את אסון 7 באוקטובר והמלחמה העקובה מדם שבאה בעקבותיו דומה שיש בשני הצדדים מי שמנסים בכל מאודם לטייח ולהסתיר וכן לזרות חול בעיני הציבור באמצעות מהלכי תודעה מתוחכמים יותר או פחות. אך הציבור, הן העזתי הן הישראלי, הנפגע הישיר מזוועות המלחמה, שרישומיה יוסיפו ללוותם עוד עשרות בשנים, תובע תשובות ואינו מוכן עוד לקבל נרטיבים מוכנים מראש.
בשעה שבישראל נמשכת הסערה סביב ועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר והממשלה ממשיכה בניסיונותיה לסרס אותה ולהכפיפהּ אליהּ, בעזה פרסמה חמאס ביום 24 בדצמבר 2025 מסמך שנוי במחלוקת שבו שטחה את גרסתה באשר לאירועים. קיתונות הביקורת שספג המסמך הם מושא סקירה זו.
המסמך, שאורכו 36 עמודים, הנושא את השם "גרסתנו: מבול אל־אקצא – שנתיים של עמידה איתנה ושאיפה לשחרור" (رِوَايَتُنَا .. طُوفَانُ الْأَقْصَى – عَامَانِ مِنَ الصُّمُودِ وَإِرَادَةِ التَّحْرِيرِ), הוא מסמך המשך למסמך שפרסמה חמאס לפני כשנתיים בינואר 2024, אף הוא תחת השם "גרסתנו". באמצעות מסמכים אלה, התנועה מבקשת "להבהיר לבני עמנו ואומתנו ולאנשי החופש והדרור מסביב לעולם את האמת מאחורי אירועי 7 באוקטובר, מדוע התרחשו ואת הקשר שלהם לסוגיה הלאומית הפלסטינית, וכן להזם את הטענות הציוניות השקריות ולהעמיד את העובדות על דיוקן".
ואולם, נראה כי חרף אותן הבהרות והסברים שחמאס מספקת, הציבור הפלסטיני לא שכח כל כך מהר את הרעב הכבד, את המוות האורב בכל פינה ואת הקור המצמית בחורף והשמש הקופחת בקיץ, והוא ממאן לקבל את דברי הרהב המנותקים של חמאס.
לפי עטאללה, האופן שבו חמאס בוחרת להציג את המצב הקיים אינו מכבד לא את האינטליגנציה של העזתים ואף לא את הדם, הסבל והאבדות שלהם
אכרם עטאללה: החזק ניצח, ולא מי ששולט בנרטיב
במאמר בעיתון אל־איאם, הפרשן הפוליטי הפלסטיני אכרם עטאללה תָּמֵהַּ כיצד בזמן שישראל, אשר ביצעה את מלחמת ההשמדה וסיימה את המלחמה הזו כשידה על העליונה, מרכיבה ועדת חקירה לבדיקת הכשלים, חמאס מפרסמת מסמך מנותק מהמציאות ומהשלכות האסון העצום שחוותה רצועת עזה, ואף מציגה זאת כ"הישג לאומי כביר".
עטאללה מוסיף כי חמאס יצאה למהלך מבלי להבין שישראל היא מדינה המחומשת מכף רגל ועד ראש בנשק שאותו היא מקבלת מהמעצמות הגדולות, לצד עליית הממשלה הקיצונית וההקצנה שחלה בקרב העם שלא יאפשרו לה לנחול תבוסה. עטאללה מופתע מכך שחמאס לא צפתה זאת, "דברים שכל חובב פוליטיקה מתחיל יודע", ובעצם המתקפה שפתחה בה אפשרה לישראל להציג את עצמה כקורבן ולעשות את כל אשר עשתה מבלי שאיש יוכל לעמוד בדרכה.
במצב דברים זה, טוען עטאללה, החזק גובר, ולא מי ששולט בנרטיב; מי שבידו הנשק והטכנולוגיה, ולא האידאולוגיה. במקום להכיר בכישלונה, פרסמה חמאס רשימה של לא פחות מעשרים הישגים ושלל נתונים שלגישתו של עטאללה אינם קשורים למציאות, אלא הם ניסיון לנרמל את המחיר הכבד ששילמו העזתים או להמציא שוויון מדומה בהישגים.
"מי ש'רשם הישג' איבד 58% מהשטחים שלו שעה שה'מובס' כבש את השטח הזה. מי ש'רשם הישג' איבד 90% מהבתים ומהנכסים האסטרטגיים וכן שבעים אלף מתושבי הרצועה, בזמן ששאר התושבים הפכו לפליטים באוהלים שמוצפים עם תחילת הגשם. מי ש'רשם הישג' עומד למסור את שלטונו ומסכים לתוכנית שמחייבת אותו למסור את נשקו".
אליבא דעטאללה, האופן שבו חמאס בוחרת להציג את המצב הקיים אינו מכבד לא את האינטליגנציה של העזתים ואף לא את הדם, הסבל והאבדות שלהם. לדבריו, חמאס אינה עושה ניסיון לרפא את פצעיהם או לכל הפחות להתקרב להתנצלות על ה"הרפתקה" שיצאה אליה ללא הבנה של מאזן הכוחות ושהמיטה על עזה תגובה אכזרית.
כל הערכה רציונלית ואובייקטיבית של הגורמים הייתה מביאה אל המסקנה שלא ניתן לפתוח במלחמה עם ממשלה גזענית המחזיקה בצבא הרביעי בחוזקו בעולם ובמאגר הנשק הגדול ביותר במזרח התיכון
בהקשר זה, עטאללה מצביע על התפתחותן של שתי קבוצות, שתי תפיסות ושתי גרסאות בחברה הפלסטינית. מצד אחד קבוצה הרואה את המציאות בצורה דמיונית, כלומר זו הממשיכה להיאחז בתעמולה של חמאס, ומן הצד האחר שאר החברה הפלסטינית אשר מתבוננת על המציאות ורואה את חומרתה.
לדידו, המסמך הזה מבשר סכסוך מסוג אחר, סכסוך רעיוני עמוק בין שתי הקבוצות, החורג מן הפילוג, ועשוי להגיע עד כדי פירוד.
בסיכום דבריו, עטאללה מתרעם פעם נוספת על הפער הקיים לראייתו בין הגישה שחמאס נוקטת ביחס לאירועים לבין זו שישראל נוקטת, ומציין כי בשעה שחמאס, אשר איבדה את כל אשר לה, חוגגת את ההישג ומתייחסת ל־7 באוקטובר בקלות דעת, ישראל, שהמתקפה הפכה מבחינתה להזדמנות אסטרטגית שבה השיגה הרבה מעבר למה שחלמה, מתייחסת לעניין בכובד ראש וחוקרת אותו.
מהנד עבד אל־חמיד: לא התארגנות ספונטנית
במאמר נוסף בעיתון אל־איאם, החוקר הפלסטיני מֻהַנַּד עבד אל־חמיד מציין כי במציאות הלוחצת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני והכיבוש הישראלי, מתוך ההשפלה, המחנק והפרת זכויות האדם הבסיסיות ביותר הנלווים לכך, טבעי שיוולדו התקוממויות עממיות ותגובות אלימות של אנשים בודדים משפקעה סבלנותם ונקעה נפשם ממציאות החיים העגומה שבה הם נתונים.
תגובות אלה, מסביר עבד אל־חמיד, הן תגובות ספונטניות, לא־מודעוֹת ולא־מחושבות, ואינן כפופות לשיקולי רווח והפסד. לא דומה לכך מה שעשתה חמאס ב־7 באוקטובר. חמאס, בהיותה ארגון פוליטי שנערך למתקפה זמן רב, אסור היה לה להתעלם משיקולים דוגמת מאזן הכוחות, נקודות החוזק והתורפה, רווח והפסד ומטרות שניתנות למימוש מול אלה שאינן בנות מימוש.
כעת, בחלוף שנתיים של מלחמת השמדה, עבד אל־חמיד מציע לבחון אם המלחמה שבה פתחה חמאס לעצירת ההתפרעות של ישראל הייתה נכונה, ואילו מטרות מאלה שהציגה בהכרזה על המערכה ב־7 באוקטובר התממשו בפועל.
במסמך שפרסמה, חמאס טוענת כי "7 באוקטובר לא היה הרפתקה או מהלך אמוציונלי, כי אם צעד מחושב המבטא רצון לתקווה ולתיקון הדרך; צעד שאליו יצאו בני פלסטין מתוך מודעות, תכנון ואמון באללה, כשהם מאמינים שההקרבה היא הדרך לגאולה".
עבד אל־חמיד מתעמת עם טענה זו וקובע כי כל הערכה רציונלית ואובייקטיבית של הגורמים שהזכיר קודם לכן הייתה מביאה אל המסקנה שלא ניתן לפתוח במלחמה עם ממשלה גזענית המחזיקה בצבא הרביעי בחוזקו בעולם ובמאגר הנשק הגדול ביותר במזרח התיכון, ומציבה את עצמה מעל החוק, זוכה לתמיכתה של ארצות הברית ושולטת בכל צורכי חייה של החברה הפלסטינית, דוגמת מים, חשמל, תרופות, דלק, מעברים וכד'.
וכאילו לא די בכך, עבד אל־חמיד תוקף את חמאס ומציין כי היא אפילו לא טרחה לדאוג למינימום של מיגון עבור התינוקות והילדים, הנשים ההרות, המבוגרים והחולים, שעה שלהנהגה עומדת רשת מנהרות מבוצרת המשתרעת על פני למעלה מארבע מאות קילומטרים מתחת לקרקע.
הנסיגה, טוען עבד אל־חמיד, הייתה בבחינת הכרח כדי לצמצם את האבדות בנפש ולעצור את מעשי הטבח, ההרס וההרעבה
"את כניסתה של חמאס למלחמה כוללת בתנאים הידועים לכל אדם פשוט החי תחת הכיבוש לא ניתן לכנות אלא כהרפתקה, ואף כהימור על חייו ועתידו של עם. ומה שיותר נורא מכך הוא שחמאס, לאחר שנתיים, כותבת בחוברת שפרסמה שהמתקפה שלה מחושבת. החידוש הוא שהיא כללה את העם בהרפתקה שלה וכתבה 'צעד מחושב שאליו יצאו בני פלסטין מתוך מודעות ותכנון'".
לדברי עבד אל־חמיד, די היה בתגובה הברוטלית והפשיסטית של ישראל, שזכתה לגיבוי בין־לאומי, כדי שחמאס תיסוג מהעימות, כמו כל צבא או כוחות התנגדות שמוצאים את עצמם גוררים אותם ואת עמם לשדה מוקשים מסוכן מאין כמוהו. הנסיגה, טוען עבד אל־חמיד, הייתה בבחינת הכרח כדי לצמצם את האבדות בנפש ולעצור את מעשי הטבח, ההרס וההרעבה, וזאת באמצעות שלילת התירוצים שבידי ישראל על ידי החזרת החטופים והחלפתם באסירים פלסטינים, ויתור על ההתנגדות החמושה הכושלת ומסירת השלטון.
לדידו, אלה הם ויתורים שחמאס יודעת אל נכון כי לא הייתה יכולה לממש, אך באמצעותם ניתן היה להפסיק את מלחמת ההשמדה וכן למנוע את סכנת הגירוש והסבל הכבד, וכל זאת מבלי לוותר על היעדים הלאומיים.
עבד אל־חמיד מותח ביקורת חריפה וקובע כי חמאס יכולה הייתה לעשות צעד זה כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה, בהתבסס על תוכנית ביידן והצהרת מדינות ה־G7. אך חמאס סירבה ובחרה להתבצר במקומה, וכך בחלוף שנתיים, לא היה לה אלא להסכים לתוכנית טראמפ, שתנאיה גרועים לאין שיעור בהשוואה להזדמנויות קודמות במעלה הדרך: כניעה מלאה, הריסת תשתית ההתנגדות, פירוק מנשק וחסות בין־לאומית.
וישנו עוד הבדל אחד חשוב: כ־30 אלף קורבנות שהפכו לרבע מיליון, וההרס והחורבן שהגיעו לשיעור של כ־90% משטח הרצועה.
ג'מאל ח'אלד אל־פאדי: חולשה אנליטית ומנטליות בעייתית
במאמר שפורסם בסוכנות הידיעות הפלסטינית סמא, ד"ר ג'מאל ח'אלד אל־פאדי, מרצה למדע המדינה וליחסים בין־לאומיים, מתייחס למסמך שפרסמה חמאס וטוען כי הוא מאכזב ומנותק מגודל האירוע ומהשלכותיו ההיסטוריות, הפוליטיות והאנושיות, וכי במקום לבחון את המקרה בצורה רצינית ואחראית, בחרה חמאס לשחזר שיח אידאולוגי מצטדק שאינו הולם את היקף האסון שנגרם ואינו משיב על השאלות כבדות המשקל שכפתה המציאות.
לדבריו, הסכנה של המסמך הזה אינה טמונה רק בחולשתו האנליטית, אלא גם במנטליות הבעייתית של חמאס שנחשפת בו: הימלטות מאחריות, הכחשת המציאות והיאחזות במחשבה שהיא שלטון שכמעט מחוסן מפני טעויות.
אל־פאדי מוסיף כי המסמך משקף לא בחינה של אחרי אסון, כי אם דפוס חשיבה עקר, שהוא עצמו תרם להגעה אל אותו אסון. גם סגנון המסמך, טוען אל־פאדי, דומה יותר להצהרות תעמולה מאשר להערכה פוליטית, ובמקום לפרק את האירוע ולדון בו כאסון לאומי הדורש ביקורת מקפת, הוא מנסה להגן על הנרטיב המפלגתי, בבחינת הגנה עצמית מוקדמת בשונה מהודאה באשמה או מבחינה אחראית.
אל־פאדי מפנה אצבע מאשימה וקובע כי המסמך מציג את התוצאות ההרסניות שגרמה המלחמה כהקרבה וכמחיר טבעי המצופה מתושבי עזה לשלם, גישה אשר יש בה כדי לרוקן את מונח "האחריות הפוליטית" מתוכנו. זאת משום שכאשר האבדות הנוראות בנפש וההרס רחב ההיקף הופכים למחיר מוסרי מופשט שאינו מחייב בחינה, הדלת בפני מתן דין וחשבון נסגרת והאסון הופך לגזירת גורל שאיש אינו נושא באחריות לה.
לא זו אף זו, לראייתו של אל־פאדי, המסמך, בדונו בהישגי המלחמה שרשמה חמאס, מערבב בין עובדות ובין דברי תעמולה. כך, פרט לשחרור חלק מהאסירים הפלסטינים, המסמך אינו מציג הישגים מדידים או בעלי השפעה מדינית ברורה, אלא מונה הישגים מורליים מופשטים דוגמת "ריסוק היוקרה", "הבכת האויב" או "יצירת טראומה נפשית".
המסמך הזה אינו מתעלה לגובה של האירוע שאותו הוא מתיימר לפרש. לא בחינה היסטורית יש בו, לא קריאה ביקורתית ואף לא ניסיון רציני להפיק לקחים
כמו כן, הקביעה שאין מדובר בהרפתקה או במהלך אמוציונלי אלא בצעד מחושב, טוען אל־פאדי, לכל הפחות מעוררת בעייתיות רבה, שאינה מקבלת מענה בין שורות המסמך. אם אכן מדובר בצעד מחושב, תוהה אל־פאדי, האם ההנהגה המדינית של חמאס הכירה אותו במלואו? האם הערכותיה באשר להיקף התגובה והשלכותיה היו מדויקות? ואם הן אינן כאלה – כיצד ניתן אפוא לכנות את ההחלטה "מחושבת"?
אל־פאדי אף כופר בטענה כי העם הפלסטיני יצא מהמלחמה הזו בטוח יותר ביכולת ההישרדות שלו, לעומת ישראל אשר נחלה תבוסה כבדה ואיבדה את הרתעתה. לדידו, אלה טענות שאינן נשענות על אינדיקציות ממשיות, מה שמקרב אותן יותר אל ייחול מאשר לניתוח מציאותי.
בסיכומו של דבר, טוען אל־פאדי, המסמך הזה אינו מתעלה לגובה של האירוע שאותו הוא מתיימר לפרש. לא בחינה היסטורית יש בו, לא קריאה ביקורתית ואף לא ניסיון רציני להפיק לקחים, אלא ניסיון נוסף לקבע נרטיב ולחסנו מביקורת דווקא ברגע שבו ראוי היה לייצר דיון לאומי רחב, אמיץ ואחראי.
"נראה כי הצורך להפריד בין התנועה הזו [חמאס], כארגון פוליטי־אידאולוגי, ובין החברה וגורלהּ הפוליטי, צורך דוחק הוא. לא כדי להדיר או לנקום, אלא כדי להגן על החברה מפני חשיבה פוליטית שהוכיחה את חוסר יכולתה ללמוד ואת נטייתה התמידית להמר על גורל העם בשם סיסמאות גדולות. לא מנהלים עמים בהכחשה, לא מגינים עליהם בסיסמאות ולא מובילים אותם בגישה הרואה באסון הישג.
"כל עוד לא תיסלל הדרך לחשיבה פוליטית חדשה, רציונלית, הכפופה לנורמות של אַחְרָיוּתִיּוּת, הישנות האסון היא רק שאלה של זמן".
המסמך מנסה להעניק לגיטימציה בדיעבד למעשה שהוחלט עליו מבעוד מועד
ח'אלד עטיה וע'אניה מלחיס: הפרדה בין ההתנגדות לבין הארגונים
ביקורת מעניינת נוספת ניתן למצוא במאמר שפרסמו צמד החוקרים הפלסטינים ח'אלד עטיה וע'אניה מלחיס באתר הפורום הפלסטיני (اَلْمُلْتَقَى الْفِلَسْطِينِيّ). לדעת החוקרים, קשה להתייחס למסמך שפרסמה חמאס כאל הצהרה תעמולתית גרידא. לדידם, זהו מסמך אשר רואה אור ברגע היסטורי שבו נחשף המפעל הקולוניאליסטי־התנחלותי כמערכת של עקירה והשמדה אשר לא ניתן לחיות איתה בדו־קיום או להגיע עימה לפשרה.
במצב דברים זה, קובע הצמד, ההתנגדות הופכת למעשה של הישרדות, היא אינה פריווילגיה או אפשרות שולית, ואולם ההישרדות כשלעצמה אינה פוטרת את הפוליטיקה מתנאיה, ובכלל זה עולה הצורך במסגרת לאומית כוללת וכן בהגדרה ברורה: מי מקבל החלטות, מי נושא באחריות עליהן, ומי משלם את המחיר עליהן.
לזכות המסמך, לדברי החוקרים, יש לזקוף את תעוזתו לקרוא לדברים בשמם ללא כחל וסרק; הוא אינו מדבר על "סכסוך שניתן לניהול" אלא מגדיר מחדש את המציאות: מדובר בפרויקט קולוניאליסטי־התנחלותי הפועל למחוק את קיומו של העם הפלסטיני, כפי שהראתה המלחמה הברוטלית בעזה בשנתיים האחרונות. אלא שנחרצות זו נגוזה כשהתנועה עוברת מהגדרת האויב אל הגדרתה העצמית, ומאותה נקודה השיח הופך לשיח מצטדק ומתרץ.
החוקרים טוענים כי המסמך מגן על ההחלטה לפתוח במתקפת 7 באוקטובר ואינו פותח את דרכי ביצועהּ לשיח ציבורי. לשון אחר, במקום לייצר מסגרת לחשיבה מחודשת על אופן ביצוע ההחלטה, המסמך מנסה להעניק לגיטימציה בדיעבד למעשה שהוחלט עליו מבעוד מועד.
החוקרים מציעים פתח תיאורטי־פוליטי שיאפשר לבקר את הארגונים ואת דרכי קבלת ההחלטות מבלי לגלוש להגדרה של ההתנגדות עצמה כפשע או לשלילת הלגיטימיות שלה
החוקרים מציינים כי המסמך מציב את עצמו, במודע, בתוך ההקשר ההיסטורי המתפרס מהנכבה ועד למלחמה הנוכחית. הוא מתבונן על האלימות הקולוניאליסטית המצטברת של ישראל ועל הפשיזם הדתי־התנחלותי הגואה בקרב החברה הישראלית, וקושר בין הפיצוץ הנוכחי למסלול זה.
עם זאת, המסמך מסתפק על פי רוב בהצגת העובדות, אך אינו בוחן באופן ביקורתי את הניסיונות הקודמים של הפלסטינים. הטלת האחריות על ישראל מוצדקת, טוען הצמד, אך השיח סביב הביקורת העצמית אינו מגיע לאותו עומק. בתוך כך, מציינים החוקרים, מהות הסכסוך מוגדרת היטב, אך את אופן ניהול הסכסוך, על האחריותיות ומנגנוני קבלת ההחלטות שהוא דורש, המסמך מותיר בשטח האפור שהשפה מכסה יותר משהיא חושפת.
כעת, מעלים החוקרים שאלה מכרעת, שלגישתם יש בה כדי להשפיע על הקריאה הביקורתית של המסמך: כיצד יש להפריד בין ההתנגדות כזכות לשחרור וכצורך קיומי של עם ובין הארגון הטוען כי הוא מייצג ומנהיג אותה?
שאלה זו, גורס הצמד, אינה בבחינת "תרגיל לשוני" או ניסיון התחמקות, אלא פתח תיאורטי־פוליטי שיאפשר לבקר את הארגונים ואת דרכי קבלת ההחלטות מבלי לגלוש להגדרה של ההתנגדות עצמה כפשע או לשלילת הלגיטימיות שלה. בהקשר זה עומדים החוקרים על חשיבותו של מה שהם מכנים "החוזה הפוליטי".
לדבריהם, ההתנגדות בהיותה זכות היסטורית קולקטיבית אינה יכולה להתנהל באמצעות "מנדט תמידי", אלא היא זקוקה לחוזה מדיני אשר מגדיר מי מקבל את ההחלטות, באיזו שיטה, תחת איזה פיקוח ולשם איזה אופק אסטרטגי. היעדר חוזה מעין זה חושף את ההתנגדות לאפשרות להפוך מכלי לשחרור העם לנטל פוליטי, לא בשל אופייה, כי אם בשל היעדר מסגרת שמנהלת את יחסיה עם הציבור ומתרגמת את מעשי ההקרבה לרווח פוליטי מצטבר.
יש בכך כדי להדגיש כי ההתנגדות אינה רכושו של ארגון זה או אחר ואינה נחלתו הבלעדית, ומכאן שהביקורת אינה מכוונת אל ההתנגדות כזכות אלא אל הארגון שלוקח לעצמו את קבלת ההחלטות באופן בלעדי ושולל את הלגיטימציה של כל מסגרת אחרת זולתו.
ההתנגדות בהיותה זכות היסטורית קולקטיבית אינה יכולה להתנהל באמצעות "מנדט תמידי", אלא היא זקוקה לחוזה מדיני אשר מגדיר מי מקבל את ההחלטות, באיזו שיטה, תחת איזה פיקוח ולשם איזה אופק אסטרטגי
המסמך, קובעים החוקרים, מדבר בשם העם, אך הוא אינו מציע מנגנוני ייצוג, אינו מגדיר מחדש את תפקידם של המוסדות הקיימים, ואינו מצייר חזון לבניית מסגרת לאומית כוללת שתעצב מחדש את חלוקת הכוח ואת קבלת ההחלטות. במילים אחרות: ההתנגדות המיוחסת לעם מתנהלת בפועל על בסיס החלטה ארגונית סגורה.
החוקרים מועידים חלק נכבד בביקורת שלהם לשפה ולסגנון שבו המסמך כתוב; המסמך, כך טוען הצמד, כתוב בשפה פוליטית שלווה ומחושבת, הנמנעת מהסלמה מילולית וממונחים שעלולים לשמש נגדה בזירה הבין־לאומית, אך בה בעת מצליחה לשמור על המהות.
איפוק זה משקף מודעות גבוהה לזירה הבין־לאומית ולמאזן הכוחות. עם זאת, יש בו משום "פִלטוּר פוליטי" אשר מתעלם מהסוגיות המרכזיות ומונע הכרעה בהן. כך למשל, בשאלת אופי המדינה העתידית: האם תהיה זו מדינת לאום פלורליסטית של כל אזרחיה, ישות מעבר או שמא נוסחה הפתוחה לפרשנויות?
היעדרן של סוגיות מעין אלה, טוען הצמד, אינו נראה כטעות או תוצאה של חוסר תשומת לב, אלא בחירה פוליטית מודעת שנועדה להשאיר מרחב תמרון רחב ללא התחייבות מוגדרת.
כמו כן, החוקרים מציינים כי המסמך מנסה למלא במקביל כמה תפקידים מרכזיים, ובהם גיוס תמיכה פנימית, יצירת נרטיב כלפי חוץ, הצדקה מוסרית של המתקפה ופירוק הנרטיב של ישראל. ואולם, כאשר בוחנים אותו כתוכנית פוליטית אשר יכולה לְהִתַּרְגֵּם למדיניות כללית, הוא נותר קרוב יותר להצהרה רטורית מאשר לתוכנית פעולה ממשית.
כחלק מכך, המסמך דבק בשיח על שחרור, אך מותיר את הפוליטיקה פתוחה ללא הגדרה נחרצת. כך למשל, המסמך אינו מציג מנגנונים ברורים לניהול השלב הבא, ואינו מציע תפיסה מוסדית שתקשר בין ההתנגדות לתשתית הפוליטית.
השאלה "מי ינהיג את התנועה?" כבר אינה חשובה כמו השאלה "מי יגן על הציבור מפני קור, מחלות וקריסה כוללת?"
מוסטפא אבראהים: לחמאס אין מסוגלות לשפר את חיי הציבור
דברי הביקורת שהושמעו בשורת המאמרים שהובאו כאן מקבלים משנה תוקף כאשר בוחנים את מצבה של חמאס בשטח דהיום, כפי שמשתקף ממאמרו של מוסטפא אבראהים, משפטן פלסטיני, אשר פורסם במגזין העצמאי דרג'.
אליבא דאבראהים, חמאס חווה כעת את אחת מהתקופות הרגישות והסבוכות ביותר שלה מאז היווסדה, המשלבת הפסד צבאי, תשישות ארגונית ובלבול פוליטי מלווים בחרדה קיומית לגבי עתידהּ ותפקידהּ. כל אלה דוחקים בחמאס להתמודד עם השאלות שאותן היא מנסה לדחות, אך אינן ניתנות עוד לדחייה: מה יהיה אחרי המלחמה? מי ישלוט בעזה? ובאיזה מחיר?
על רקע חיסול מרבית בכיריה, ובניסיון למנוע התמוטטות ארגונית ברגע היסטורי קשה זה, חמאס מנסה כעת לבחור יו"ר חדש לוועד הפועל של התנועה. אלא שהלך הרוח של העם הפלסטיני בעזה השתנה, טוען אבראהים, והציבור העזתי שרגיל היה למדוד את מידת הלגיטימציה של השלטון בהתאם ליכולתו "לעמוד איתן", מודד זאת בהתאם ליכולתו להבטיח חיים בטוחים; השאלה "מי ינהיג את התנועה?" כבר אינה חשובה כמו השאלה "מי יגן על הציבור מפני קור, מחלות וקריסה כוללת?"
"חל שינוי עמוק ברצועה ביחסים שבין הציבור והשלטון. לאחר חודשים ארוכים של השמדה, הרעבה, נדודים חוזרים ונשנים והרס תשתיות, החברה העזתית אינה עוד מספקת תמיכה פוליטית לכל גורם שהוא, אלא היא קורבן אשר מחפש אחר ביטחון ויציבות מינימליים".
חמאס מתייחסת לעמידתו האיתנה של העם כאל אשראי פוליטי שניתן לנצל עד אין־סוף
לגישתו של אבראהים, דומה כי השיח סביב הבחירות והלגיטימיות של התנועה אינו נוגע לסדר העדיפויות של הציבור, ולעיתים הוא אף מתגרה. מחד גיסא, חמאס מנסה לכפות מחדש את נוכחותה הביטחונית והניהולית על ידי פתיחת תחנות המשטרה, פריסת גורמי ביטחון וניהול החיים הציבוריים, אך מאידך גיסא היא אינה מסוגלת ליצור שיפור של ממש בחיי הציבור, מה שגורם לצעדי התנועה להצטייר כמאמצים לחיזוק השליטה ולא לשמירה על הציבור.
דבר מסוכן ביותר, קובע אבראהים, הוא שחמאס, אשר נאבקת כדי לשרוד ולהישאר בשלטון, החלה להטיל על הציבור את עלות הישרדותה זו, ומתייחסת לעמידתו האיתנה של העם כאל אשראי פוליטי שניתן לנצל עד אין־סוף. כך, במקום שתכיר בכישלון המודל המשלב את ה"התנגדות" וה"שלטון" ותיענה לשינוי של הלך הרוח הציבורי, חמאס ממשיכה להעמיק את שליטתה הביטחונית, כאילו שלגיטימציה לא בונים באחריות אלא משיגים בכוח.
אם כן, טוען אבראהים, לא רק הכיבוש וההרס הם הדבר המסוכן ביותר שאיתו עזה מתמודדת כיום, אלא המשך ניהול האסון בחשיבה ארגונית צרה, המבכרת את הישרדות התנועה על פני זכותו של הציבור לחיים. אבראהים מסכם כי חמאס נדרשת לבחור, הן מוסרית והן פוליטית: האם לשאת באחריות השלטון על כל השלכותיו או שמא לפנות את המקום למסלול לאומי חדש שלא ינוהל על חשבון דם הציבור ואורך רוחו.
