מלחמת האזרחים בסוריה, שנמשכה יותר מעשור, השפיעה גם על הקהילה הפלסטינית הגדולה שחיה במדינה מאז שנת 1948. הפלסטינים, שמעמדם במדינה היה מורכב עוד לפני המלחמה, התפצלו בין תומכי המשטר ומתנגדיו וסבלו מאלימות משני הצדדים. כעת, לאחר שנפל משטר אסד לא ברור כיצד ימקם את עצמו המשטר החדש בנוגע לסוגיה הפלסטינית.
במאמר שפרסם החוקר ואיש האקדמיה נאג'י אל־ח'טיב בכתב העת רומאן, הוא בוחן את האפשרויות שניצבות בפני התנועה הלאומית הפלסטינית לשיפור היחסים עם סוריה החדשה.
אל־ח'טיב מותח ביקורת נוקבת על הארגונים הפלסטיניים משמאל ומימין, ומאשים אותם שהם לא הבינו כהלכה את טיב היחסים שהיו אמורים להתבסס בין תנועת השחרור הלאומית הפלסטינית לבין אחיותיה הערביות שנאבקו למען השתחררות מהעול של המשטרים הערביים הרודניים.
בלבול וניצול לרעה: האביב הערבי והאינטרס הפלסטיני
מהפכות האביב הערבי סחפו את העולם הערבי משום שהיו מאבק אמיתי לצדק אל מול מערכת מדינתית דכאנית ואכזרית. הן ביטאו את השחיקה של ההיגיון האוטוריטרי ואת התקווה של ההמונים ליצירת שינוי אמיתי. נראה היה, במבט ראשון, שהחברות הערביות יוכלו לראשונה מאז היווצרותה של המדינה המודרנית נוסח סייקס פיקו להשפיע באופן ישיר על גורלן ולתרום לדמוקרטיזציה של המרחב.
האביב הערבי היה אמור לבשר את חזרתה של הסוגיה הפלסטינית לסדר היום הערבי. פלסטין הייתה תמיד בלב התנועות העממיות הערביות משום שהסוגיה הפלסטינית הייתה מאז ומתמיד פצע פתוח במצפון הקולקטיבי הערבי, סמל לעלבון ודוגמה לסכנה שהפרויקט הציוני שנתפס כאימפריאליסטי מציב לאזור הערבי, לאדמותיו ולביטחון עמיו.
למרות החשיבות שבסוגיה הפלסטינית, שנתפסת כ"אם כל הסוגיות", התקיים האביב הערבי במנותק מהתנועה הפוליטית הפלסטינית, והתמקד בזכויות הבסיסיות של העמים הערביים לחירות וללחם. במשך הזמן, השתמשו המשטרים הערביים המושחתים בסוגיה הפלסטינית שימוש רטורי שנועד לצבור פופולריות ולהסתיר את הברית של חלק מהמשטרים האלה עם ישראל.
שחרור פלסטין מצריך מאמץ ערבי עממי שישתלב במאבק הפלסטיני למען מילוי משימותיו ההיסטוריות המורכבות
כך, דווקא התנועה הלאומית הפלסטינית, שהתבססה על השאיפה לחולל מהפכה בעולם הערבי, לא הצליחה להשתלב במחאת האביב הערבי. נראה שהמחאה תפסה את התנועות האלה לא מוכנות, והן נותרו מבולבלות ולא ידעו כיצד להתמודד עם המצב. התנועה הפוליטית הפלסטינית על פלגיה השונים לא הבינה את תופעת האביב הערבי.
ח'טיב מבקר את פעילותה של התנועה הלאומית הפלסטינית עוד לפני העימותים והחיכוכים עם עמי האזור שהצית האביב הערבי, עת כרתה התנועה בריתות גלויות עם משטרים רודניים נגד עמם. עמדות סותרות אלו הביאו לתוצאות הרות אסון עבור קהילות פלסטיניות החיות בכמה מדינות באזור. בכך סיפקה התנועה למשטרים אמצעים לתמרן ולנצל את המוני הפליטים השוהים במדינה זו או אחרת, דבר שהקרין באופן שלילי ולרעה על תדמיתם ועל תפקידם של הפלסטינים בחברות שבתוכן הם חיים.
ההתנהלות השלילית הזו של מנהיגים פלסטינים פגעה באהדה העקרונית והטבעית של עמי ערב במאבקם של הפלסטינים למען זכויותיהם. למשל ב־1990 הזדהו כל הפלגים הפלסטיניים עם כיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין מבלי להתחשב בהשפעה של צעד זה על תושבי כווית ובמצבם של מאות אלפי פלסטינים המתגוררים במדינה זו. כמו כן לא הובאו בחשבון ההשלכות שעשויות להיות לברית של תנועת שחרור לאומי עם משטר אוטוריטרי נוסף על התמיכה בכיבוש של מדינה אחרת.
הברית הזו עם משטר סדאם, שהייתה קונצנזוס פלסטיני רשמי מוחלט, חזרה על עצמה בסוריה: רוב הארגונים הלאומיים הפלסטיניים (למעט חמאס, בשל עומק יחסיה עם האחים המוסלמים הסורים) ניהלו יחסים קרובים עם משטר אסד, למרות דכאניותו והעובדה שפגע בבני עמו והרג בהם. ואכן בין קורבנות המשטר הסורי היו גם פלסטינים שחיו בסוריה. הם עדיין זוכרים את הטבח בתל א־זעתר שבו השתתף משטר אסד.
ההתרפסות הפלסטינית בפני משטרים ערביים, ובמיוחד בפני משטר אסד, הפכה את פלסטין לכלי בידי משטרים אלה לביסוס הלגיטימיות שלהם
אחדות המאבקים
שורשי הבעיה נטועים לפי הכותב עמוק בחוסר המודעות של תנועה זו לגבי הקשר ההדוק הקיים בין שחרור הפלסטינים מהכיבוש ודמוקרטיזציה של החברה הפלסטינית לבין שחרור העמים הערביים מהמשטרים הרודניים. שחרור פלסטין מצריך מאמץ ערבי עממי שישתלב במאבק הפלסטיני למען מילוי משימותיו ההיסטוריות המורכבות.
קשר זה נעדר מהתודעה הפוליטית הפלסטינית, גם אם הוא נוכח לעיתים בעקיפין, ובהקשר זה היא לא הבשילה לידי עמדה נחרצת. על הפלסטינים להבין ששחרור העמים הללו מהמדינות המושחתות המבוססת על עקרונות אימפריאליים, הוא אינטרס פלסטיני.
לפיכך, הברית עם חלק מהמשטרים הללו סתרה במהותה את המטרה הרצויה של שחרור פלסטיני. בהזנחת הצרכים של החברות הערביות, הבעיות שאיתן הן מתמודדות והמאבקים שלהן למען לחם וחירות, הקשתה על עצמה התנועה הלאומית הפלסטינית עוד יותר והרחיקה ממנה בעלי ברית טבעיים.
ההתרפסות הפלסטינית בפני משטרים ערביים, ובמיוחד בפני משטר אסד, הפכה את פלסטין לכלי בידי משטרים אלה לביסוס הלגיטימיות שלהם, להצדקת המדיניות האוטוריטרית שלהם כלפי עמם ושליטתם על משאבי המדינה. אסטרטגיה זו הייתה עבור חלק מהפלסטינים סימן ראשון להידרדרות ההדרגתית של התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית. הידרדרות זו הובילה לכריתת הסכמי אוסלו החמורים, שבבסיסם הייתה מונחת התפיסה שהפלסטינים נותרו לבדם ושהם צריכים לדאוג לעצמם ללא עזרת העולם הערבי.
לפי ח'טיב, פגיעת ההנהגה הפלסטינית בשאיפות העמים הערביים להשתחרר מהמשטרים הדכאנים הובילה לבידודם הצפוי של הפלסטינים.
הכותב מביא מספר קולות שדבקו בעקרונותיהם של צדק וחירות ולא נכנעו למגמה השלטת בקרב ההנהגה הפלסטינית. הוא מביא למשל את הניסיון הקצר של התנועה הסורית "הארגון הקומוניסטי הערבי", אשר בין השנים 1975-1974 הייתה בה נוכחות פלסטינית חזקה לצד סורים ולבנונים רבים. ארגון זה ביטא לפי ח'טיב את העמדה הפלסטינית הראשונית באשר לזכויות האדם במדינות ערביות השואפות לחופש וחירות. זאת בניגוד להשקפות של כל הפלגים של אש"ף, הן מימין והן משמאל.
"הארגון הקומוניסטי הערבי לא השאיר מורשת תיאורטית, וגם לא חי מספיק זמן כדי להשאיר מורשת של מאבק, אבל לוחמי הארגון היו סמלים שחיו בלבבותינו זמן רב"
ח'טיב מצטט את הכותב הסורי ואאל א־סוואח על פעילותה של תנועה זו: "רוב הסורים כיום אינם זוכרים את פעילי 'הארגון הקומוניסטי הערבי', אבל הם מכירים את הציור המהפנט של יוסף עבדלקי שכותרתו 'דמשק, שבת של דם'", שמתוארך ליום שבו חמשת חברי הארגון הוצאו להורג על ידי משטרו של חאפז אל־אסד.
במאמר אחר סוואח ממשיך ואומר: "במחצית השנייה של שנות השבעים… הסמלים של הארגון הקומוניסטי הערבי הציתו את דמיונו ואת מצפונו של השמאל הסורי החדש. הארגון לא השאיר מורשת תיאורטית, וגם לא חי מספיק זמן כדי להשאיר מורשת של מאבק, אבל לוחמי הארגון היו סמלים שחיו בלבבותינו זמן רב". כמו שאמר האינטלקטואל הפלסטיני-סורי סלאמה כיילה: "כדי לשחרר את פלסטין, אנחנו רוצים להפיל את המשטר הסורי".
חבלי הלידה של "הארגון הקומוניסטי הערבי" והמאבקים של סלאמה כיילה ושל אחרים להקמת "המפלגה המהפכנית הערבית" שתאחד את המאבק הלאומי הפלסטיני עם מאבקם של העמים הערבים (בראש ובראשונה העם הסורי) מבחינה חברתית ומעמדית – מסמלים את הניסיונות הללו להתעמת ברמה הפוליטית והמוסרית עם ההתנהלות הפוליטית של רוב הארגונים והכוחות הפלסטיניים, שלפי ח'טיב אינה מתקבלת על הדעת.
ח'טיב משקף בדבריו תפיסה שלפיה המשטרים הערביים למעשה תלויים בנאו־קולוניאליזם בדמות הברית עם ישראל לצורך מימוש האינטרסים הכלכליים שלהם.
תביעה לאחריות על תמיכה ברודנות
הרהור מחודש על העבר הרחוק אל מול שיתוף הפעולה של הפלגים הפלסטיניים עם משטר אסד הפושע – האב ובנו – יעזרו לבניית אסטרטגיה לאומית פלסטינית חדשה. זוהי הזדמנות לייצר אחדות במאבקים – המאבק של העם הפלסטיני והמאבק לבנייתה של סוריה חופשית וחילונית.
כדי להחזיר את האחדות הפלסטינית-סורית, ח'טיב סבור כי יש להעמיד לדין את כל מי שתמך במשטר אסד ותרם להרג ולפגיעה בסורים ובפלסטינים (החל בחזית העממית לשחרור פלסטין וכלה בכוח אל־קודס האיראני).
הפלגים שלא היו מעורבים בלחימה ישירה לצד משטר אסד נגד בני עמו צריכים להציע התנצלות ברורה על הטעויות שהם ביצעו. החזרת הלכידות הפלסטינית-סורית מחייבת להציע התנצלות זו מכל הפלסטינים שיצאו להגנת המשטר הקודם.
חידוש החברות האמיצה והוותיקה בין שני העמים הוא מהלך טבעי. דברים אלה באו לידי ביטוי בהצהרתו של נתניהו כי הישרדותו של משטר אסד תרמה לחיזוקם של אינטרסים ישראליים
התמיכה של פלגים פלסטיניים ושל מנהיגים פלסטינים במשטר אסד תרמה לצמיחתם של זרמים סוריים בדלניים שעוינים את הפלסטינים ואת מאבקם. ח'טיב אינו מופתע מהתפתחות זאת אשר במסגרתה שני הצדדים – הפלגים והרשות הפלסטינית – התאחדו מול יריב משותף – האופוזיציה הסורית – וכך היו קרובים יותר למשטר אסד.
די בהתנצלות של כל אלה כדי לטהר את האווירה הרעילה שהותירו הקבוצות החשודות בשיתוף פעולה עם המשטר הקודם. זה עשוי להספיק כדי להחזיר את פלסטין לחיק הסורי החם ואת סוריה – למאבק באויב המשותף של העמים הסורי והפלסטיני.
חידוש החברות האמיצה והוותיקה בין שני העמים הוא מהלך טבעי. דברים אלה באו לידי ביטוי בהצהרתו של נתניהו מ־23 בפברואר כי הישרדותו של משטר אסד תרמה לחיזוקם של אינטרסים ישראליים, ואילו נפילת המשטר הקודם העמידה אותם בסיכון. הצהרה זו חושפת את השקרים של כל תומכי משטר אסד לשעבר, שרובם טענו כי הוא מצודה של איתנות והתנגדות לישראל.
אלה שכחו בכוונה כי מצודה זו תרמה לנפילת מחנה הפליטים תל א־זעתר, להרס של מחנה הפליטים ירמוכ ולהרג ולעקירה של תושביו על ידי כוחות משטר אסד.
ח'טיב מזכיר כי ישראל היא אויבת משותפת לשני העמים וכי היא כובשת גם אדמות סוריות וגם אדמות פלסטיניות. הוא קורא לסגור את הפרק המביש שכתבו כמה דמויות פלסטיניות שנפגעו מעיוורון אידאולוגי מהול באופורטוניזם פוליטי ולהתחיל דף חדש.
