מדיניות החוץ של טורקיה תחת שלטונו של ארדואן מתנהלת במרווח שבין גישתו הלאומנית לבין שאיפה לשלב את טורקיה ברשת בריתות מגוונת יותר מזו המתקיימת בינה לבין המערב ותו לא. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בבקשת טורקיה להצטרף לארגון BRICS – ארגון כלכלי המאחד את כלכלות ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה; בחתימה על הסכמי אנרגיה עם רוסיה וכן בהידוק קשרים עם מצרים ואף עם ישראל (עד לפני אוקטובר 2023).
הפזילה לעבר גורמים שנחשבו בעבר אויבים נובעת הן מדחייה מתמשכת מצד האיחוד האירופי ומהתגברות המתחים מול ארה"ב, והן מתפיסה שלפיה לטורקיה יש עדיין חשיבות אסטרטגית כמתווכת בין המערב למזרח התיכון ואסיה, חשיבות שנובעת הן מהמיקום הגאוגרפי הפיזי שלה והן מההיסטוריה האימפריאלית שלה.
מאמר מאת פארס אל־ח'טאב, כתב מדיני, שפורסם באל־ג'זירה תחת הכותרת: "טורקיה במזרח התיכון החדש – שחקנית זוטרה או מקבלת החלטות?" בוחן את מעמדה המתהווה החדש של טורקיה כמדינה רבת־השפעה במזרח התיכון, שיש לה גישה ליחסים דיפלומטיים עם גורמים מגוונים. לטענתו, המתינות היחסית של טורקיה מבחינה דתית והקשרים ההיסטוריים שלה עם המערב מאפשרים לה למלא תפקיד בייצוב האזור.
גמישות כעיקרון מפתח
טורקיה רואה במזרח התיכון אזור בעל חשיבות אסטרטגית לביטחונה ולכלכלתה, ולפיכך פעלה לאורך השנים כדי לקדם את האינטרסים הגאופוליטיים שלה באמצעים דיפלומטיים, כלכליים ולעיתים גם צבאיים, במיוחד מול המדינות השכנות. השפעתה באזור גברה בעשורים האחרונים בעקבות היחלשותן של מדינות ערביות מרכזיות כמו עיראק וסוריה. טורקיה הציגה את עצמה מחד גיסא כמדינה שיכולה לתווך בסכסוכים אזוריים, ומצד שני כפרטנרית טובה לעסקים ולפיתוח פרויקטים כלכליים.
כשם שטורקיה הצליחה לבסס את מעמדה בפיתוח כלכלי, היא גם הוכיחה את נכונותה להתמודד צבאית עם יריביה – כמו במאבק נגד מפלגת הפועלים הכורדית (PKK) או בעימותים עם יוון על איי הים האגאי בשנים 1987 ו־1996 – מה שהבליט את עוצמתה הצבאית ואת נחישות הנהגתה להגן על ריבונותה ועל האינטרסים שלה.
לאורך השנים, נתקלה טורקיה בחששות מצד מדינות ערביות שכנות שהתערבות טורקית מוגזמת בענייניהן נתפסה כניסיונות ל"עות'מניזציה". עם חששות אלה היא התמודדה על ידי המשך פיתוח יוזמות כלכליות עם מדינות רבות, ביניהן עיראק, סוריה, ירדן ולבנון. בפרט היא נחלה הצלחה בשיפור היחסים עם מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ, ששיאה בהקמת פורום טורקי-מפרצי-ערבי, שהפך לגוף חשוב בפרויקטים של השקעה בתחומי התעשייה, החקלאות, התיירות והביטחון.
טורקיה חיזקה את מעמדה מול המעצמות – ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי – באמצעות מדיניות חוץ דינמית המשלבת דיפלומטיה עם הפעלת כוח צבאי
טורקיה התערבה רבות במלחמת האזרחים בסוריה, כאשר במרבית התקופה האינטרסים שלה נגעו בעיקר להחלשת המורדים הכורדים, אך בעת האחרונה נשמעות טענות שהתערבות גלויה וסמויה שלה היא זו שהובילה להפלתו המפתיעה של משטר אסד.
התפתחויות אלה, הכותב טוען, ממצבות את טורקיה כשחקן מרכזי בעיצוב "המזרח התיכון החדש", דבר שמשך תשומת לב רבה ממוסדות מחקר וממקבלי החלטות במערב. כמו כן, השפעתה ההולכת וגוברת שינתה את יחסיה עם מדינות מפתח במפרץ – בראשן סעודיה, איחוד האמירויות וקטר – בין היתר בזכות תמיכתה בשינויים הגאופוליטיים בסוריה, בעיקר בכך שסייעה להחלשת איראן.
בתוך כך, חיזקה טורקיה את מעמדה גם מול המעצמות – ארה"ב, רוסיה והאיחוד האירופי – באמצעות מדיניות חוץ דינמית המשלבת דיפלומטיה עם הפעלת כוח צבאי, בין היתר נגד איומים ביטחוניים בצפון סוריה ובעיראק מצד קבוצות כורדיות כמו PKK.
מחלק זה של המאמר עולה כי טורקיה מצליחה לרקוד על כל החתונות, אך התבוננות מעמיקה יותר בדברים מראה כצפוי שלא ניתן לרצות את כולם. כך לדוגמה, מעורבותה בהפלת אסד ובהחלשת איראן אומנם נתפסת כחיובית מבחינת יחסיה של טורקיה עם מדינות מערביות, אך מאידך גיסא היא בעייתית אם טורקיה רוצה להתקבל לארגונים כגון BRICS, שלאחרונה איראן התקבלה אליו כחברה.
דוגמה נוספת לכך שהמצב אינו כה פשוט כפי שנראה היא הגמישות שטורקיה החלה להפגין בסוגיה הכורדית. לאחר שנים של סירוב עיקש לקבל כל פתרון שכולל הכרה בזכויותיהם של הכורדים, הצליחה לאחרונה טורקיה לשכנע את מנהיג PKK הכלוא עבדוללה אג'לאן, לקרוא לארגונו להתפרק מנשקו. במקביל לכך, היא השלימה עם העובדה שכל הסדר בסוריה שיביא להחלשת אסד ואיראן יהיה מוכרח לכלול בתוכו את הכורדים הנאבקים בסוריה, שלחמו שנים ארוכות נגד דאעש.
טורקיה, שסירבה במשך שנים לכל הכרה בכורדים, נדחקה לגבות הסכם שצפוי לכאורה להעניק להם שוויון זכויות. השתלשלות אירועים זו חיזקה את מעמדה של טורקיה כשחקנית מפתח
לפיכך, תמכה טורקיה בהסכם שהציע מנהיג סוריה החדש אחמד א־שרע לכוחות הסורים הדמוקרטיים (תנועה שמורכבת מ־80% כורדים) שנועד לשילובם במדינה החדשה. כך, טורקיה, שסירבה במשך שנים לכל הכרה בכורדים, נדחקה לגבות הסכם שצפוי לכאורה להעניק להם שוויון זכויות.
השתלשלות אירועים זו חיזקה את מעמדה של טורקיה כשחקנית מפתח במזרח התיכון החדש, הכותב טוען. גם רוסיה וגם איראן – שעד כה שלטו במידה רבה בזירה הסורית – נאלצו לקבל את הנוכחות הטורקית מתוך הבנה שהיציבות האזורית תלויה בשיתוף פעולה עימה.
על רקע היחלשות ההשפעה האיראנית וההסלמה בפעילות הצבאית הישראלית בעזה, בגדה, בלבנון, בסוריה ואף באיראן עצמה – נותרה טורקיה הגורם האזורי היחיד שזוכה לאמון מספק מצד שחקנים מרכזיים, והמסוגל לתווך מול וושינגטון ותל אביב וללחוץ להפסקת ההסלמה ולנסיגה מהשטחים שכבשה ישראל.
בריתות ומתיחויות: שחקניות המזרח התיכון
ישראל עוקבת בדאגה אחר ההשפעה הטורקית הגוברת והולכת בסוריה, במיוחד לאור האפשרות שיתקיימו שיתופי פעולה ביטחוניים בין אנקרה לדמשק, לדוגמה הצבת מערכות הגנה אווירית טורקיות בלב סוריה.
תל אביב, שמייחסת חשיבות רבה ליחסיה עם טורקיה, פועלת בזהירות מחשש להתנגשות ישירה עימה. הדבר מסביר את הגברת התקיפות הצבאיות הישראליות בסוריה במטרה לערער את היציבות שאולי מתהווה במדינה ולסכל את ההתחזקות הטורקית בה. זאת אף שמבחינת האינטרסים של ישראל, ככל הנראה עדיף לה שטורקיה תהיה המדינה המשפיעה בגבולות סוריה ולא איראן.
במקביל לכך, עיראק — ששיחקה תפקיד משמעותי בתחזוקת מיליציות איראניות ושטורקיה רואה בה יריבה אידאולוגית — פונה אף היא לאחרונה לשיתוף פעולה עם טורקיה. הדבר בא לידי ביטוי בפתיחת המרחב האווירי והקרקעי שלה לפעולות טורקיות נגד המיליציות הכורדיות בצפון עיראק, ואף במתן אישור להקים בסיסים טורקיים במחוזות דהוכ ונינוה.
בגדד ממשיכה לגנות פומבית חלק מהמבצעים הצבאיים הללו, בעיקר לאור חדירתם לעומק שטח עיראק. עם זאת, היכולת העיראקית להפעיל לחץ אמיתי על טורקיה מוגבלת — בעיקר בשל התלות הכלכלית ההולכת וגוברת ביניהן.
טורקיה הבטיחה למדינות המפרץ שהיא תמלא את החלל שתותיר נפילתו של אסד תוך שמירה על האינטרסים שלהן
איראן, ששימשה בעבר עמוד התווך של משטר אסד מבחינה ביטחונית, מודיעינית ואידאולוגית, איבדה את אחיזתה במהירות עם עליית השפעתה של טורקיה, שהפכה לגורם המרכזי ביותר בזירה הסורית. טורקיה נבדלת מאיראן בכך שהיא פועלת בזירה הבין־לאומית והאזורית באמצעות כלים כלכליים וצבאיים, ללא השקעה בפרויקטים דתיים-עדתיים כמו טהראן.
ממשל טראמפ, במיוחד במהלך כהונתו השנייה, עודד את התחזקות ההשפעה הטורקית בסוריה על חשבון איראן. בתוך כך, הבטיחה טורקיה למדינות המפרץ שהיא תמלא את החלל שתותיר נפילתו של אסד תוך שמירה על האינטרסים שלהן. סעודיה והמדינות השכנות תמכו במהלכים אלו מתוך רצון לייצב את סוריה, למנוע חדירת קבוצות קיצוניות ולשמר את אחדות המדינה.
שיתוף הפעולה בין טורקיה לסעודיה הניב הסכמה אסטרטגית על עתיד סוריה, ובכלל זה קריאה להסרת סנקציות מהמדינה, עידוד השקעות, שיקום ומתן סיוע הומניטרי – תוצאה של מדיניות חוץ טורקית נחושה ויעילה.
לאור כל זאת, הכותב משוכנע כי לטורקיה תפקיד חשוב בכינון "המזרח התיכון החדש" – אותו מושג חמקמק שהעולם שומע עליו כבר למעלה מעשרים שנה מפי מנהיגים אמריקאים, ישראלים ואחרים, בעיקר לאחר נפילת משטר סדאם חוסיין – אך אינו זוכה לראותו מתממש בפועל.
בתחילה, נראה היה שאיראן תהיה שחקנית מרכזית בזירה החדשה, לאור הרווחים האסטרטגיים שהיא נחלה לאחר מפלתו של חוסיין, אך תחת השתלבות ביציבות האזור, היא בחרה לקדם פרויקט אידאולוגי של "יצוא המהפכה", שהוביל לצמיחת ארגוני ג'יהאד קיצוניים. בניגוד לכך, טורקיה – עם האסלאם המתון יותר שלה, קשריה עם נאט"ו, יחסיה עם מדינות ערב ויכולותיה הכלכליות – מצטיירת כחלופה מועדפת לעיצוב המזרח התיכון החדש.
לדידו של הכותב, היא מסוגלת לשמש גורם מאזן שיתרום לביטחון, לשגשוג ולשלום האזורי. אך האם, בעקבות תהליכים אנטי־דמוקרטיים שהולכים ומתגברים בה, היא אומנם תבחר בדרך זו?
