לצד זאת, היא נקטה גם גישה צבאית יותר, מבוססת פרוקסי, שבאה לידי ביטוי במעורבותה בסוריה על ידי תמיכה בארגון היאת תחריר א־שאם, שבסופו של דבר הוביל להפלת משטר אסד. עיקר האינטרס של טורקיה בפעולות אלה היה לצמצם את הנוכחות של איראן במרחב ולהחליש את הכורדים – שוב, אין לה באמת עניין בבעיותיהם של הפלסטינים.
באשר לסעודיה, הרי שעד לפני השבעה באוקטובר היא הרחיקה את עצמה מקונפליקטים אזוריים והחלה בנרמול יחסים עם מגוון כוחות אזוריים ועולמיים שמטרתם הסופית היא התקדמותה הכלכלית – החל בנרמול יחסים עם איראן בתמורה להבטחות ביטחוניות, דרך חיפוש תמיכה אמריקאית שעוברת דרך נורמליזציה עם ישראל, וכלה בקריצה לרוסיה ולסין. המלחמה בעזה שיבשה לסעודיה את החזון השאפתני של הפיכתה למעצמה כלכלית בין־לאומית והכריחה אותה להתמודד שוב עם קונפליקטים מקומיים ולהיזכר בקיומה של הסוגיה הפלסטינית.
מצב של איחוד האמירויות דומה – האופן הבוטה שבו ישראל דוחה כל הסדר עם הפלסטינים וממשיכה בהחרבת עזה מקשה על איחוד האמירויות להתעלם מהסוגיה הפלסטינית ולהתעסק בקידום אינטרסים כלכליים על ידי שותפות עם המערב. יש לציין שהמאמר נכתב לפני הצהרות טראמפ על מימוש הסכם אמריקאי-סעודי ללא מעורבות ישראל, שאם אכן ימומש יפתור במידה מסוימת בעיה זו של סעודיה.
הזדמנויות לביטחון קולקטיבי במזרח התיכון
לאחר שפרס את כל הסבך הזה תוך התייחסות לאסטרטגיות השונות של המדינות ביחסי החוץ שלהן לפני ואחרי השבעה באוקטובר, חמזאווי שואף להציג מספר הזדמנויות להבטחת הביטחון הקולקטיבי במזרח התיכון בשנים הקרובות. כיצד מתוך מלחמת ההתשה הזאת יכולים לצמוח הסדרים שימתנו את המתחים ויאפשרו יציבות?
מסקנתו הראשונה היא כאמור שהישועה לא תגיע מבחוץ. לארה"ב, סין, רוסיה והאיחוד האירופי יש אומנם אינטרסים באזור, אך הם אינם חזקות מספיק כדי להוביל לפעולה מועילה. הבעיות של המזרח התיכון התהוו בחלקן מבחוץ, אך הן ייפתרו מבפנים – האחריות לייצוב המזרח התיכון מוטלת על השחקניות המקומיות המרכזיות – ישראל, איראן, טורקיה, מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. המציאות עשויה לדחוף את המעצמות האזוריות לבחון הקמה של מסגרות ביטחון קולקטיביות שיכולות לשמש בסיס להפחתת מתחים, לצמצום סכסוכים ולפתיחת אפיקים להסכמות מדיניות וליציבות ארוכת טווח.
ישראל אומנם נחלה ניצחון טקטי במערכה הנוכחית – עם החלשה משמעותית של חזבאללה, חמאס ואיראן, אך התעקשותה להמשיך לכיבוש ולהתנחלות בעזה הופכת את מצבה האסטרטגי לשברירי. על פי הכותב, דרכה היחידה החוצה ממצב זה היא נסיגה מהגישה הכוחנית והחד־צדדית והכרה ברמה כלשהי בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית (הוא מתעקש דווקא על פתרון שתי המדינות, אך לא ברור שזה יכול עוד להתקיים בפועל עקב שנים של בנייה בהתנחלויות, גם היא ללא התערבות מערבית ממשית כדי למנועה).
ישנם גורמים אחרים שחוצצים בין האזור לבין היציבות המיוחלת. אחד מרכזי שבהם הוא ההסתמכות של מרבית המדינות על כוח צבאי מוגזם תוך תמיכה במליציות והתערבות צבאית פנימית במדינות אחרות
מנגד, איראן ניצבת כמפסידה הטקטית במערכה לאחר שאיבדה שניים מהפרוקסיז החשובים ביותר שלה – חזבאללה ואסד. אם ברצונה להיחלץ מבידוד בין־לאומי, יהיה עליה לשנות גישה. כל אחת מן המדינות האחרות באזור, וניתן לראות זאת אם בוחנים שוב את האינטרסים שלהן שנסקרו קודם שמונעים מהן להתערב לטובת הפלסטינים, יצאו נשכרות מייצובו.
ועדיין, על אף שכולם יצאו נשכרים מיציבות, ישנם גורמים אחרים שחוצצים בין האזור לבין היציבות המיוחלת. אחד מרכזי שבהם הוא ההסתמכות של מרבית המדינות על כוח צבאי מוגזם תוך תמיכה במליציות והתערבות צבאית פנימית במדינות אחרות באמצעות מיליציות אלה.
יוצאות דופן לכך הן מצרים וערב הסעודית, שמגבילות את ההתערבות הצבאית שלהן בסכסוך כמה שיותר, ולכן לדעת הכותב הן אלה שצריכות להוביל את התהליך החדש לייצוב אזורי. לדידו, עליהן לעשות זאת באמצעות הקמת גוף הדומה לארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), שיקרא להשתתפות של כל מדינות האזור ושל ארגונים בין־מדינתיים כגון הליגה הערבית ומועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, תוך שמירה על מספר עקרונות: אי־התערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות; פתרון בעיות בדרכי שלום ושימת סוף למיליטריזם; תמיכה בזכות להגדרה עצמית; בנייה מחדש של מדינות מפורקות.
לטענתו, המבחן הראשון של היציבות האזורית החדשה הזו יהיה בהחזרת הסוגיה הפלסטינית לסדר היום כסוגיה של הגדרה עצמית ותביעת זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית.
