המלחמה שהתחילה בשבעה באוקטובר היא פרק חדש בסכסוך הישראלי-פלסטיני שעוד לא נראה כמותו. מתקפת הפתע של חמאס ביישובים בעוטף עזה סימנה שיא חדש של התנגדות אלימה. מי שציפה ששימוש בכוח רב יותר הוא שיכריע את ישראל ויסלול את הדרך לסיום הסכסוך נחל אכזבה: ההתקפה הובילה למלחמה ארוכה ומתישה שגבתה קורבנות רבים מחד גיסא, ולא שינתה את המאזן האסטרטגי מאידך גיסא. האם אלו מגבלות הכוח?
לפי אסעד ע'אנם (أسعد غانم), האירועים האחרונים דורשים חשיבה אסטרטגית מחודשת. ע'אנם טוען שהחברה הפלסטינית עומדת בפני פרשת דרכים. מספר סוגיות דחופות דורשות מענה: כיצד יוכלו הפלסטינים להתמודד עם ישראל? כיצד יוכלו לעצב בעצמם את גורלם? ואיך יוכלו לקבל החלטות באופן עצמאי ללא מנגנונים מדיניים המיועדים לכך?
אסעד ע'אנם הוא פלסטיני אזרח ישראל, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. הוא עוסק בפוליטיקה השוואתית במזרח התיכון ובמיעוט הערבי בארץ. ככזה, פרופ' ע'אנם מכיר היטב את ההיסטוריה של הסכסוך ואת השיח הישראלי המתנהל בעברית, אבל הוא גם חשוף לרחשים ברחוב הפלסטיני נוכח ההתפתחויות האחרונות.
המצב שנקלעו אליו הישראלים והפלסטינים – המלחמה המתנהלת ללא מטרות אסטרטגיות וללא אופק לסיום – הניע אותו לפרסם במגזין אל־מג'לה את המאמר "הפלסטינים אחרי עזה… והחיפוש אחר עתיד למאבק הלאומי", כאשר הוא מתייחס לתחושת התקיעות ואובדן הדרך.
לעיתים הכוח הצבאי נתפס כאמצעי יחיד להגעה למשא ומתן, והתפיסה הפלסטינית עוצבה על בסיסו
במאמר ע'אנם כותב כי הפלסטינים הגיעו לשנת 2025 במצב המדיני והחברתי הגרוע ביותר שהיו בו – עם איום קיומי על הישויות המדיניות שלהם ועם שלושה אתגרים משמעותיים: הארגון המדיני שייצג אותם בעבר – אש"ף – לא קיים יותר בפועל, אלא רק כרעיון מופשט שמגויס לשיח באופן חיובי או שלילי לפי ההקשר. כמו כן, התנועה לכיוון הסדרים מדיניים שונים בין הירדן לים אינה קיימת עוד, בין אם מדובר במדינה ערבית, אסלאמית או מדינה לצד מדינת ישראל.
עם קריסת רעיון המדינה העתידית, הפכו גם שתי האסטרטגיות האפשריות למאבק אפקטיבי של הפלסטינים לבלתי־רלוונטיות: דרך השלום ודרך המאבק החמוש. נוסף על כך דרכי המאבק האלו פועלות בנפרד, ואין פרויקט פוליטי משותף שיארגן ויאחד את המאבק תחתיו.
לא מלחמה, לא שלום: קריסת האסטרטגיה המדינית
פרופ' ע'אנם מסביר כי החוויה הפלסטינית לאחר תחיית התנועה הלאומית הפלסטינית בחצי השני של המאה ה־20 היא חוויה של תנודות בין שתי אסטרטגיות אפשריות בהתמודדות עם ישראל. הראשונה היא רעיון המאבק החמוש למען השחרור. השנייה היא אסטרטגיית השלום והמשא ומתן שקודמה למען הקמת מדינה פלסטינית כשרעיון חלוקת הארץ התקבל בקרב פלסטינים כוויתור אפשרי למען עצמאות.
לאורך העשורים האחרונים ולמען ההגעה למטרות המדיניות, השתנתה נטיית כף המאזניים של החברה הפלסטינית בין אסטרטגיה אחת לשנייה, ולעיתים הצביעה על שילוב ביניהן עם נטייה לכאן או לכאן.
דרך המאבק החמוש הייתה חלק גדול מהתפיסה הציבורית, ולעיתים אף קודמה ככלי מרכזי לשחרור פלסטין ולהשמדת ישראל. בהקשר של "האמנה הלאומית הפלסטינית", במסמך המכונן של ארגון אש"ף שנוסח בשנות השישים, המאבק החמוש מוזכר כאמצעי מרכזי. לעיתים הכוח הצבאי נתפס כאמצעי יחיד להגעה למשא ומתן, והתפיסה הפלסטינית עוצבה על בסיסו.
מצד שני, ע'אנם כותב, במיוחד לאחר אוסלו ניתנה בתפיסה הציבורית קדימות למאבק בדרכי שלום ומשא ומתן. חלק מאלו שקידמו אסטרטגיה זו אימצו אותה כדרך מאבק יחידה וביקרו את המאבק הצבאי. חלקם, לעומת זאת, ראו את האמצעים הצבאיים או לפחות את זעזוע היציבות של הכיבוש כאמצעים כשרים שיכולים לדחוף את ישראל לקבל פתרון מדיני דיפלומטי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
נוכח כל זה, פרופ' ע'אנם מבקש לטעון כך: המעשה המדיני הפלסטיני הגיע לשיאו בהסכמי אוסלו ובהכרה ההדדית בין הצדדים. ואולם הסכמי אוסלו היו בית קברות לשאיפות הפלסטינים שנאבקו באמצעות אסטרטגיית השלום. כלומר מסיבות מגוונות, חיסלו הסכמי אוסלו את ההיתכנות לפתרון מדיני והביאו לקריסה של תפיסת השלום ושל פתרון שתי המדינות, לפחות כפי שזה נראה כעת.
מהו בדיוק צומוד? ע'אנם מסביר כי משמעות המושג היא הישארות העם בארצו, בעירו או בביתו, מבלי למסור שליטה על מרחב ומבלי לאפשר ייהוד או ישראליזציה שלו
במקביל לכך, פרופ' ע'אנם טוען, המאבק הפלסטיני החמוש הגיע לשיאו עם תקיפת חמאס בעוטף עזה בשבעה באוקטובר והעימותים היומיומיים עם תקיפות הנגד הישראליות. אולם תוצאות המלחמה, שנראו בה רמות אכזריות ויצר נקם ישראליים אדירים, הביאו את המאבק החמוש אל קיצו. וזאת בין אם מדובר בתקיפות של כוח צבאי ובין אם בעימותים ישירים עם הצבא הישראלי. בדיוק כפי שהסכמי אוסלו הביאו לקץ הפתרון המדיני, כך מתקפת השבעה באוקטובר – והמלחמה לאחריה – הביאו לקיצו של הפתרון הצבאי.
ניתן להוסיף על דבריו של ע'אנם כי סקרי דעת קהל בקרב פלסטינים מחזקים את טענותיו, ומראים היטב את ההשפעה של מדיניות ישראלית על דעת הקהל הפלסטינית. לפי סקר של מכון PCPSR משנת 1997 שסקר פלסטינים בגדה וברצועת עזה כשנתיים אחרי שיחות אוסלו, 68% מהנשאלים תמכו בפתרון שתי המדינות. בעשור שקדם למלחמה לעומת זאת, כשתהליך השלום לא נשא הצלחה, ירדה התמיכה בפתרון שתי המדינות בהתמדה עד 33% ב־2022. עם תקיפת חמאס בשבעה באוקטובר, 72% תמכו במתקפה.
צומוד אקטיבי כפרויקט לאומי מארגן
פרופ' ע'אנם מסביר שהמקרה הפלסטיני הוא ייחודי אך אינו יחיד במינו. קיימים עשרות – אם לא מאות – מקרים של לאומים שלא הצליחו להתמודד עם אתגרים פנימיים או חיצוניים, ואלו הובילו אותם אל סופם. זה לא קרה במקרה הפלסטיני בזכות הקרבתם של הפלסטינים והצומוד שלהם (צומוד: כוח ההתמדה להתעקש ולהישאר, להיצמד לקרקע) או בזכות תמיכת הערבים בעולם.
רבים כיום ממעיטים בחשיבות של תמיכת הערבים בעולם בגלל המצב הנוכחי, אך לא ניתן להסביר את הצומוד הפלסטיני ואת בניית המוסדות הלאומיים עד האינתיפאדה הראשונה ללא התמיכה הכספית והמדינית מצד גורמים אלו.
מהו בדיוק צומוד? ע'אנם מסביר כי משמעות המושג היא הישארות העם בארצו, בעירו או בביתו, מבלי למסור שליטה על מרחב ומבלי לאפשר ייהוד או ישראליזציה שלו. הוא מוסיף לפי האנציקלופדיה האינטראקטיבית לסוגיה הפלסטינית כי: "המושג ’צומוד’, בשימושו הנפוץ, מתאר את ההתנגדות היומיומית הבלתי־אלימה של הפלסטינים כנגד הכיבוש הישראלי. המושג נכנס לשיח הפוליטי בשנות השישים […] למילה ’צומוד’ אין הגדרה קבועה. המושג כולל תחום רחב של משמעויות ובכלל זה מטרות ופרקטיקות של התנגדות ששואפות להגיב על […] דיכוי."
המושג צומוד הוא בין היתר המשך החיים עצמם בתנאים שהופכים את היומיום לאתגר "כמו בנייה חוזרת ונשנית של בתים למרות סכנת הריסה, מעבר יומיומי במחסומים בשביל עבודה או בילוי למרות הקושי ואף התמדה בלימודים."
ע'אנם מאמין שמה שנדרש כעת הוא גיוס מאמצים לעיצוב פרויקט לאומי פלסטיני ובנייה מחדש של בית לאומי משותף כדוגמת אש"ף. הוא סבור שהצומוד אינו מטרה בפני עצמה
נוסף על כך, צומוד הוא לעיתים גם כינון מוסדות חזקים שמאפשרים קידום של החברה ושל הזהות הלאומית: "ה’צומוד’ מתגלה גם בייסוד עמותות ובחיזוקן, בהתמדה בפרויקטים כלכליים בפלסטין המחזקים את יכולת העמידה הכלכלית שלה בזכות עצמה, בגיבוש תפקיד חברתי אחראי למגזר העסקי, בארגון פעילויות תרבות פלסטינית ובהשתתפות בהן ובהובלת קמפיינים של מאבק."
אם כן, לפי פרופ' ע'אנם, הצומוד הוא הכלי החשוב ביותר במאבקי העם הפלסטיני. העמידה האיתנה במקום דורשת הקרבה רבה מהאנשים, ועם זאת היא אינה צעד מספק בפני עצמו. כדי שיתקיים צומוד מתמשך ויציב, נדרשת מעטפת של תנועה לאומית תומכת ופרויקט לאומי קולקטיבי, לפחות ברמה הסמלית.
מטרה ולא אמצעי – הצומוד לא יספיק לבדו
ע'אנם מסביר כי הצומוד לבדו אינו הכוח המניע מאחורי המצב של הפלסטינים, ולפחות לא היה כך באינתיפאדה הראשונה. עם זאת, הפלסטינים לא היו מצליחים להחזיק מעמד ללא תחושת האחדות הלאומית, ללא תמיכת אש"ף הסמלית והחומרית או בלי האמונה ששלטה בשנות השבעים והשמונים שקץ הכיבוש קרוב מתמיד והמדינה הפלסטינית נמצאת מעבר לפינה.
לפי ע'אנם, בתקופה האחרונה יש הקוראים לצומוד מפני שהם סוברים שאין פתרון קרוב. חלקם אינם מאמינים שיש צורך בפרויקט פוליטי שיגייס אנשים לעמוד מאחוריו. פרופ' ע'אנם לעומת זאת מאמין שמה שנדרש כעת הוא גיוס מאמצים לעיצוב פרויקט לאומי פלסטיני ובנייה מחדש של בית לאומי משותף כדוגמת אש"ף כי הוא סבור שהצומוד אינו מטרה בפני עצמה, לא ברמת הבית והיחידה החברתית המצומצמת ולא ברמה הלאומית.
האפשרויות לפעילות מדינית כללו בעבר מאבק לאומי ומשא ומתן ו/או מאבק צבאי, ואולם ע'אנם מוסיף כי קיימת דרך שלישית – גיבוש וחיזוק הצומוד ויוזמות פיתוח אנושיות וחומריות שבונות כוח.
החוויה הפלסטינית שהכי חיזקה את כוח הצומוד לדעת פרופ' ע'אנם היא הפיתוח האדיר בגדה וברצועת עזה אחרי 1967, שנמשך שני עשורים. הפיתוח הזה הוא מקור הכוח לאינתיפאדה הראשונה ולכך שנמשכה חמש שנים עד הסכמי אוסלו. גם חוויית הפלסטינים בישראל מהנכבה ועד היום היא חוויה כזו של פיתוח והתעצמות, ששיאם היה בשנות השבעים והשמונים.
ייתכן שעבור סביבה אחת, עצם ההישארות הכואבת במקום היא צומוד, ואילו עבור סביבה אחרת צומוד הוא נקיטת צעדים כמו אי־ציות אזרחי שלם או חלקי
ע'אנם מגיע למספר מסקנות מהתבוננות בשיח על הצומוד. ראשית, פעולות של צומוד נמצאות על הרצף שבין הימצאות האדם הפלסטיני בארצו ובין התנגדות עממית על אופניה השונים, שאינה מאבק חמוש ואף אינה שיחות שלום כאמצעי מרכזי. שנית, הימצאות הפלסטינים בארץ היא הבסיס של פעולת הצומוד במקום, אבל אין להסתפק בהימצאות פסיבית אלא לשאוף לפעולה עממית שתארגן את האנשים ותניע אותם להתנגד לכיבוש או למדינה שמושלת עליהם.
נוסף על כך, צומוד אקטיבי הוא פעולה לאומית המאורגנת ברמה הלאומית, אבל מותאמת לנסיבות הספציפיות שבהן הפלסטיני חי במקומות שונים. כלומר, ייתכן שעבור סביבה אחת, עצם ההישארות הכואבת במקום היא צומוד, ואילו עבור סביבה אחרת צומוד הוא נקיטת צעדים כמו אי־ציות אזרחי שלם או חלקי. פעולת הצומוד יכולה להיות ברמה המקומית, האזורית, הלאומית או הארצית.
לבסוף, אין לנקוט פרקטיקות של צומוד לשם עצמן, אלא כדי להשיג מטרות לאומיות. לכן זוהי פעולה שעליה להיות חלק מפרויקט לאומי רחב יותר, שמביט לטווח הרחוק ושואף לשחרור, לעצמאות ולהקמת מדינה דמוקרטית עבור הכלל.
ע'אנם מעיר לסיום: התנועה הלאומית הפלסטינית, שהרבתה לשבח את הצומוד, מעולם לא סיפקה הגדרה ברורה למושג. זאת בניגוד לפירוטים מוגזמים ולעיתים אף משמימים בנוגע להגדרות המדויקות של "המאבק בדרכי שלום ומשא ומתן" מצד אחד, ושל האופנים, הסוגים והמטרות של המאבק הצבאי מצד שני. לכן ברור למה התכוונו האליטות וההנהגות הפלסטיניות כשדובר על שתי אסטרטגיות אלה, ואולם קשה למצוא אפיון ברור למושג צומוד מנקודת המבט של ההנהגה או של התיאורטיקנים של התנועה הלאומית.
דרוש הסבר ברור כדי שמי שנוקט פעולת צומוד ידע שהוא אינו נוקט פעולה אינדיווידואלית מנותקת מהקשר, אלא יש לו חלק בפעולה לאומית קולקטיבית.
