חוקות רבות נכתבו בסוריה מאז הקמתה. החוקה, אשר כוללת עקרונות יסוד בדבר מבנה המשטר וצורת השלטון, התחלפה בסוריה בהתאם לתהפוכות הפוליטיות הרבות שאפיינו אותה למן היותה ישות פוליטית מוגדרת. סוריה המודרנית ידעה שלטון קולוניאלי, הפיכות צבאיות אלימות, הפיכות חצר ומהפכות אידאולוגיות. כמעט כל תנודה פוליטית הולידה חוקה חדשה שעוצבה על פי מידותיו של השלטון החדש.
כידוע, בדצמבר האחרון התבצעה מהפכה נוספת בסוריה, אשר שמה קץ לשלטון רודני בן 44 שנה. מאז, השלטון החדש פועל ללא לאות להחרים "עולם ישן עדי יסוד" ולכונן תחתיו משטר חדש. כינון חוקה חדשה הוא תנאי יסודי לכך.
במאמרו באל־ערבי אל־ג'דיד העיתונאי הכורדי־סורי שפאן אבראהים סוקר את התחנות ההיסטוריות השונות של החוקה סורית. טענתו המרכזית היא שחרף שינויי המשטר התכופים, ניתן להבחין בעקרונות יסוד שעברו כחוט השני בין כל החוקות, הסדירו את היחסים בין הרוב למיעוט, ודנו את המיעוט הכורדי, כמו גם מיעוטים אחרים, לשוליות תרבותית, לאומית ופוליטית. בתוך כך, החוקה החדשה עומדת גם היא למבחן.
ב־1925 פרץ המרד הסורי הגדול ששם לו למטרה להשיב את האחדות הלאומית הסורית. המרד התפשט עד מהרה לכל חלקי המדינה בתביעה לאחד את סוריה ולכונן מחדש אספה לאומית שתתקין חוקה
החוקות בשלב הטרום־מדינתי
העידן החוקתי בגבולותיה של סוריה התחיל במקביל לסיום מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית. במאי 1919 עלתה בסוריה ממשלה זמנית בהנהגתו של האמיר פייסל אבן חוסיין ההאשמי. הממשלה המבטיחה כינסה סביבה לאומנים ערבים מוכשרים מכל רחבי המזרח התיכון מתוך כוונה לכונן מדינה ערבית עצמאית ראשונה בסדר הבתר־עות'מאני.
מייד לאחר הקמת הממשלה נערכו בחירות עבור "הקונגרס הלאומי הסורי", וממש עם כינונו הוא ניגש לנסח את החוקה הסורית הראשונה.
חוקה חלוצית זו ביקשה לנסח לראשונה את אופי המשטר הרצוי במדינה הערבית העצמאית. החוקה הניחה את היסודות למונרכיה חוקתית פרלמנטרית. על פי חוקה זו, מבנה המשטר היה דה־צנטרליסטי ופדרלי, שבו לכל מחוז סמכויות פנימיות מוגברות, מועצה פרלמנטרית, ממשלה ומושל בעל סמכויות רבות.
אשר לענייני דת ומדינה והיחס למיעוטים, הרי שניתן להבחין בשתי מגמות בחוקה זו. מחד גיסא, ייחדה החוקה מחוז בחירה למיעוטים בתוך כל מחוז גאוגרפי בהכירה בפסיפס הזהויות במדינה הסורית שחוברה לה יחדיו; מאידך גיסא, הגדירה החוקה כי המלך מוכרח להיות מוסלמי.
מכל מקום, הניסיון השאפתני בסוריה הגיע לקיצו ביולי 1920. לאחר שהוחלט בוועידת סן רמו (אפריל 1920) על מסירת לבנון וסוריה לצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את סוריה, פוזר הקונגרס על ידי פייסל, והממלכה הערבית של סוריה חדלה להתקיים ועימה החוקה הניסיונית.
אחד הצעדים הראשונים של הצרפתים לאחר ביטול החוקה הקודמת הייתה חלוקה מחדש של הטריטוריה הסורית. "סוריה הגדולה" הפכה למעין פדרציה בת כמה מדינות: מדינת דמשק (הבירה), מדינת חלב, מדינת הר הדרוזים, מדינת העלאווים ותת־המחוז של אלכסנדרטה. מעבר לביתור המדינה לחלקים, למעשה קבעו הצרפתים מפתח חדש לחלוקה אדמיניסטרטיבית – המפתח העדתי.
ב־1925 פרץ המרד הסורי הגדול ששם לו למטרה להשיב את האחדות הלאומית הסורית. המרד, שהחל בהתקוממות בהר הדרוזים, התפשט עד מהרה לכל חלקי המדינה בתביעה לאחד את סוריה ולכונן מחדש אספה לאומית שתתקין חוקה. לאחר דיכוי המרד (1928), התכנסה האספה המחוקקת בהובלת הגוש הלאומי, שפעל להקים מדינה סורית עצמאית תוך שיתוף פעולה עם המנדט הצרפתי.
יריעותיה של חוקת 1928 הודקו כעבור שנתיים בחוקת 1930. חוקה זו אישררה את מבנה המשטר הפרלמנטרי הסורי והדגישה כי סוריה היא מדינה עצמאית, ריבונית ובלתי־ניתנת לחלוקה
בצל השלטון הקולוניאלי, הגדירו סעיפי החוקה את סוריה כרפובליקה פרלמנטרית, בשונה מהחוקה המלוכנית הקודמת. חוקה זו הכירה במיעוטים ועיגנה בתוכה ייצוג הוגן שלהם בפרלמנט וביתר המוסדות הייצוגיים, אך בכל הנוגע לזהות של נשיא המדינה, המשיכה חוקה זו את קודמתה בכך שקבעה כי נשיא המדינה חייב להיות בן לדת האסלאם.
יריעותיה של חוקת 1928 הודקו כעבור שנתיים בחוקת 1930. חוקה זו אישררה את מבנה המשטר הפרלמנטרי הסורי והדגישה כי סוריה היא מדינה עצמאית, ריבונית ובלתי־ניתנת לחלוקה. גם בחוקה זו ניכרה הדו־ערכיות בנוגע למיעוטים – חוקה זו הפכה את הערבית לשפת המדינה הראשית, אך באותה נשימה הכירה בזכויותיהם הדתיות והתרבותיות של המיעוטים ובזכותם להקים מוסדות חינוך המלמדים בשפתם.
החוקה ביטאה גם את היחסים בין האליטה הסורית הערבית, שבמידה רבה עיצבה אותה, לבין המיעוט הכורדי שהתרכז בצפון־מזרח המדינה. האליטה הסונית תפסה את האזור שבין שני הנהרות הפרת והחידקל (המכונה אל־ג'זירה) המיושב במיעוט הכורדי, כחלק מהמדינה הסורית העתידית.
משכשלה לצרף את הכורדים לאחדות הלאומית הסורית באמצעות היסוד הדתי הסוני, עברה האליטה העירונית הסונית להשתמש בשיטה הקליינטליסטית על ידי קידום אינטרסים של גורמים בהנהגה הכורדית בתמורה לתמיכה באליטה הדמשקאית.
ואולם, חרף החיזור אחר האוכלוסייה הכורדית, לא הכירה החוקה בזכויות הלאומיות הכורדיות ולא הכירה בשפתם כשפה רשמית. בתגובה לכך, עתרו נכבדים וראשי שבטים כורדים לבית המשפט המנדטורי הצרפתי בשתי הזדמנויות בדרישה להכיר בכורדים ולהעניק להם ממשל מיוחד, להכיר בשפתם ולשלב אותם במנגנוני המנהל ובז'נדרמריה, לצד הקמת מוסדות חינוך כורדיים והכשרת מורים ללמד בשפתם. אלא שמאמצים אלו העלו חרס.
מעצמאות סוריה ועד מלחמת האזרחים
לאחר מאבק ממושך, נסוג הצבא הצרפתי מסוריה, שזכתה לעצמאות ב־17 באפריל 1946. החוקה שאומצה עם קבלת העצמאות הייתה כמעט זהה לחוקת 1928, על יסוד העיקרון המשולש שלפיו סוריה היא רפובליקה פרלמנטרית, נשיאה הוא בן דת האסלאם ודמשק היא בירתה.
סוריה הצעירה ידעה תהפוכות רבות וחוקת 1946 תוקנה מספר פעמים עד 1950 בהתאם לתמורות הפוליטיות התכופות. לאחר שורה של הפיכות צבאיות, ידעה סוריה התייצבות זמנית וכוננה חוקה חדשה ומתקדמת, שנועדה להגביל את כוחו של הנשיא ולחדש את המבנה הפרלמנטרי־מפלגתי שפורק זמנית. מאז, חוקת 1950 השתנתה, תוקנה, בוטלה והוצגה מחדש בהתאם לטלטלות הפוליטיות, אשר המשיכו ללוות את סוריה במשך עשור עד 1958 והאיחוד עם מצרים.
האיחוד עם מצרים במסגרת קע"מ (הקהילייה הערבית המאוחדת) היה כרוך בכתיבת חוקה משותפת חדשה. נוסח החוקה של קע"מ קבע כי סוריה ומצרים תצטרפנה לרפובליקה מאוחדת עם שלטון מרכזי המורכב משני אזורים מנהליים: האזור הצפוני בסוריה והדרומי במצרים. המפלגות הפוליטיות כולן פוזרו, וכך בוטל באופן רשמי המשטר הפרלמנטרי. האיחוד בין שתי המדינות נועד לסמל את האחדות הערבית, ועניין זה מצא לו ביטוי מובהק גם בחוקה.
הסעיף הראשון בחוקה הדגיש את הלאומיות הערבית ככזו העומדת ביסודה של הרפובליקה, שהיא חלק מהאומה הערבית הגדולה, ואילו הסעיף השני הגדיר את המעמד האזרחי של תושבי הרפובליקה, סורים ומצרים, על בסיס הערביות. כך סללה החוקה את הדרך לשלילת אזרחותם ולדיכוי האוטונומיה התרבותית של מיעוטים אתנו־לאומיים כמו הכורדים.
החוקה שנכתבה עם השתלטות חאפז אל־אסד על מפלגת הבעת', שתוקנה בפעם האחרונה ב־1973, האריכה ימים יותר מכל חוקה אחרת, ולטענת אבראהים נחשבת לחוקה הגרועה ביותר בהיסטוריה החוקתית הסורית
קע"מ החזיקה מעמד כשלוש שנים בלבד, ולאחר קריסת האיחוד הרופף נכנסה סוריה שוב לסחרור של הפיכות צבאיות. הפעם הגיעו הפיכות אלו מבית היוצר של אגפים שונים של מפלגת הבעת', שחרתה על דגלה את הסיסמה "אחדות (ערבית), חירות, סוציאליזם". שתי הפיכות ב־1963 וב־1966 הביאו לניסוח חוקות חדשות, שכוננו בהתאם לאידאולוגיה של התנועה המהפכנית על בסיס העיקרון שסוריה היא "רפובליקה דמוקרטית עממית סוציאליסטית שהיא חלק מהמולדת הערבית".
בהמשך להפיכה פנימית נוספת בתוך מפלגת הבעת' בהובלת חאפז אל־אסד, הפיכה אשר כונתה גם "תנועת התיקונים", נכתבה כמובן חוקה חדשה. חוקה זו, שתוקנה בפעם האחרונה ב־1973, האריכה ימים יותר מכל חוקה אחרת (39 שנים), ולטענת אבראהים נחשבת לחוקה הגרועה ביותר בהיסטוריה החוקתית הסורית.
זה היה המסמך הראשון שביטל במפורש את המבנה הדמוקרטי בסוריה וקיבע את השלטון החד־מפלגתי במדינה, גם אם להלכה הותר למפלגות לוויין של הבעת' להתמודד כחותמת גומי. כך, בחוקה זו נאמר כי על הנשיא להיות חבר המפלגה שהוגדרה בסעיף 8 הידוע לשמצה כ"מפלגה המנהיגה את העם והחברה", כלומר מפלגת הבעת'. סעיף 8 הורה לכאורה על פלורליזם פוליטי, אולם בפועל הוגבל פלורליזם פוליטי זה לבחירות בלבד, אשר כללו כאמור את מפלגת הבעת' ומפלגות לוויין מטעמה.
עד כמה שסדר היום של הבעת' היה מהפכני, כמה מן הסדרים והעקרונות החוקתיים המוקדמים נשתמרו בו, בייחוד אלו המדגישים את זהותה הערבית של המדינה. בהתייחס לזהותה הלאומית, הגדירה את עצמה סוריה כשותפה ל"פדרציית הרפובליקות הערביות", ואת הסורים "כחלק מן האומה הערבית". אושרר מחדש כי דת הרפובליקה הסורית היא האסלאם; ההלכה האסלאמית היא מקור החקיקה המרכזי; הזהות של העם הסורי נותרה ערבית, וכך גם השפה הרשמית.
המטוטלת הסורית נעה תמיד בין הדגשת היסוד הערבי לבין פלורליזם פוליטי, אך כמעט תמיד הכריעה בזכות הערביות, וזאת על חשבונם של הכורדים
ההודעה על חוקת 2025
השלטון החדש בסוריה בהנהגת הנשיא החדש אחמד א־שרע מיהר להשעות את החוקה הישנה ולייסד ועדה מיוחדת לקביעת חוקה. ב־13 במרס חתם הנשיא על 53 סעיפים כחלק מהצהרת החוקה הזמנית החדשה שנועדה לשמש את המדינה במהלך תקופת המעבר בת חמש השנים. תוכן החוקה (הזמנית) החדשה כמו גם דרך כינונה התקבלו במורת רוח בקרב תנועות פוליטיות ובקרב חלק מן המיעוטים הסוריים: הדרוזים, הכורדים, האשורים ואחרים.
עיקר הביקורת עסק בהסדרת היחסים בין המדינה למיעוטיה. בקרב אותם מיעוטים רווחה הציפייה לשינוי הסעיפים שהתקיימו ברוב החוקות הסוריות ואשר עוסקים בזהות הערבית והאסלאמית של המדינה, בהגדרת ההלכה כמקור החקיקה העיקרי ובשפה הערבית כשפה הרשמית הבלעדית.
הביקורת נסבה גם על סעיפים שנתפסו ככאלה שמגבילים את המהות הדמוקרטית של המדינה, וזאת בצל חוסר הוודאות שסורים רבים מרגישים תחת משטרו החדש של א־שרע. היו מי שטענו כי החוקה החדשה מעניקה לנשיא הרפובליקה סמכויות מופלגות, בעוד מנגנוני הפיקוח אינם יעילים מספיק.
גם השיטה שבה נוסחה החוקה החדשה עוררה מורת רוח בקרב קבוצות בחברה הסורית, כאשר לטענת המבקרים "ועדת הניצחון והדיאלוג הלאומי", שהורכבה כדי לנסח את החוקה ושהתיימרה לייצג נאמנה את הרכב האוכלוסייה הסורית מבחינה דתית, אתנית ולאומית – כשלה מעשות כן.
באותה נשימה, אבראהים מברך על היבטיה החיוביים של החוקה החדשה. החוקה העניקה שוויון לכל האזרחים בזכויותיהם ובחובותיהם ואסרה להפלותם על בסיס גזע, דת, מין או שיוך משפחתי. כמו כן, החוקה הגבילה את מצב החירום לשלושה חודשים בלבד ומנתה ועדה למימוש צדק מעברי. מגבלות מסוימות הוטלו גם על הנשיא כראש הראשות המבצעת כאשר החוקה מונעת ממנו להוציא צווים חקיקתיים, להעניק חנינה כללית ולעמוד בראש הרשות השופטת.
הגיוון האתני, הדתי והעדתי בסוריה הוא מציאות החיים, וההתעלמות מכך הייתה לחטא הקדמון של החוקה הסורית לדורותיה
הביקורת של אבראהים מביאה לידי ביטוי את הקולות של המיעוט הכורדי במדינה, שלהבנת אבראהים ציפה לשינויים מפליגים יותר. לתחושת רבים מהכורדים וממיעוטים אחרים, חוקה זו אינה מביאה עימה בשורה חדשה, אלא משעתקת את הסעיפים המוכרים לעייפה. כפי שמראה הניתוח ההיסטורי, מרבית החוקות הסוריות קיפלו בתוכן זכויות ליברליות, והיו כאלו שהרחיקו לכת ועיגנו גם את זהות המיעוטים הלאומיים־אתנים־דתיים, אולם בפועל הכורדים מעולם לא היו אזרחים שווי זכויות. המטוטלת הסורית נעה תמיד בין הדגשת היסוד הערבי לבין פלורליזם פוליטי, אך כמעט תמיד הכריעה בזכות הערביות, וזאת על חשבונם של הכורדים.
אבראהים סבור שעוד ניתן להשיב את הגלגל אחורנית בכמה בצעדים פשוטים. תחילה, ועידת הדיאלוג הלאומי שכינס הנשיא החדש ואשר פועלת כאספה מכוננת מוכרחה לצרף לשורותיה את כל הכוחות הדמוקרטיים, הפוליטיים והחברתיים במדינה, ויש רבים כאלו לטענתו. שנית, הוועידה תעגן בחוקה את יסודותיה של מדינה אזרחית ודמוקרטית עם הפרדת רשויות מוחלטת ותבצר את תפקידיה של כל רשות.
שלישית, הוא סבור כי יש להקפיד על חלוקות אדמיניסטרטיביות ועל קביעת אזורי הצבעה על פי קריטריונים ברורים שלא יקפחו את מעמדם של המיעוטים. לבסוף, כדי להבטיח שוויון בפני החוק, המדינה חייבת לשמור על ניטרליות דתית ואתנית, ובמילים אחרות לא לבכר דת אחת או קבוצה אתנית אחת על פני רעותה, וזאת כדי לבנות זהות סורית מאוחדת. בתוך כך, יש לכבד את החוק האסלאמי ולהפוך אותו למקור השראה לחקיקה, אך לא לסמכות עיקרית.
האמת חייבת להיאמר, הגיוון האתני, הדתי והעדתי בסוריה הוא מציאות החיים, וההתעלמות מכך הייתה לחטא הקדמון של החוקה הסורית לדורותיה. אבראהים דורש להזכיר לשלטון החדש כי סורים, גברים ונשים כאחד, הקריבו רבות למען רגע השחרור, הגאולה והחיים בחיק הצדק, השוויון, הדמוקרטיה, הפלורליזם וחירות הדת והמחשבה. ההקרבה הקולקטיבית במלחמת האזרחים מחייבת את השלטון לשלב את הסורים כולם באתוס המדינתי החדש המבוסס בראש ובראשונה על אזרחות דמוקרטית.
