מאמר זה, שהתפרסם באתר פסחה (فسحة), מגזין התרבות של אתר ערב 48 הפלסטיני-ישראלי, הוא חלק מקובץ מיוחד שהתפרסם לרגל חלוף חמישים שנה למותו של רסאן כנפאני (غسان كنفاني) בידי כוחות ישראליים. את המאמר כתבה דניא א־טיב, סופרת פלסטינית ילידת בית לחם, שמנתחת את אחד הרומנים הקנוניים בספרות הפלסטינית, פרי עטו של הסופר ששמו נקשר, לנצח ככל הנראה, עם המאבק הפלסטיני המזוין.
הרומן "השיבה לחיפה" (כפי שתורגם לעברית) יצא לאור לראשונה בשנת 1969, כשלוש שנים לפני מותו של כנפאני בשנת 1972. א־טיב אינה מציינת פרטים ביוגרפיים על הסופר מלבד תאריך מותו. יש לשער שהיא עושה זאת משום שכל קוראי העיתון מכירים מצוין את סיפור חייו. עבור קוראי העברית שאינם מכירים, אוסיף כמה פרטים חשובים. כנפאני נולד בעכו בשנת 1936. הוא הכיר את חיי הפליטות מקרוב, כשבגיל 12 במהלך מלחמת 1948, מצא עצמו עם משפחתו בלבנון ולאחר מכן בסוריה. כנפאני נטל חלק פעיל במוסדות התנועה הלאומית הפלסטינית במקביל למפעלו הספרותי, ופעל במרץ כדי לקשור בין שני הכובעים שחבש. כתביו היו בעלי אופי פוליטי כפי שנראה גם ברומן זה. אותו רומן תורגם לעברית בידי גדעון שילה כחלק מהקובץ הספרותי "החדרים האחרים – שלוש נובלות פלסטיניות". כל הציטוטים המובאים בכתבה זו נלקחו מהתרגום לעברית של שילה. התרגום בהיר ונגיש ואני מציעה לקוראי המאמר לקרוא את הרומן עצמו.
א־טיב שואפת להציג לקוראיה כיצד ספרו של כנפאני רלוונטי אף כיום בהתמודדות עם הקולוניאליזם הישראלי, כפי שהיא מכנה אותו, ובהתנגדות אליו. במשך חמישים השנים האחרונות, היא טוענת, אנו מפרקים את הנחות היסוד של החיים תחת הקולוניאליזם כפי שכנפאני השאיר לנו בין השורות של מורשתו הספרותית. רומן זה, המתייחס לנכבה (1948) ולנכסה (1967), אינו מציג תמונה דינמית שלהן, כי אם כמו מציג את "גופינו הנצורים מול המראה של עצמיותנו". מראה זו הפכה את החרטה להתנגדות אקטיבית, אותה התנגדות שאפילו הקולוניאליזם הישראלי כשל בדיכוי שלה. ואכן, הפיכת הפלסטיני, הפליט והקורבן ללוחם שנאבק על ארצו ומתנגד לכיבוש הישראלי, זוהי מורשתו של כנפאני, וזהו סיפורו של "השיבה לחיפה". אך א־טיב שואפת לחשוף אלמנטים נוספים של הסיפור, ביניהם הקשר שבין האדמה לגוף מצד אחד, ובין הטראומה והזמן מצד שני. כמו כן, כנפאני שואף להסתכל מעבר למושגים הללו: לחקור את ההווה, ולעצב את העתיד.
הרומן "השיבה לחיפה" מתאר זוג – סעיד וספיה, שבעקבות המפלה של מלחמת 1967, נפתח בפניהם שער מנדלבאום והם יכולים לשוב ולבקר את ביתם שעזבו במלחמת 1948. למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים, הזוג מוצא את ביתו הישן אך כיום גרה בו משפחה יהודית של ניצולי שואה. במהלך הסיפור מסתבר שבני־הזוג עזבו לא רק את ביתם אלא שבמהלך טירוף הקרבות והשתלשלות האירועים, הם אף עזבו את תינוקם הקטן. תינוק זה גדל בחיק המשפחה היהודית וכיום הוא משרת בצה"ל.
הרומן נפתח בחזרתם של בני־הזוג לחיפה לאחר 20 שנה. "כאשר נהג את מכוניתו דרך רחובותיה של חיפה, עדיין עמד בהם במידת מה ריח המלחמה". הפגישה המחודשת עם העבר היא כאמור מרצון, אולם כיבוש העיר נהפך לטראומה מתמשכת. הסתירה בין תמונתה של חיפה כפי שהייתה כשעזבו אותה בשנת 1948, לבין תמונתה הנוכחית, מהווה לשיטת א־טיב את חוט השני של הטראומה שנוצרה משלושה מרכיבים: הזיכרון, השתיקה והאדם.
א־טיב מבקשת לחבר את ספרו של כנפאני לחיי היומיום וטוענת שחוט השני של הטראומה אינו נשאר בגבולות חיפה, והוא אינו נכון רק לנכבה ולנכסה, אלא הוא נוכח גם כיום במחסומים, בהשתלטות הישראלית על הקרקעות ובהקמת גדר ההפרדה הגזעית
השלטון הישראלי שאף לשנות את המשמעות הטבעית, לא רק של ההפסד, אלא גם של הזיכרון. הזיכרון שזור בתוך ההפסד והטראומה כחלק מהם. לדעת א־טיב המשמעות הטבעית של טראומה בנויה על ארבעה שלבים: השלב הראשון מופיע מייד אחרי רגע האסון, והוא מלא בזיכרונות קשים המבקשים להחיות מחדש את האירועים, את החלומות ואת הסיוטים; השלב השני מלווה בהכחשה ובניסיון לשכוח את האסון ולהימנע מהמקומות ומהאנשים שנקשרו בזיכרון עם האסון; השלב השלישי הוא מעין תקופה קצרה של החלמה אך הוא מלווה בסיוטים ובמחשבות טראומתיות; השלב הרביעי הוא שלב ההבראה, אף על פי שיש עוד תסמינים שנמשכים ודורשים טיפול. שלבים אלה של ההתמודדות עם הטראומה מצויים ברומן, גם אם בסדר שונה לחלוטין. במהלך נסיעתם של סעיד וספיה, המספר אומר "עבורו לא השתנו כלל שמות הרחובות". א־טיב מסבירה שעוד לפני שהספיקו בני־הזוג להתאושש מהשלבים הראשונים של הטראומה, הקולוניאליזם הישראלי סידר מחדש את המקום ושינה את שמות הרחובות כדי שהפלסטיני ירגיש שיש לו זיכרון סכיזופרני, כלומר הוא רואה את חיפה הישנה כדמיון ואת חיפה שאחרי הכיבוש כמציאות. כך מתערבבים אצלו שלבי ההתמודדות עם הטראומה.
בשלב זה, כנפאני כמו אינו משחרר מהטראומה הראשונה, על אף חלוף עשרים שנה. טראומת האובדן של בנם חלדון, חוסר היכולת לשוב לביתם קודם לכן וההכרח לעבור לרמאללה – כל אלה צפים כעת ביתר שאת כשהם נוסעים ברחובות חיפה החדשה. כנפאני מזכיר לפלסטינים, לשיטת א־טיב, שזיכרון העבר שלהם הוא מקור לאיום על הקולוניאליזם הישראלי. לכן, על סעיד וספיה או על כל פלסטיני אחר, ליישב בין זיכרונותיו לבין מה שהוא רואה מחלון מכוניתו. רק בדרך זו יוכל לשמר את זיכרונו ולהתמודד עם הכיבוש.
הקולוניאליזם הישראלי השתמש ברעשי המלחמה ובבלגן ששרר כדי להשתלט לא רק על המקום, כי גם על הזיכרון. בשלב זה א־טיב מבקשת לחבר את ספרו של כנפאני לחיי היומיום וטוענת שחוט השני של הטראומה אינו נשאר בגבולות חיפה, והוא אינו נכון רק לנכבה ולנכסה, אלא הוא נוכח גם כיום במחסומים, בהשתלטות הישראלית על הקרקעות ובהקמת גדר ההפרדה הגזעית. החוטים המחברים את הטראומה הם אישיים וקולקטיביים ואינם בהכרח זהים זה לזה. לדעת א־טיב, אף על פי שדוגמאות אלו לא היו קיימות בתקופתו של כנפאני, הוא הצליח לחזות אותן מבחינה ספרותית בדרך שבה בחר להציג את ההתמודדות של סעיד ושל ספיה עם שיבתם לחיפה לאחר מלחמת 1967.
א־טיב מציגה לקורא את המושג פסיכוגיאוגרפיה שהגה גיא דיבורד בשנת 1955. פסיכוגיאוגרפיה היא בעצם חקר של דפוסים ושל השפעות הסביבה הגיאוגרפית על הרגשות ועל ההתנהגויות של בני אדם. לשיטתה של א־טיב, יש במושג זה כדי להסביר בצורה טובה את המצב של ספיה ושל סעיד בעת שיבתם לחיפה אחרי המלחמה ובעת איחוד המשפחה וכן את מצבו של חלדון/דוב שגדל בחיק משפחה יהודית. חלדון/דוב אומנם גדל בבית הישן, אך הוא ינק מסביבה תודעתית שונה, וחווה את המקום ואת תושביו לפי המושגים שהביאה איתה המשפחה היהודית. גם כשהוא עומד מול משפחתו הערבית הוא אינו מרגיש שמשהו השתנה: "האדם הוא בסופו של דבר הבעיה". הוא מוכיח את דבריו בכך שבעוד שמשפחתו הערבית נטשה אותו, הרי שאישה יהודייה גידלה אותו וחינכה אותו כאילו היה בנה במשך עשרים שנה. מדברים אלו עולה הקשר העמוק שבין גיאוגרפיה לזהות. נוסף על כך, כנפאני אורך כאן השוואה בין נטישתו של חלדון/דוב לבין נטישת המולדת. הקבלה זו נותנת לגיטימציה לכיבוש הישראלי – הוא ראוי לאדמה משום שדאג לה וטיפל בה. כנפאני אינו מתמקד בסמליות של השיבה, אלא מתאר אותה כשיבה אל מה שאינו עוד בבעלותך. לא רק ברמה החומרית של הרהיטים, אלא אף ברמת המשפחה והעצמיות.
א־טיב משתמשת במושג נוסף – "גוף נטול אברים" של ג'יל דלז, המסביר את הפער בין הגוף הביולוגי והגוף שנמצא בתסביך רגשי. חלדון/דוב שייך מבחינה רוחנית למשפחתו היהודית, ובמקביל הוא מדיר לחלוטין את משפחתו הערבית, הביולוגית. כך הופך הקולוניאליסט את הפלסטיני להוויה נפרדת מהעצמי שלו. השימוש בשירות בצבא הישראלי נועדה להעצים את השייכות הרוחנית למשפחה היהודית מול המשפחה הביולוגית. חלדון/דוב מאשים את הוריו הביולוגיים: "היה עליכם שלא לצאת את חיפה". כלומר, לשיטתו, הייתה חשיבות להישארות במרחב הגיאוגרפי. כך מייצרת הפסיכוגיאוגרפיה אי־שוויון של הזיכרון: חוט השני של הטראומה שנע סביב גלגל הזמן אצל סעיד וספיה, הוא מבחינת דוב/חלדון מצב של פחדנות ארוכה שמנעה את שיבתם.
לשיטת כנפאני, ההתמודדות עם הטראומה צריכה להיות מוסבת ליציאה לפעולה – מלחמה. ההתנגדות האלימה אינה צריכה לחכות לדיונים בדבר הזכאות ההיסטורית, אלא עליה לשאוף לתיקון טעויות העבר באמצעות המאבק. תפיסתו זו מגולמת בדמותו של חאלד, בנם השני של ספיה וסעיד, שמצטרף לפדאיון בעוד שחלדון מייצג את העבר על כישלונותיו, אסונותיו והטראומות שהפלסטינים נדרשים לצמוח מהם. בסוף הרומן מציג כנפאני שתי צורות של התנגדות: התנגדות אלימה והתנגדות של הזיכרון. הרצון לשמר את הזיכרון, לפי כנפאני, אל לו לעורר פחדים מהעבר, אלא לרתום את האדם לנקמה ולשיבה. א־טיב שואפת להציג התנגדות נוספת: ההתנגדות שבשתיקה. היא רואה בהתנגדות זו מנגנון התנגדות משמעותי בעת שההתנגדות האלימה נעדרת מהמרחב.
הקולוניאליזם הישראלי מאז הנכבה ועד היום שואף, לשיטתה של א-טיב, להפריד בין גופו של הפלסטיני לבין עצמיותו. הוא עושה שימוש לא רק בפסיכוגיאוגרפיה ובניצול הטראומה שהוצגו, אלא אף בגופו של הפלסטיני עצמו, באמצעות אלימות חוקית, כדי לתת לגיטימציה לאלימות זו מול ארגונים ומוסדות בין־לאומיים. נגד כל אלו, שואלת א־טיב, כיצד ניתן להתנגד בשתיקה?
במהלך הרומן ניכר שימוש רב בהתנגדות בצורת שתיקה – אם בדרך השיבה לחיפה המאופיינת בשתיקה רבה של מורת רוח או בדרך חזרה לרמאללה, המאופיינת בשתיקה אופטימית ומחאתית, או אף בשתיקת הרהיטים בבית הישן, המעידים על מה שהכיבוש הישראלי מנסה להתכחש אליו. כל אלה ודוגמאות נוספות שא־טיב מציגה הם עדות להתנגדות דרך שתיקה. א־טיב סוקרת כיצד, גם כיום, בחיי היומיום הפלסטיניים, ההתנגדות שבשתיקה תופסת מקום נכבד. עצם המאבק נגד פעולות הכיבוש והסירוב להפוך את החיים תחתיו לנורמליים ולרגילים, היא התנגדות בשתיקה. נוסף על כך, לשיטתה, הנוכחות הפלסטינית היומיומית, העיקשת, הכוללת פעולות פשוטות ומסורתיות, היא התנגדות שבשתיקה לקולוניאליזם הישראלי.
לסיכום, לדעת א־טיב, העיון במורשתו של רסאן כנפאני והקבלתה למציאות כיום חושפת בפנינו מגוון דרכים לתפוס את מהות הפלסטיני כמקור להתנגדות יומיומית. זאת לצד ההתנגדות האלימה שכנפאני חרט על דגלו ונתן לה ביודעין מקום חשוב בעבודתו הספרותית. לפי א־טיב, על הפלסטינים להתנגד להנחות היסוד של הקולוניאליזם הישראלי ולא לאפשר לו להפוך את החיים האלו, תחת האלימות היומיומית, לדבר שבשגרה, לחיים רגילים. עיון בכתביו של כנפאני עשוי לעורר את המחשבה על דרכים מגוונות להתנגדות להפרדה שחווה הפלסטיני בין גופו לעצמיותו.
