האינטלקטואל המוערך והפילוסוף הפוליטי הפלסטיני-ישראלי ד"ר ראיף זריק חנך לאחרונה את הפודקאסט החדש הקרוי מרחב ציבורי של עיתון אל־איתיחאד. הפודקאסט רואה אור בימים של מבוכה פוליטית בקרב האליטה הפלסטינית בישראל, המתאפיינת בהפיכתה של האזרחות הקולוניאלית ל"שטח שקט" – "מדכא, משפיל, אבל שקט. שילוב זה של דיכוי, דיכאון ושקט גורם לנו למבוכה במקרה הטוב, ולבושה במקרה היותר טוב", לדברי החוקרת ד"ר ערין הווארי, מנכ"לית מרכז מדא אל־כרמל.
הפרק זכה לתשומת לב יוצאת דופן בקהילה הפוליטית הפלסטינית באזרחות הישראלית (מה שמכונה בלשון העם "ערביי ישראל"). אני סבור כי הסיבה לכך היא שיש בניתוח של זריק פרגמטיזם שאפשר להתחבר אליו הן ברמה הרגשית הן ברמה הפוליטית. זריק מציע לבחון עמדות, בריתות והחלטות לפי תכליתן המעשית ולא לפי עקרונות מוחלטים, משום שהנסיבות מגבילות מאוד ומחייבות פשרות.
בלשונו של זריק: "מי שעוסק רק בכוונות – שילך ויחיה במנזר, שם רק הכוונות מעניינות. בפוליטיקה המעשים הם דבר משמעותי". הטקטיקה המועדפת עליו היא כזו שתקדם שינוי בתוך המסגרות הפגומות הקיימות. במילים אחרות, זו אתיקה של אחריות ולא של כוונות טהורות בלבד.
הבחירה ההיסטורית של הפלסטינים אזרחי ישראל לקבל את האזרחות הישראלית ולפעול נגד המשטר הישראלי – ולא נגד המדינה הישראלית, כפי שניסח זאת זריק – היא ביטוי אולטימטיבי של הפרגמטיזם הפוליטי שלהם; ועצם התגבשותה של פוליטיקה פלסטינית בישראל, מדינה שקמה על חורבותיהם, הוא מופע של פרגמטיזם פוליטי. עם זאת, הפרקטיקה לא התגבשה לפילוסופיה פוליטית עקרונית ושיטתית ולתיאוריית שינוי.
יתר על כן, הפרגמטיזם הפוליטי זוהה (לרוב בצדק) עם תבוסתנות, מוסר פגום והפנמת מעמדו הנחות של ה"ערבי הישראלי" במשטר העליונות והאתנוקרטיה היהודית.
אישים או תנועות חברתיות ופוליטיות עשויים להימנע מהתחייבות לאידאולוגיה או לפתרון פוליטי קשיח במטרה לשמר גמישות, ליצור קואליציות רחבות ולאתגר את מוקדי הכוח
ציונות, אזרחות ופרו־אקטיביות פלסטינית
הפרגמטיזם הפוליטי שזריק משרטט מתאפיין בכמה הבחנות. ראשית, האזרחות הישראלית: מדעני חברה ביקורתיים, בעיקר בקרב החוקרים הפלסטינים בישראל, נוטים לכנות את האזרחות החסרה והמדירה של המיעוט הפלסטיני בישראל "חלולה", "אזרחות גטו" או "אזרחות קולוניאלית התיישבותית". זריק לעומת זאת מוצא בה גם היבט של הגנה, משום שהיא מגבילה את כוחו של הממסד בהתייחס לאזרחים הפלסטינים.
אומנם כל הפלסטינים בין הים לנהר חשופים לדיכוי, אבל בהיררכיה הפנים־פלסטינית אזרחי ישראל מוגנים באופן יחסי: הם מטרה לאפליה ולדיכוי אך לא לגירוש, טיהור אתני והשמדה, כפי שקורה בגדה המערבית ובעזה.
"אני מתקשה לחשוב מחוץ לאזרחות", זריק מודה, ומפתיע את השומע הפלסטיני המחשיב את עצמו לחלק מקבוצה ילידית שקדמה למדינה. יש בדבריו לא רק אימוץ של תזת הייחודיות, המבחינה בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין יתר בני ובנות עמם שהם נתיניה של ישראל במולדת או חיים מחוצה לה, אלא גם רמיזה לכך שהייחודיות הזו מצדיקה פרקטיקה ושיח פוליטי שונים.
במילים אחרות, זריק דוחה טענה מוכרת, שהתחזקה בצל מלחמת ההשמדה של עזה, שהשוני בין נתינים פלסטינים לבין אזרחים פלסטינים בין הים לבין הנהר אינו מהותי הן מבחינתה של הציונות והן מבחינתן של דרכי ההתמודדות איתה. עם זאת, לאי־נטישתה של האזרחות הישראלית לא מתלוות, בינתיים, הצעות חדשות לשימוש במסגרת האזרחות הזו. זריק מסתפק בשלב זה בהזמנה לחשיבה יצירתית.
מבחינת הפלסטינים, באופן צפוי וטבעי, הציונות איננה מה שציונים אומרים, אלא מה שהם עושים
שנית, ניתוק בין האנליטי, המוסרי והפוליטי. זריק ער לכך שהגבולות בין הפוליטי, המוסרי וההיסטורי מטושטשים בקרב הקהילה הפוליטית הפלסטינית בישראל. באמירה ש"הפוליטיקה אינה שכיר אצל המוסר או אצל ההיסטוריה" הוא מבקש, כך נדמה לי, לחדד את הגבולות האלה במטרה להעמיד נוסחה בהירה יותר לפרגמטיזם פוליטי.
הוא כתב דברים ברוח זו במאמרים שפרסם מוקדם יותר השנה בערבית ובעברית, שבהם הציע "לשמור על מרחב ומרחק בין התיאור ההיסטורי, ניתוח היחסים בין חברת המתיישבים לבין תושבי הארץ הילידים וההצעה הפוליטית העתידית לסיום המצב הקולוניאלי", והדגיש כי "אין לגזור לוגית את הפתרון העתידי מעצם התיאור ההיסטורי", וכי "העובדה שהיהודים בארץ הגיעו אליה ברובם כמתיישבים אינה מכתיבה את הפתרון המתאים לשאלת היהודים בפלסטין".
בכך הוא מצטרף לטענה שפרס עזמי בשארה בהרחבה בספרו מ־2022 כי: "כאשר אנו מתארים את המשטר הישראלי כאפרטהייד, חשוב לזכור את ההבדלים בין אפרטהייד כמושג אנליטי לבין השימוש בו במסגרת אסטרטגיה פוליטית של מאבק".
את ניצני המחשבות של בשארה וזריק בנקודה הזו אפשר לראות כעמעום אסטרטגי או כערפל בונה. אישים או תנועות חברתיות ופוליטיות עשויים להימנע מהתחייבות לאידאולוגיה או לפתרון פוליטי קשיח במטרה לשמר גמישות, ליצור קואליציות רחבות ולאתגר את מוקדי הכוח. אסטרטגיה כזו רווחת בשיח הפוסט־קולוניאלי ובפרקטיקות של התנגדות רדיקלית. הוגים כמו שנטל מוף (Chantal Mouffe) או ג'ודית באטלר סבורים שעמדה כזו היא קריטית משום שהיא פותחת מאבק במקום לנעול אותו, ומותירה מקום לריבוי דעות ועמדות ולהשפעות מגוונות.
במדינות שסועות וכן במצב קולוניאלי, פיוס יכול להתפרש כהכרה בגורל משותף, השלמה עם תלות הדדית, דימוי גאוגרפי משותף וזהות משותפת המתכוננת מתוך יחסי גומלין יומיומיים
פרגמטיזם פוליטי במובן של הבחנה בין המוסרי לבין הפוליטי ניכר היטב כבר בריאיון מקיף של בשארה לארי שביט בשנת 2002. כאשר הוא נשאל האם הוא מוכן לזכויות שוות ליהודים ופלסטינים בארץ, הוא השיב בשלילה וקבע כי "אין שום סימטריה בין הזכויות של שני הצדדים, אין כאן שתי זכויות על אותה חלקת אדמה".
אולם עמדתו העקרונית אינה גוזרת אסטרטגיה פוליטית קשיחה משום שמבחינתו הפתרון יכול להיות "בנוסח בלגי, של מסגרת דו־לאומית אחת על כל השטח, עם שני פרלמנטים לאומיים נפרדים ופרלמנט־על אחד. ויכולה להיות אפשרות של שתי ישויות מדיניות שכל אחת מהן דמוקרטית, אך שהיחסים ביניהן אינם יחסים של שתי מדינות נפרדות, אלא יחסים קרובים מאוד מבחינת גבולות, דרכונים וחילופים מסחריים".
במילים אחרות, עמדה אנטי־קולוניאלית נחושה אינה חייבת להכתיב תוצאה פוליטית מסוימת.
שלישית, פרו־אקטיביות פלסטינית וקריאה אנטי־מהותנית של הציונות. מבחינת הפלסטינים, באופן צפוי וטבעי, הציונות איננה מה שציונים אומרים, אלא מה שהם עושים, וזה שמונים שנה ציונים ממיטים על הפלסטינים סבל, דיכוי, גירוש והשפלה בלתי־פוסקים. למרבה הזוועה, ב(כמעט) שנתיים האחרונות מצטרפת לנכבה הפלסטינית המתמשכת גם מלחמת השמדה שמוביליה מתגאים בהיותה כזו.
למרות זאת, זריק מציע קריאה אנטי־מהותנית של הציונות כאידאולוגיה וכפרקטיקה שבינן לבין האידאולוגיה והפרקטיקה הפלסטיניות מתקיימים יחסי גומלין. הדיאלקטיקה הזו מאפשרת פרו־אקטיביות (agency) פלסטינית.
הסוציולוגים לב גרינברג ודניאל דה מלאך הדהדו עמדה דומה בקובץ מאמרים בעריכתם (2023), שבו הכירו ב"השפעות ההדדיות הדינמיות בין התנגדות הפלסטינים לדחיקתם מהקרקע ובין אסטרטגיות הקולוניזציה הציונית". עתה מגיע זריק, מלב האסון הגדול ביותר של העם הפלסטיני מאז 1948, וקורא לפעולה פלסטינית המכירה בכך שהציונות לא הייתה והיא איננה מהות קבועה, קריאה אשר עומדת בהכרח בסתירה לכל המאמצים והניסיונות לפיוס.
תלות הדדית וחובת הצלה
זריק מותיר את הדלת פתוחה לשפיות ולפיוס היסטורי באמצעות מחשבות על חלוקת המרחב על בסיס ההכרה כי בין יהודים ופלסטינים מתקיימת תלות הדדית. בהקשר של סכסוכים אתניים ולאומיים במדינות שסועות וכן במצב קולוניאלי, פיוס יכול להתפרש כהכרה בגורל משותף, השלמה עם תלות הדדית, דימוי גאוגרפי משותף וזהות משותפת המתכוננת מתוך יחסי גומלין יומיומיים.
בצפון אירלנד, לדוגמה, יישוב הסכסוך לא התבסס על תמורה תרבותית אלא על מה שהחוקר ג'ון יוז (Hughes) כינה "פונקציונליות הכרחית"; בדרום אפריקה הפיוס היה מבוסס על הכרה של הקבוצות המסוכסכות בתלות ביניהן, כפי שהציע החוקר דה טויט (Du Toit). זריק מציע חשיבה דומה גם בהקשר הציוני-פלסטיני. דווקא מהצד הפלסטיני, שזיהה בדרך כלל פיוס עם צדק ועם שוויון פוליטי, זריק מוסיף נדבך חשוב: פיוס כהכרה בתלות הדדית בין העמים.
ההנחה המקובלת על זריק ועל עודה היא שמצבם של האזרחים הפלסטינים בישראל שונה מהותית מזה של הנתינים הפלסטינים מתוקף אזרחותם הישראלית. מכאן נגזרת אחריותם להציל את בני עמם
אחד המאפיינים הבולטים של נציגי הפוליטיקה הערבית-פלסטינית בישראל ושל קהל מצביעיהם, שהם הרוב המוחלט בקבוצה זו, הוא אימוץ "תיאוריית הצלה" כלפי בני עמם במקום גבוה בסדר היום שלהם. עניינה של תיאוריית ההצלה הזו היא אמונתם בצורך הפוליטי והמוסרי שלהם להתגייס לטובת סיום הכיבוש ומימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית פלסטינית.
בספרו האחרון (2023), חבר הכנסת איימן עודה, איש חד"ש ויו"ר הרשימה המשותפת לשעבר, מזכיר כי "האזרחים הערבים אינם מיעוט לאומי וילידי בלבד, אלא גם חלק מהעם הפלסטיני, שמדינת האזרחות שלו כובשת חלק גדול מעמו ואחראית על הגליית חלק גדול ממנו. כחלק מהחובות הפטריוטיות של האזרחים הערבים, עליהם להשתמש במשקלם הפוליטי לטובת נושאים כלליים אלה".
על אף שהוא אינו כותב זאת בפירוש, עודה מבסס את תיאוריית ההצלה על ההנחה המקובלת גם על זריק כאמור שמצבם של האזרחים הפלסטינים בישראל שונה מהותית מזה של הנתינים הפלסטינים מתוקף אזרחותם הישראלית. מכאן נגזרת לדעתו אחריותם ההיסטורית להציל את בני עמם שלא שפר עליהם גורלם, בבחינת "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", כדברי מרדכי לאסתר.
המשיכה הרעיונית והרגשית של הקהילה הפוליטית הפלסטינית בישראל לרעיונותיו של זריק איננה משום שהם חדשים (ואף זריק עצמו אינו טוען זאת), אלא משום שקהילה זו כמהה לפילוסופיה פוליטית סדורה ומעמיקה הפונה אל השכל כשם שהיא פונה אל הרגש, כזו שיש בה תמהיל משכנע של המוסרי, האנליטי והפוליטי, ושחיה בשלום גם עם עמדה פטריוטית פלסטינית עקרונית וגם עם פרגמטיזם פוליטי.
ג'ורג' אורוול הציע כי חשיבה בהירה היא "צעד ראשון הכרחי לקראת התחדשות פוליטית". יש לבלום את האסון הנוכחי של העם הפלסטיני בין הים לנהר, אולם לשם כך נדרשת התחדשות פוליטית. זהו התנאי העיקרי להבטחה לבני עמנו כי לעולם לא עוד.
