תנועת האחים המוסלמים, שמקורה במצרים אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם האסלאמי, נתפסה במשך עשורים כתנועת האסלאם הפוליטי המשפיעה ביותר במזרח התיכון. התנועה רשמה הצלחות לא רק במישור הפוליטי אלא גם ואף בעיקר בתחומי החינוך והפעילות החברתית, באמצעות הקמת רשת אדירה של מוסדות חינוך, בריאות ורווחה.
המהפכה המצרית של 2011 נתנה לתנועה לגיטימציה עממית נרחבת, שהתגלמה בבחירתו של מוחמד מורסי לנשיאות – רגע שיא בתולדותיה. עם זאת, הדחתו של מורסי ביולי 2013 בהפיכה צבאית (ששיאה בטבח כיכר ראבעה אל־עדוויה) הייתה נקודת מפנה טראומטית.
הדחת הנשיא לא הייתה רק כישלון פוליטי אלא טריגר למשבר עומק בתנועה, שחשף מתחים סמויים והאיץ תהליכים רדיקליים. צמד מאמרים מחודש אפריל 2025 שפרסם ח'ירי עמר, פרופסור מצרי למדעי המדינה וחוקר אסלאם פוליטי, באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, מנתחים את התמורות הללו ואת ההשלכות ארוכות הטווח שלהן.
התגובה הראשונית של תנועת האחים להדחת מורסי הייתה קריאה לשוב לסדר הדמוקרטי במסר שנוסח כרעיון "השבת הלגיטימיות". מסר זה התאפיין בשפה חוקתית אזרחית ובאזכור תכוף לכך שהבחירה במורסי לנשיאות היא רצון העם, אך תוך דחיית אלימות ישירה. ואולם עם התמשכות הדיכוי ואוזלת ידם של המאמצים הבין־לאומיים והפנימיים להשיב את מורסי לשלטון, החל הרעיון להישחק.
האכזבה מהקהילה הבין־לאומית, שהפגינה פסיביות לאורך יותר מעשור, וכמוה מהאליטה הפוליטית בתוך מצרים, תרמה להתמרמרות שהופנתה כלפי פנים.
הופעתם של דרשנים שראו בשלטון המצרי לא רק שלטון בלתי־לגיטימי אלא אויב דתי מובהק, הובילה לשינוי ברטוריקה של התנועה מול השלטון. את מקומה של הדרישה ל"השבת השלטון הלגיטימי" מטעמים דמוקרטיים תפסו טעמים הלכתיים-שרעיים. הדרשנים הללו החלו לקרוא להתנגד לשלטון א־סיסי עקב היותו חוטא, והחלו להציג אותו כאויב האסלאם.
עמר מעריך כי התנועה נמצאת במעין קיפאון. העשור האחרון הביא להקפאה של יכולות המנהל העצמאי שלה, והיא מפוצלת בין מספר סיעות כאשר זהותו של "המדריך העליון" (ראש התנועה) לפרקים אינה ידועה כלל.
הדגם הסורי הצית את דמיונם של רבים בקרב הדור הצעיר של האחים, וגרם להתרחקות מהתפיסה הליברלית-חוקתית של האסלאם הפוליטי
ניתן לראות דוגמה קריטית לכך בהתנהלות הסיעות השונות מול נפילת משטר אל־אסד בסוריה: אחת הסיעות המזוהות עם האחים ניסתה להשתמש באירועים בסוריה כדי להדגים את התנגדותה למשטר רודני המגובה על ידי כוחות אימפריאליסטיים ללא קריאה ליבוא של "המודל הסורי" של מהפכה אלימה למצרים, כלומר ללא קריאה להפלת משטר א־סיסי.
השנייה התמקדה בהדגשת הניצחון של "רצון העם" בסוריה ובסופה העגום של הרודנות, וציינה (ברמיזה לא־עדינה במיוחד למשטר א־סיסי) שהדבר היה יכול להימנע על ידי שחרור אסירים פוליטיים והכלה רחבה יותר של תנועות פוליטיות יריבות.
הסיעה השלישית הייתה הקיצונית מכולם, וקראה במפורש ליישום השיטה הסורית לשחרור מכבלי הרודנות במצרים. סיעה זו מבטאת את ההתקרבות לתפיסות ג'יהאדיסטיות-סלפיות בקרב זרמים בתנועה, ובפרט בקרב הדור הצעיר יותר שצמח בצל הטראומה של נפילת משטר מורסי, שהוא למוד אכזבות מהניסיונות הכושלים להחזרת "רצון העם" על כנו. הדבר גם מזכיר את הקשר בין התנועות המהפכניות בסוריה ובמצרים עוד מראשיתן בשנת 2011.
המרד הסורי שהצית את מלחמת האזרחים הפך במהרה לסמל של התנגדות בלתי־מתפשרת. בעוד טורקיה ייצגה בעבר מודל למיזוג בין איסלאם לפוליטיקה פרלמנטרית, הסורים הציעו דגם של התנגדות מזוינת הנתמכת על בסיס אמוני.
הדגם הסורי הצית את דמיונם של רבים בקרב הדור הצעיר של האחים, וגרם להתרחקות מהתפיסה הליברלית-חוקתית של האסלאם הפוליטי. ארגוני אופוזיציה חמושים בסוריה נתפסו כאלטרנטיבה אותנטית ונחושה יותר למודל המתון. עקב כך, רעיונות של מאבק ישיר, חמוש ועממי קנו להם שביתה גם בקרב חלקים בתנועה, בעיקר מחוץ למצרים, שם פעלה הגלות כאינקובטור לרעיונות חדשים.
עמר מתאר פיצולים בתנועה בשנים 2015 ו־2021 סביב הדיון לגבי מאבק חמוש מול הממשל המצרי. הפיצולים נבעו גם מסביבה שנעשית פתוחה יותר ויותר לרעיונות הג'יהאד הסלפי הקוראים למאבק בכופרים תוך מתן צידוקים שרעיים לכך. עם השנים, ההתייחסות לשלטון המצרי ככזה שעזב את האסלאם (ולכן חובה להיאבק בו) מתרחבת בקרב הקהילה האסלאמיסטית המצרית.
חסן אל־בנא ראה בהדרכה מוסרית ובשיקום חברתי את עיקר משימתה של התנועה. הוא קידם דרכים הדרגתיות לשינוי והתנגד למהפכנות בלתי־אחראית
כעת, עם הצלחתם של כוחות ג'יהאדיים להפיל את המשטר "הכופר" בסוריה, רעיונות אלו מקבלים תנופה חדשה. חוברת כמו "הלכות ההתנגדות העממית להפיכה" (فقه المقاومة الشعبية للانقلاب) שפורסמה ב־2016 ממחישה את הפניית העקרונות ההלכתיים להצדקת התנגדות אלימה.
זוהי תופעה חדשה יחסית בתולדות האחים, שבעבר ניסו למתן את הרטוריקה האלימה. כעת, צעירים ואנשי גלות משתמשים ברעיונות שרעיים כדי לבסס הצדקות תאולוגיות למאבק מזוין. שימוש במונחים מתוך המסורת הסלפית-ג'יהאדית מרמז על חציית גבולות אידאולוגיים. כך, המסורת השמרנית של התנועה נפרצת על ידי חדירה של שיח רדיקלי שמלבין פעולות אלימות כמצוות דת.
עמר מסביר כי ניתן לראות במהפך הזה דחייה של דרכו של חסן אל־בנא, מייסד התנועה, והעדפת תורתו של מובילה הרוחני סייד קוטב. חסן אל־בנא ראה בהדרכה מוסרית ובשיקום חברתי את עיקר משימתה של התנועה. הוא קידם דרכים הדרגתיות לשינוי והתנגד למהפכנות בלתי־אחראית. לעומתו, סייד קוטב, שהושפע מהתנאים הקשים בכלא המצרי ומהתפיסות של האסלאם הרדיקלי, פיתח תאולוגיה של מאבק כולל במה שהגדיר בתור הג'אהליה החדשה – תרבות הכפירה.
לאחר 2013, ניכרת עלייה חדה במעמדו של קוטב בתוך האחים. ספרו "בצל הקוראן" משמש מקור השראה לפעילים רדיקליים, לא רק לציטוטים אלא לבניית תפיסת עולם כוללת. עמדתו הפכה לנקודת ייחוס עבור מי שדוחים את האפשרות לפשרה עם המדינה החילונית ורואים בה כפירה שיש להילחם בה באורח טוטלי.
במקביל לשינויים האידאולוגיים, חוותה התנועה גם תהליכים מואצים של קריסה מוסדית. הדיכוי של המשטר המצרי הביא לעזיבת בכירים, לרדיפה מתמשכת, לכליאה והגליה. במצב זה, נוצרו פיצולים עמוקים. כאמור, ב־2015 וב־2021 פרצו משברים ארגוניים כשכל אחד מהמחנות טען להיותו ההנהגה הרשמית והלגיטימית. נוסף על כך, המנגנונים הפנימיים חדלו לתפקד על פי עקרונות של שותפות ואמון. תחלופת הנהגות, סילוק יריבים, הדרת מבקרים – כל אלו הובילו לקריסת המודל ההיררכי.
כתוצאה מכך, החלה פעילות מחתרתית בלתי־פורמלית, בעיקר בקרב צעירים שנטשו את המסגרות המסורתיות ופנו לאפיקים של התנגדות עצמאית ולעיתים רדיקלית.
הגלות שימשה גם כסדנה לחידוש רעיוני, אך במקביל חיזקה את הנתק מהמציאות הפוליטית בתוך מצרים, והובילה לעיתים להתנתקות מבעיות היום־יום של הציבור המצרי
בו בזמן, הגלות, בעיקר במדינות כמו טורקיה, קטר ובריטניה, הפכה עבור רבים מאנשי האחים לבית אידאולוגי חלופי. שתי הראשונות אף תומכות בתנועה ומקורבות לראשיה. מצד אחד, אפשרה הגלות חשיבה מחדש, יצירת קשרים בין־לאומיים וחופש ביטוי יחסי. מצד שני, היא יצרה לחצים כבדים של אינטגרציה, זהירות משפטית והתאמה לשיח מערבי.
כתוצאה מכך, נוצר פיצול: חלק מהקבוצות פנו לפרגמטיזם מתון תוך אימוץ טרמינולוגיה ליברלית ואף חילונית למחצה; אחרות, דווקא בשל תחושת ניכור, רדיקליזציה ולחץ זהותי, אימצו קו לוחמני ובלתי־מתפשר. הגלות שימשה גם כסדנה לחידוש רעיוני, אך במקביל חיזקה את הנתק מהמציאות הפוליטית בתוך מצרים, והובילה לעיתים להתנתקות מבעיות היום־יום של הציבור המצרי.
השלכה נוספת היא אובדן היכולת להציע חזון. אם בעבר נחשבה תנועת האחים המוסלמים לגוף בעל יכולת להציע חזון פוליטי כולל – הן בתחומי הכלכלה, הדת, החינוך ומדיניות החוץ – הרי שבעשור האחרון ניכרת ירידה תלולה בכושר ההצעה. המסרים הפוליטיים הפכו לשבלוניים, נעדרי עומק רעיוני ותכנון מעשי. התנועה נראית כמי שהפסיקה לשאול שאלות יסוד על תפקידה בחברה.
בתחומים כמו הסוגיה הפלסטינית, מערכת המשפט, חינוך או רווחה – התחוללה שתיקה רועמת או חזרה על סיסמאות. המישור האינטלקטואלי הידרדר, והנוער התורני שמילא בעבר את מוסדות ההדרכה – נטש. הפער בין תודעה למהות יצר דינמיקה של ריק רעיוני, שמסכנת את יכולת ההתחדשות של התנועה. כיום, עמר מציין, הסוגיה הפלסטינית והמלחמה בעזה הן נקודות מרכזיות שבעזרתן התנועה מנגחת את הממשל המצרי, אך שיח זה נותר בגבולות המדיה.
לסיכום, תנועת האחים המוסלמים ניצבת בפני צומת היסטורית. המשבר שבו היא מצויה אינו רק תוצאה של דיכוי מדיני, אלא גם של שחיקה רעיונית עמוקה, אובדן הנהגה, קריסה מוסדית וגלות מפוררת. התנועה מתקשה להכריע בין נוסטלגיה למסורת לבין קריאה למהפכה, ונעה בין רעיונות מנוגדים: הדרכה מוסרית לעומת קריאה לג'יהאד מזוין.
אם תצליח התנועה לנסח שיח חדש שישלב זהות דתית עם מחויבות מוסרית ועממית – אולי ייפתח בפניה אופק של התחדשות. אך אם תמשיך להיסחף אחר מגמות של פיצול, רדיקליזציה ואובדן כיוון – היא עתידה להיוותר כצל של עצמה.
