בסוף דצמבר 2025 פרסמה "תנועת ההתנגדות האסלאמית" חמאס מסמך בשם "הנרטיב שלנו: מבול אל־אקצא – שנתיים של עמידה איתנה והרצון בשחרור". מסמך זה, שיצא כהצהרת ניצחון של התנועה, חושף בעיקר את חולשתה נוכח המצב שאליו הגיעה: אובדן של 53% משטח רצועת עזה, הרס מוחלט של שטחי המחיה של האוכלוסייה, מצור ישראלי מתמשך, העדר תמיכה בין־לאומית וביקורת פנימית על התנועה בשל האסון שהביאה מתקפת השבעה באוקטובר על הפלסטינים ברצועת עזה.
מסמך הנרטיב שפרסמה כעת התנועה עומד בניגוד בולט למסמך הנרטיב הראשון שפרסמה חודשים ספורים לאחר פרוץ המלחמה בינואר 2024 תחת הכותרת "הנרטיב שלנו: מדוע מבול אל־אקצא". במסמך הראשון הסבירה חמאס את הסיבות ליציאתה למתקפת השבעה באוקטובר, וניסתה לענות על ההאשמות שהופנו כלפיה בדבר הפשעים שביצעו אנשיה באותה מתקפה.
לכאורה, פרסום המסמך מראה עוצמה ואיתנות של חמאס אחרי שנתיים של מלחמה קשה ביותר שהחריבה את התשתית של רצועת עזה, ושבמהלכה נהרגו רבים ממנהיגי התנועה: אסמעיל הניה, מוחמד דיף, יחיא סינוואר, סאלח אל־עארורי ואחרים. המסמך פורסם באתר מרכז התקשורת הפלסטיני, ותורגם ל־7 שפות.
אין במסמך כל חרטה או בחינה ביקורתית של היציאה למתקפה ב־7.10, כל שכן אין בו הודאה או קבלת אחריות לפשעים שבוצעו במהלך אותה מתקפה. עם זאת, בחינה ביקורתית של תוכן המסמך מראה שהתנועה משוועת להכרה, ורוצה בשיקום רצועת עזה ובמהלך מדיני שיביא לפלסטינים חירות ועצמאות בדרך של פעולה דיפלומטית ופוליטית ולא במאבק מזוין.
מסמך הנרטיב השני מול מסמך הנרטיב הראשון
מסמך הנרטיב השני הוא בן 35 עמודים, כפול באורכו מהמסמך הראשון, ומחולק ל־8 פרקים. ניתן לחלק את המסמך לשני חלקים: החלק הראשון עוסק במתקפת השבעה באוקטובר, והחלק השני עוסק בתגובה למלחמה ובעתיד עזה בפרט והפלסטינים בכלל.
במסמך מפורטות הסיבות לפתיחת מתקפת השבעה באוקטובר: כישלון תהליך השלום, המדיניות הישראלית להרחבת השליטה בגדה המערבית ובירושלים, המצור בעזה שמוגדר כ"מצב של רתיחה", מצוקת האסירים הפלסטינים, אדישות הקהילה הבין־לאומית והתמשכות המאבק הפלסטיני ללא הישגים. בכך יש חזרה על המפורט במסמך מינואר 2024 –
חמאס חוזרת על עמדתה כי "שיטפון אל־אקצא" לא היה מאורע בדיד, אלא חלק ממאבק פלסטיני בן עשרות שנים. במסמך הראשון צוינה שנת 1918 – תחילת השלטון הבריטי בא"י/פלסטין ותחילת הפעולה הציונית בארץ תחת הצהרת בלפור כנקודת ההתחלה של המאבק. המסמך השני ממשיך באותה רוח ומתאר את המתקפה כ"תוצאה טבעית של הכיבוש מאז 1948". בהמשך, המסמך מתאר את המאבק הפלסטיני ככזה שהחל בשנת 1920 והמשיך עד מאי 1939, "אז יצאה התחייבות בריטית לביטול הצהרת בלפור ולהקמת מדינה פלסטינית בכל הארץ".
במסמך הראשון היחס לאש"ף הוא אגבי, והוא נזכר רק בתור הארגון ש"חתם על הסכמי אוסלו". במסמך הנרטיב השני היחס לארגון הוותיק משתנה, ויש קריאה לחדש את פעילותו של אש"ף על ידי בחירות חדשות למוסדותיו
התייחסות זו היא חידוש והתפתחות בחשיבה של חמאס ובחשיבה הפלסטינית בכלל: ברוב הטקסטים אין התייחסות ל"ספר הלבן" של 1939 כנקודת ציון היסטורית במאבק הפלסטיני. ההתייחסות פה היא גם נדירה וגם מראה רצון להיאחז בהישג פלסטיני מהעבר על אף שההישג לא מומש, ועל אף שהמנהיגות הפלסטינית באותה עת דחתה את ההצעה הבריטית להקמת מדינה פלסטינית/ארצישראלית בכל הארץ (דיון בנושא זה קיים בספרות ההיסטורית אצל יהושע פורת, ביאן אלחות, רשיד ח'אלידי והח"מ).
חשוב במיוחד שהמסמך אינו מזכיר כלל את פעולותיו של השיח' עז א־דין אל־קסאם, שעל שמו קרויה הזרוע הצבאית של התנועה. פעולות השיח' היו חלק חשוב במאבק הפלסטיני של שנות השלושים, ושימשו זרז לפרוץ המרד ב־1936.
מסמך הנרטיב השני מרחיב על המצב ברצועת עזה ערב המתקפה. הרצועה, כדבריהם, הפכה לכלא הפתוח הגדול ביותר בעולם, והפלסטינים שנכלאו בתוכו מצאו את עצמם "דופקים על קירות המיכל" (يدقـّوا جــدران الخــّزّان), ביטוי הלקוח מתוך הספר "גברים בשמש" של הסופר הפלסטיני הידוע רסאן כנפאני. עלילת הספר מתארת את מסעם של שלושה פלסטינים ממחנות הפליטים בלבנון אשר מנסים להבריח את הגבול מעיראק לכווית בתוך מכלית מים ריקה, וסופם שהם מתים בתוך המכלית בשל החום הכבד. ספרו של כנפאני הפך לקריאה למאבק ולהעדפת המאבק על פני מוות פסיבי.
גם כאן יש פנייה למיתוס פלסטיני לאומי כללי לא־אסלאמי ולשימוש בדימוי ובדמות של גיבור לאומי פלסטיני (כנפאני נהרג בהתנקשות ישראלית) שהשתייך לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, יריב פוליטי של חמאס.
במסמך הנרטיב הראשון, היחס לאש"ף הוא אגבי, והוא נזכר רק בתור הארגון ש"חתם על הסכמי אוסלו". במסמך הנרטיב השני היחס לארגון הוותיק משתנה, ויש קריאה לחדש את פעילותו של אש"ף על ידי בחירות חדשות למוסדותיו ובמובלע לתת אפשרות לחמאס להצטרף לשורותיו. חמאס נסוגה מהעמדה שהחזיקה בה כמי שנוטלת על עצמה את משא המאבק הפלסטיני, ובכך למעשה מחליפה את אש"ף (מבלי להגיד זאת במפורש כמובן), והיא חוזרת לעמדה שלפיה היא עוד פלג מבין הפלגים הפלסטיניים הנאבקים על אותה מטרה.
חמאס בירכה על כניסת מועצה מנהלת לרצועת עזה כשלטון חליפי, אולם התנגדה לחסות הבין־לאומית שכן תפסה אותה כשלילת יכולתם של הפלסטינים להחליט על גורלם
השיבה לרגע ההיסטורי של מאי 1939 יחד עם הציטוט של כנפאני קשורים ביחסה של חמאס לתנועה לשחרור פלסטין – אש"ף – שעימו יש לה יחסים מורכבים מאז הקמתו. אש"ף נתפס כעת כמסגרת לאומית לכל הפלסטינים, תפיסה המתיישבת עם המסמך המדיני שפרסמה חמאס ב־2017. ההיאחזות בנקודת הציון ההיסטורית של הספר הלבן מ־1939 עולה בקנה אחד עם המהלך של קבלה מחודשת של אש"ף משום שהמצע המדיני המקורי של אש"ף היה הקמת מדינה פלסטינית בכל ארץ ישראל/פלסטין – כפי שהוצע ב"ספר הלבן".
תוכנית אש"ף הייתה להקים מדינה זו לאחר שכל היהודים שעלו לארץ לאחר 1946 יחזרו לארצות מוצאם, כך שלמעשה הציע אש"ף לגלגל את ההיסטוריה אחורנית. חמאס אינה צועדת בדיוק באותו נתיב, אולם היא מאמצת נרטיב היסטורי ותרבותי שמקרב אותה מאוד לזרם המרכזי של הלאומיות הפלסטינית.
יחסה של חמאס להסכם הפסקת האש ולעתיד עזה
המסמך הראשון נכתב בזמן המלחמה, כאשר הופצצה רצועת עזה מדי יום בכבדות, וכוחות הצבא הישראלי פעלו בתוך מרכזי האוכלוסייה ברצועה, ואילו המסמך השני יוצא לאחר הסכם הפסקת האש שנכפה על חמאס ועל ישראל על ידי ארה"ב, ושקובע את עתיד רצועת עזה ואף את עתיד היחסים בין הפלסטינים לישראל.
לדברי חמאס, התנועה פעלה מהיום הראשון לצד הפלגים האחרים והמתווכות כדי להפסיק את המלחמה, ו"שיתפה פעולה באחריות לאומית עם כל היוזמות וההצעות להפסיק את האש". האשמה על המשך המלחמה נופלת לדבריהם על נתניהו ועל ממשלתו הקיצונית שסירבו לכל יוזמה להפסקת המלחמה בשל האג'נדה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שהשתמש במלחמה כדי לברוח מאחריותו לכשלי השבעה באוקטובר ומהאשמות השחיתות העומדות נגדו.
חמאס מהללת את עצמה על עמידה איתנה במהלך חודשי המשא ומתן הארוכים מול לחצים כבדים ונוכח המחיר הכבד ששילם העם הפלסטיני.
מחברי המסמך טוענים כי חמאס התייחסה בחיוב להצעות שעלו במשא ומתן על הפסקת האש בסוגיות של הפסקת המלחמה, מניעת הגירוש, נסיגה הדרגתית של הכוחות הישראליים עד פינוי מלא של הרצועה, הכנסת סיוע והתחייבות לבנייה מחדש ולחילופי אסירים ושבויים. חמאס גם בירכה על כניסת מועצה מנהלת לרצועת עזה כשלטון חליפי, אולם התנגדה לחסות הבין־לאומית שכן תפסה אותה כשלילת יכולתם של הפלסטינים להחליט על גורלם. בנושא זה יש המשכיות למסמך הנרטיב הראשון, שהסתיים בקריאה לשמור על יכולתם של הפלסטינים להחליט בעצמם על עתידם. נושא זה היה עקרון יסוד של אש"ף, וזכה לשם "עצמאות ההחלטה הפלסטינית".
מחברי המסמך מציגים את תוכנית טראמפ כהישג של חמאס, שהתנועה הגיעה אליו הודות ל"עמידה האיתנה האגדית", ומוזכרים בו ההישגים: סיום המלחמה, נסיגת כוחות ישראל מהרצועה, מניעת הגירוש, שחרור כ־4,000 אסירים פלסטינים, מהם 486 שהיו שפוטים למאסרי עולם, ושבירת המצור על הרצועה. אין אזכור לנושא פירוז הרצועה ולחיוב הזרוע הצבאית של חמאס להתפרק מנשקה.
חמאס מייחסת לעצמה שורה של הישגים בעניין ישראל, ובהם: קריסת תפיסת הביטחון הישראלית המבוססת על הרתעה, קריסת הרעיון שהכיבוש הישראלי יכול להימשך ללא סוף והתגבשות התובנה שישראל היא עול על מדינות המערב
חמאס מונה במסמך רשימה ארוכה של 20 הישגים של מתקפת השבעה באוקטובר. מרביתם הם הישגים במישור התודעתי, למשל הפרכת הרעיון שהכיבוש הישראלי יכול להימשך ללא הגבלה; עליית משקלו של הנרטיב הפלסטיני בזירה הבין־לאומית, ובכלל זה שינוי השיח והכנסת ביטויים כמו "השמדת עם" ו"קולוניאליזם התיישבותי", כך שפלסטין הפכה לקריטריון מוסרי עולמי ובהתייחס אליה בעיות אחרות נשפטות. אפשר למצוא הדהוד לתפיסה זו במאמרו האחרון של טארק בקעוני על מקומה של הבעיה הפלסטינית בשיח המערבי.
המסמך מציין את עליית התמיכה הבין־לאומית בפלסטינים ואת הצטרפותן של מדינות נוספות להכרה בפלסטין כמדינה עצמאית. כמו כן מוזכרים צווי המעצר שהוצאו נגד בכירים ישראלים באשמת ביצוע השמדת עם.
חמאס מייחסת לעצמה שורה של הישגים בעניין ישראל, ובהם: קריסת תפיסת הביטחון הישראלית המבוססת על הרתעה, קריסת הרעיון שהכיבוש הישראלי יכול להימשך ללא סוף, פגיעה בתדמית של ישראל כדמוקרטיה מערבית – "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" והתגבשות התובנה שישראל היא עול על מדינות המערב, פגיעה ברעיון "המקלט הבטוח" שישראל מהווה ליהודי העולם, החלשת הנרטיב הציוני שלפיו לישראל יש תמיד זכות להגן על עצמה בכל האמצעים בגלל השואה, והצבא הישראלי הוא המוסרי ביותר בעולם, ובמקום זאת הצגת הפנים האמיתיות של ישראל על ידי תמונות ההרס הנרחב ברצועת עזה ותמונות של ילדים הרוגים.
מבין כל ההישגים שחמאס מונה במסמך, אין ולו הישג אחד במישור המעשי או במישור המדיני. המסמך גם קושר יחד את מתקפת 7.10 עם המלחמה בת השנתיים שבאה בעקבותיה, אף על פי שחמאס, כדברי המסמך, לא רצתה במלחמה ושאפה לעצור אותה ככל שהייתה יכולה.
חמאס מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו: מצד אחד היא טוענת להצלחה כבירה של "שיטפון אל־אקצא" ומכנה אותו "יום החצייה המפואר" (يوم العبور المجيد); מצד שני היא מגנה את ישראל על מלחמת ההשמדה שניהלה ועל ההרס וההרג הנרחבים בעזה שבאו כתגובה למתקפת 7.10, ובאותה עת מתפארת בהישגים המרובים שאותה מלחמה הביאה לעם הפלסטיני.
חמאס טוענת ללגיטימציה משום שזכתה בבחירות האחרונות שהתקיימו למוסדות הרשות הלאומית הפלסטינית בשנת 2006, עובדה שהעניקה לה את הזכות להקים ממשלה בגדה המערבית וברצועת עזה
חמאס והעתיד הפלסטיני
את החלק המעשי של המסמך חמאס פותחת בהצהרה:
"הפלסטינים ועזה היום זקוקים לחזון לאומי מקיף שיבנה מחדש חיים בכבוד ובריבונות. העתיד שאנו שואפים אליו נובע מההכרה שמה שהושג בשדה הקרב חייב להתבטא בתחומי המדיניות, החברה והמינהל כדי שהקורבנות שהקריב העם הפלסטיני יניבו בניין, שגשוג ועצמאות".
לשם כך המסמך קורא ליישום של נסיגת כוחות הצבא הישראלי מרצועת עזה ולבנייתה מחדש, נוסף על שחרור של כלל האסירים הביטחוניים והפסקת המצור על הרצועה, הקמת ועדה לאומית לניהול רצועת עזה שתהיה מורכבת מכלל הפלגים הפלסטיניים ותהיה עצמאית בהחלטותיה ללא חסות זרה, הגנה על הגדה המערבית ועל מסגד אל־אקצא ובנייה מחדש של אש"ף על ידי עריכת בחירות למוסדותיו, כך שיכלול את כלל הפלגים הפלסטיניים.
חמאס מקדישה פרק במסמך כדי להוכיח את איתנותה ואת העובדה שאין אפשרות להיפטר ממנה וליצור עתיד חדש לעם הפלסטיני ללא מעורבותה. מחברי המסמך מתארים את חמאס כתנועה המושרשת היטב בתוך העם הפלסטיני מאז ייסודה ב־1987, ואשר נושאת בנטל המאבק הלאומי מאז פנה לנתיב המדיני כאשר חתם אש"ף על הסכמי אוסלו ב־1993. חמאס טוענת ללגיטימציה משום שזכתה בבחירות האחרונות שהתקיימו למוסדות הרשות הלאומית הפלסטינית בשנת 2006, עובדה שהעניקה לה את הזכות להקים ממשלה בגדה המערבית וברצועת עזה.
בהיעדר בחירות למוסדות הרשות, המסמך נשען על סקר דעת קהל שנערך במאי 2025 על ידי מרכז המחקר הפלסטיני למדיניות ולסקרים, ולפיו במקרה של בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית תנועת חמאס זוכה לתמיכה של 43% מול 28% לתנועת פתח – בדומה לתוצאת הבחירות ב־2006.
חמאס טוענת שוב לזכותה למאבק חמוש כנגד הכיבוש הישראלי, מה שמעניק לה את הזכות להיות שותפה בייצוג העם הפלסטיני ובהחלטות המדיניות על גורלו. לטענתם, הבעיה אינה קיום חמאס, אלא קיום הכיבוש הישראלי, ולכן לב הפתרון הוא סיום הכיבוש והענקת זכויות לאומיות לעם הפלסטיני.
ניכר כי ביקורת זו של איש הדת המוערך בעזה א־דאיה פגעה במיוחד בתנועה, וכי הושקע מאמץ רב במסמך כדי להשיב עליה, וזאת על ידי אמירות חוזרות ונשנות שחמאס עשתה ככל יכולתה כדי לעצור את המלחמה
מעמדה של חמאס מול ביקורת מבפנים ומבחוץ
מאז מתקפת השבעה באוקטובר תנועת חמאס עומדת מול ביקורת פנימית וחיצונית על הפעולה הנרחבת שנקטה נגד ישראל, על הפשעים שביצעו אנשיה ובעיקר על התוצאות הקשות שגררה המתקפה בדמות התגובה הישראלית החריפה ביותר שהביאה לחורבנה של עזה: מעל 70,000 הרוגים ומעל 171,000 פצועים לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני בעזה, ולפי נתוני אוקספאם, ל־87% מהתושבים לא הייתה גישה לצרכים חיוניים ו־77% דיווחו כי אין להם הכנסה כלל. זאת נוסף על ההרס הפיזי הכמעט מוחלט של מבני מגורים, מבני ציבור ותשתיות.
ב־6 בנובמבר 2024 פרסם השיח' סלמן בן נאצר א־דאיה פסק הלכה מקיף ויסודי תחת הכותרת "מנהיגים, עצרו את הסחף הזה", ובו ביקורת קשה על חמאס על כך שהביאה אסון על רצועת עזה. הביקורת של א־דאיה הייתה הן על ההחלטה לפתוח במתקפה והן על התנהגות חמאס במהלך המלחמה, כאשר הפקירה למעשה את תושבי הרצועה לנקמתה של ישראל.
הביקורת של א־דאיה, אשר נחשב בעיני רבים לגדול חכמי הדת בעזה, נשענת על יסודות דתיים-הלכתיים, וטוענת כי מטרות הג'יהאד של חמאס לא היו ישימות מלכתחילה, וכי הלחימה הביאה לפגיעה נוראה בחייהם, בכבודם וברכושם של מוסלמים. בתנאים אלה הג'יהאד אינו לגיטימי.
ניכר כי ביקורת זו של איש הדת המוערך בעזה א־דאיה פגעה במיוחד בתנועה, וכי הושקע מאמץ רב במסמך כדי להשיב עליה, וזאת על ידי אמירות חוזרות ונשנות שחמאס עשתה ככל יכולתה כדי לעצור את המלחמה; גילתה גמישות וגישה חיובית בחודשי המשא ומתן הארוכים, וכן השקיעה מאמץ בלהטיל את כל האשמה והאחריות להימשכות המלחמה על הצד הישראלי.
בשעה שהיו המנהיגים עסוקים ברטוריקה ובחזרה על סיסמאות, קיוו התושבים לסיום המלחמה, לסוף שפיכות הדמים ולחזרה לבתיהם
ביקורת אחרת נשמעה מתוך התנועה עצמה: חמישה ימים בלבד לאחר שיצא מסמך הנרטיב השני, פרסם אחמד יוסף, מי שהיה יועצו המדיני של אסמאעיל הניה, מאמר באתר חדשות סמא בכותרת "בין צדקת ההתנגדות למחיר המלחמה". במאמר הוא מצביע על הפער בין הנהגת חמאס לבין הרחוב הפלסטיני. הפלסטינים ברצועה "מותשים מפצעים, אובדן ועקירה" ורואים בעיקר את המחיר היקר ששילמו בדם, בבתים הרוסים ובהיעדר עתיד לבניהם. כך נפער פער בין הרחוב לבין ההנהגה, אשר מצביעה על הישגי המלחמה במישור הבין־לאומי, ההסברתי והתודעתי.
ביקורת זו מהדהדת דברים שנכתבו מתוך רצועת עזה במהלך המלחמה, והתגברו ככל שהתגברה המלחמה ואיתה העקירה, ההרס והמוות. הפרשן הפלסטיני תַיְסִיר עבּד פרסם במרס 2025 ביקורת חריפה על שלטון החמאס, וציין גם הוא את הסבל הרב של תושבי הרצועה, אשר לא הביא עימו כל תמורה וכן את הפער שנוצר בין ההמונים הסובלים לבין מנהיגי תנועת חמאס, שמתעלמים מסבל זה בשעה שהם חיים חיי מותרות בבירות ערב. הביקורת פורסמה בחשבון הפייסבוק של עבד, ותורגמה בידי אסף דוד.
גם העיתונאי הסורי פראס דלאתי הצביע במאמר באתר דרג' מחודש מאי 2024 על הפער בין הנהגת חמאס, שרוב ראשיה חיו בחו"ל, לבין תושבי הרצועה שסבלו ממוראות המלחמה. בשעה שהיו המנהיגים עסוקים ברטוריקה ובחזרה על סיסמאות, קיוו התושבים לסיום המלחמה, לסוף שפיכות הדמים ולחזרה לבתיהם. הניתוח של דלאתי התבסס על שיחות עם פלסטינים תושבי הרצועה כמו כרים אבו רוס, כרים ג'ודה 'ואחרים.
סיכום והערכה
בינואר 2025 פרסמנו בפורום לחשיבה אזורית מסמך בשם "היום שעכשיו: קווים למדיניות ישראלית שוחרת שלום", ובו מספר עקרונות שבכוחם ליצור מציאות של שלום ושל פיוס בין ישראל לפלסטינים. שניים מעקרונות אלה רלוונטיים לדיון:
עיקרון אחד הוא משא ומתן עם ההנהגה הפלסטינית הנבחרת, כלומר מתן אפשרות לחמאס (כמו גם לארגונים חמושים אחרים) להשתלב בפעילות הפוליטית במסגרת הרשות הפלסטינית. עיקרון זה מבוסס על כך שהרשות קמה מכוח הסכמי אוסלו, שראשיתם בהכרה פלסטינית בישראל, ולכן כל ארגון או תנועה פלסטיניים שמשתלבים בה מחויבים לקבל על עצמם את עקרונות ההסכמים האלה.
עיקרון שני הוא התמרת המאבק האלים למחלוקת פוליטית, כלומר בירור סוגיות הסכסוך בשדה המדיני והפוליטי במקום בשדה הקרב. נראה שכיום עיקרון זה הולך ותופס מקום במדיניות האמריקאית, וזאת בהיעדר מדיניות ישראלית שתכליתה להשיג הסדר מדיני כלשהו או ליצור חלופה שלטונית ברצועת עזה.הדיון הפנים־ישראלי מתרכז כיום בשאלות טקטיות וטכניות כמו פתיחתמעבר רפיח, פירוז עזה, סמכויות "ממשלת הטכנוקרטים", איסוף הנשק ועוד. שאלות אלה כמובן חשובות, אך אין להן משמעות רבה ללא דיון אסטרטגי מדיני בעתידה של הרצועה בפרט ובעתידם של יחסי ישראל והפלסטינים בכלל.
כתנועה לאומית גאה חמאס תמשיך לשמור על ארשת קשוחה שתצביע על הישגים, ותישבע בהמשכו של "המאבק". ובאותה נשימה היא מבינה את מגבלות כוחה ואת נקודות התורפה שלה, הנובעות מהזעם הציבורי הפלסטיני כלפיה
הכוונה הישראלית לפירוק הזרוע הצבאית של חמאס מכל כלי נשקה, לרבות הנשק הקל, היא אשליה. אין כיום כוח צבאי שיכול לאסוף את כל כלי הנשק הללו בינות הריסות עזה והאוהלים הטובעים במי גשמי החורף. לכן מוטב לישראל לאפשר לאנשי חמאס להניח את נשקם בשלב ראשון ולמסור אותו לשלטון פלסטיני עצמאי בשלב שני, תוך כדי השתלבות התנועה במערך השלטוני הפלסטיני כתנועה פוליטית.
בריאיון בדצמבר 2025 רמז ראש הלשכה המדינית-חו"ל של חמאס ח'אלד משעל, כי התנועה תסכים לוותר על הנשק הכבד תמורת אפשרות של אנשיה להשתלב במנגנוני הרשות דרך בחירות, וכי חמאס מוכנה לדון על שאלת הנשק עם הארגונים האחרים, אם כי הוא שלל לחלוטין התפרקות מנשק כצעד מקדים או כתנאי להמשך תהליך שיקום הרצועה.
את דבריו אלה של משעל יש לראות לצד מסמך הנרטיב השני. חמאס מבינה את חולשתה כמי שההתקפה שיזמה על ישראל הביאה לאסון על עמה. כתנועה לאומית גאה ובטוחה בעצמה היא תמשיך לשמור על ארשת קשוחה שתצביע על "ניצחונות" והישגים, ותישבע בהמשכו של "המאבק". ובאותה נשימה היא מבינה את מגבלות כוחה ואת נקודות התורפה שלה, הנובעות מהזעם הציבורי הפלסטיני כלפיה, מהפגיעה בתשתיותיה הפיזיות ומהפגיעה ברבים מאנשיה המרכזיים. בתנאים אלה היא מנסה להפיק את המירב ולאפשר לעצמה מרחב תמרון שיאפשר לה להמשיך ולהתקיים כתנועה פוליטית-דתית-חברתית משמעותית בזירה הפלסטינית.
מתוכנו של מסמך הנרטיב השני "שיטפון אל־אקצא: שנתיים לעמידה האיתנה ולרצון בשחרור" ניתן ללמוד שחמאס מאמצת דמות של תנועה לאומית פלסטינית בעלת יסודות אסלאמיים, הרבה יותר מאשר "תנועת התנגדות אסלאמית" כפי משמעות שמהּ.
מדיניות חכמה ובעלת חזון תדע לנצל את סימני החולשה של תנועת חמאס ולמנף אותם לכיוון מדיני של שלום ושל בנייה מחדש, פיזית ורוחנית: בנייה מחדש של רצועת עזה ובנייה מחדש של אמון בין ישראלים לפלסטינים. האם תימצא כזו?
