התקווה הכורדית לדה־צנטרליזציה בסוריה

מאז תחילת המאה ה־20 הכורדים שואפים להקים מדינה עצמאית בכורדיסטן, חבל ארץ המשתרע בתוך גבולות טורקיה, סוריה, איראן ועיראק של ימינו. המדינות שבהן הם חיים אינן מכירות בלאומיות הכורדית, וחלקן אף שוללות מהם זכויות תרבותיות ואינן מאפשרות להם מנהל עצמי בתחומים תרבותיים וחברתיים. כתוצאה מכך נותרו הכורדים, שמספרם מוערך כיום בכ־40-25 מיליון איש, הקבוצה הלאומית הגדולה ביותר ללא מדינה ריבונית.

הלאומיות הכורדית זכתה להכרה רשמית לראשונה במסגרת הסכם סוור (Sèvres) שנחתם בצרפת באוגוסט 1920 לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחילק את מרבית השטחים העות'מאניים בין מדינות שונות. ההסכם כלל הבטחה להקמת אוטונומיה כורדית בשטחי טורקיה, סוריה, עיראק ואיראן, וכי בהמשך יזכו הכורדים בעצמאות מלאה.

עם זאת, בזמן מלחמת העצמאות של טורקיה, קבעו הטורקים עובדות בשטח והשתלטו על האזור שנכלל באוטונומיה הכורדית. בהמשך, עוגנה השליטה הטורקית על שטח זה בהסכם לוזאן שסיים את מלחמת העצמאות הטורקית. במסגרת ההסכם הבטיחו טורקיה, עיראק, איראן וסוריה למעצמות פריווילגיות כלכליות, בעיקר לגבי נפט, בתמורה לזניחת האוטונומיה הכורדית.

מאז מתנהל מאבק עקוב מדם בין הכורדים לבין הממשלות המרכזיות בעיראק, טורקיה, איראן וסוריה. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 הצליחו כוחות כורדיים בסיוע האמריקאים לגרש את כוחות המשטר העיראקי מהאזור. בעקבות זאת הוסכם להקים אוטונומיה רשמית של הכורדים בחלק הצפון־מזרחי של עיראק, המכונה גם חבל כורדיסטן העיראקית. כיום הוא אחד משני האזורים הכורדיים האוטונומיים, והשני הוא כורדיסטן הסורית.

האמריקאים הם שהציעו למנהיגי הכורדים של YPG להרחיב את שורותיהם ולכלול לוחמים נוצרים, ערבים ואשורים ולשנות את שם הארגון ל"כוחות הדמוקרטיים הסוריים"

עניין אמריקאי: נגד דעאש ולמען הדמוקרטיה

בפרסום של מרכז אל־ג'זירה למחקרים, הכותבים מתחקים אחר המורכבות של הסוגיה הכורדית בסוריה ואחר השאיפות הכורדיות לשינוי מבנה המדינה בסוריה כך שיקבלו לידיהם סמכויות ניהול עצמי גדולות יותר.

ראשית, יש להבין את מורכבות הזירה הכורדית בסוריה. מפלגת הדמוקרטיה המאוחדת (PYD), אחת המפלגות הכורדיות הדומיננטית בסוריה, נוסדה בספטמבר 2003 כשלוחה של מפלגת הפועלים של כורדיסטן הטורקית (PKK). במשך שנים חי מנהיג PKK עבדאללה אוג'לאן תחת חסותו של משטרו של חאפז אל־אסד, וכך ביססה המפלגה אחיזה בקרב הכורדים בצפון־מזרח סוריה.

רוב האוכלוסייה באזור זה הייתה כורדים ממוצא טורקי שנמלטו לסוריה לאחר כישלון העימותים בין הכורדים והרפובליקה הטורקית הצעירה באמצע המאה ה־20. אולם הגורם העיקרי להקמתה של המפלגה הכורדית ברוח PKK בסוריה היה הפלישה האמריקאית לעיראק ששינתה את פני האזור ויצרה הזדמנויות חדשות. PYD ביקשו לנצל את הכאוס שלאחר הפלישה כדי לחזק את נוכחותם ואת פעילותם בטורקיה, בעיראק ובסוריה.

בסוף שנת 2011, מספר חודשים לאחר פרוץ המהפכה הסורית נגד משטרו של בשאר אל־אסד, הקימה המפלגה הכורדית PYD פלגים חמושים באזורים שבשליטת הכורדים בצפון־מזרח סוריה שפעלו תחת השם "היחידות להגנת העם" (YPG). בשנת 2014 זכו חמושים אלה לתמיכה אמריקאית משמעותית עם פרוץ העימותים בעיראק ובסוריה נגד דאעש.

מאז הניצחון הגדול שנחלו על דאעש בעין אל־ערב (כובאני) בתחילת 2015, נרקמה ברית הדוקה וארוכת טווח עם הכוחות האמריקאיים, שהתקדמו מצפון עיראק והקימו מספר בסיסים במזרח ובצפון־מזרח סוריה. האמריקאים הם שהציעו למנהיגי הכורדים של YPG להרחיב את שורותיהם ולכלול לוחמים נוצרים, ערבים ואשורים ולשנות את שם הארגון ל"כוחות הדמוקרטיים הסוריים".

מנהיגי הכורדים נענו להצעה האמריקאית והקימו ברית צבאית בשם "הכוחות הסוריים הדמוקרטיים" SDF, המורכבת מכ־80% לוחמים כורדים ו־20% בני עדות אחרות שהתאגדו במטרה להילחם בארגון המדינה האסלאמית דאעש ובארגון האסלאמיסטי הייאת תחריר א־שאם. במהלך השנים הם גם נלחמו בכוחות הנאמנים למשטרו של בשאר אל־אסד וכן בכוחות טורקיים.

במשך תשע שנים פעלו SDF בעיקר בצפון ובצפון־מזרח סוריה. הם נתמכו על ידי הפנטגון ונלחמו בדאעש ובמורדים, שזכו לסיוע מארדואן.

התחרות על ייצוג הכורדים הסורים הוכרעה במהרה לטובת מפלגת האיחוד הדמוקרטית (PYD) ויחידות ההגנה העממיות (YPG), שהפכו לכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF)

מאבקי כוח פנים-לאומיים

אולם למרות עלייתה המהירה בעקבות העימות עם דאעש ולמרות הברית עם האמריקאים, לא היו למעשה מפלגת הדמוקרטיה המאוחדת הכורדית (PYD) והזרוע הצבאית שלה YPG הכוח הפוליטי העיקרי בצפון־מזרח סוריה לאחר פרוץ ההתקוממות העממית נגד משטר אסד.

הכוח העיקרי היה המועצה הלאומית הכורדית (KNC), שהוקמה בארביל באוקטובר 2011, מספר שבועות לאחר הקמת המועצה הלאומית הסורית, המסגרת הפוליטית הראשונה של המהפכה הסורית ששאפה להפיל את משטר אסד ושכללה מנהיגים ופעילים ערבים וכורדים, מוסלמים ונוצרים, אסלאמיסטים וחילונים.

המועצה הלאומית הכורדית נוסדה בחסות מסעוד בארזאני, אז נשיא מחוז כורדיסטן בעיראק. היא פעלה ליצירת קואליציה של כוחות פוליטיים כורדיים בסוריה כדי לייצג את הקהילה הכורדית הסורית ולהשתתף מטעם כוחותיה לא רק בפעילויות המהפכניות אלא גם כדי שיהיו חלק מכל החלטה לגבי שינוי במבנה המדינה הסורית.

מכיוון שבארזאני ניהל מאבק חשאי נגד מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) על הנהגת כל הכורדים בלבנט, הוא ביקש שהמועצה הלאומית הכורדית (KNC) תעמוד כמחסום בפני חדירה של מפלגת האיחוד הדמוקרטי (PYD), המקושרת קשר הדוק ל־PKK, אל תוך הקהילות הכורדיות הסוריות.

עם ייסודה, כללה המועצה הלאומית הכורדית נציגים של כ־11 מפלגות כורדיות, הבולטת שבהן הייתה המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן (KDP), שהיא למעשה שלוחה של מקבילתה העיראקית הוותיקה יותר. המועצה הלאומית הכורדית הייתה חלק מהקואליציה הלאומית הסורית, יורשתה של המועצה הלאומית הסורית, אשר במהרה הפכה לנציגת המהפכה הסורית הן בזירה האזורית והן בזירה הבין־לאומית.

אולם נציגי המועצה הלאומית הכורדית לא הסתירו את חילוקי הדעות שלהם עם חברי הקואליציה האחרים בנוגע לדרישה לביזור הכוח הפוליטי כדי לאפשר לכורדים אוטונומיה.

התחרות על ייצוג הכורדים הסורים הוכרעה במהרה לטובת מפלגת האיחוד הדמוקרטית (PYD) ויחידות ההגנה העממיות (YPG), שהפכו לכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF). מה שסייע להכריע את התחרות היה התמיכה העצומה והבלתי־פוסקת שסיפקו האמריקאים ל־SDF, נוסף על המשאבים הכספיים שצברה משליטה בשדות הנפט והגז במזרח ובצפון־מזרח סוריה.

שני הצדדים כבר הגיעו ליישום של מספר צעדים בשבועות הספורים שלאחר חתימת ההסכם מ־10 במרס. כוחות SDF נסוגו מאשרפיה ומשיח' מסכין

סוריה החדשה: הסכם הכורדים עם א־שרע – והאיום בהפרתו

עד סתיו 2024, חודשים ספורים לפני נפילת משטר אסד, המשיך SDF לרדוף אחר לוחמי אופוזיציה כורדית סורית באזורים שתחת שליטתו ולהתעמת עם קבוצות חמושות שבטיות ערביות יריבות.

הצלחתם של המורדים הסורים בראשות אחמד א־שרע להפיל את משטר אסד בדצמבר 2024 ולהקים ממשלה סורית חדשה בדמשק הפתיעה את כוחות SDF וכן את כל הכוחות הכורדיים האחרים. המצב החדש שנוצר דחף את הנהגת SDF לנסות לבנות קונצנזוס כורדי מצד אחד ולהגיע לסוג כלשהו של הסכם עם דמשק החדשה מצד שני.

האמריקאים הפעילו לחץ על SDF כדי להגיע להבנות עם הכוחות המנצחים. ב־10 במרס האמריקאים אף סיפקו תחבורה ואבטחה כדי להקל את פגישתו של מזלום עבדי, מפקד SDF, עם הנשיא א־שרע, פגישה שהובילה להסכם המסגרת בין שני הצדדים שעיקר תוכנו:

• הבטחת זכותם של כל הסורים להשתתף בתהליך הפוליטי ובכל מוסדות המדינה ללא אפליה דתית או אתנית;
  
  
• הכרה בקהילה הכורדית כחלק בלתי־נפרד מהמדינה הסורית והבטחת זכויותיה החוקתיות;
  
  
• הפסקת אש בכל רחבי סוריה לקראת סיום הסכסוך המזוין;
  
  
• שילוב המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון־מזרח סוריה בממשל המדינה הסורי, ובכלל זה במעברי גבול, בשדות תעופה ובשדות נפט וגז;
  
  
• הבטחת חזרתם של כל העקורים הסורים לערים ולכפרים שלהם והבטחת הגנה מצד המדינה הסורית;
  
  
• תמיכה בסוריה בהתמודדותה עם שרידי משטר אסד ועם כל איום אחר על ביטחונה ועל אחדותה של סוריה;
  
  
• התנגדות לקריאות לחלוקה, לדברי שטנה ולניסיונות לזרוע מחלוקת בין כל מרכיבי החברה הסורית.

שני הצדדים כבר הגיעו ליישום של מספר צעדים בשבועות הספורים שלאחר חתימת ההסכם מ־10 במרס. כוחות SDF נסוגו מאשרפיה ומשיח' מסכין, שכונות בעלות רוב כורדי בצפון־מזרח חלב, שהפכו במהלך המלחמה זירה לעימותים עקובים מדם. חלב גם הייתה עדה למספר חילופי שבויים בין לוחמים של SDF ושל הייאת תחריר א־שאם; הושגה הסכמה להקמת גוף ממשל משותף לסכר תשרין, ששולט על אספקת המים לאזורים נרחבים במדינה ושנכבש על ידי הכוחות הכורדיים בשנת 2015.

הפלגים השונים שהשתתפו בכינוס, ביניהם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), הסכימו על הדרישה שסוריה צריכה להפוך למדינה דמוקרטית מבוזרת כדי לבטא את הצרכים של המיעוט הכורדי

עם זאת, כוחות SDF טרם נקטו צעדים קונקרטיים להחזרת שדות הנפט והגז לשליטת המדינה הסורית, צעד חיוני ליכולת המשטר החדש לענות על צורכי האנרגיה של המדינה.

הספקות לגבי כוונותיה של SDF במילוי מחויבותה על פי ההסכם בין עבד וא־שרע גברו בעקבות כינוס שנערך ב־26 באפריל 2025 בעיר קמישלי, בצפון־מזרח סוריה תחת הכותרת "ציפוף השורות של הכורדים". הכינוס רמז על התרחקות הכורדים מרוח הסכם עבדי־א־שרע ומהתקווה להסדיר את סוגיית הכורדים בסוריה.

על פי דיווחים בעיתונות, השתתפו בכינוס כ־400 משתתפים. הפלגים השונים שהשתתפו בו, ביניהם הכוחות הדמוקרטיים הסוריים (SDF), הסכימו על הדרישה שסוריה צריכה להפוך למדינה דמוקרטית מבוזרת כדי לבטא את הצרכים של המיעוט הכורדי. דרישה זו סותרת את ההסכם בין SDF להנהגה הסורית החדשה ומסבכת את תהליך ההקמה של מדינה סורית מאוחדת.

תגובת הממשל הסורי החדש לא איחרה לבוא. בהצהרה מטעם הנשיאות הסורית הודגש כי זכויות הכורדים נשמרות במסגרת מדינה סורית אחת המבוססת על אזרחות מלאה ועל שוויון בפני החוק, "ללא צורך בהתערבות חיצונית או בחסות זרה". ההצהרה הביעה גם חשש מ"מגמות מסוכנות של שינוי דמוגרפי באזורים מסוימים, המאיימות על הלכידות החברתית הסורית ומחלישות את הסיכויים לפתרון לאומי מקיף".

ההצהרה הזהירה מפני שיבוש העבודה של מוסדות המדינה באזורים הנשלטים על ידי SDF, השתלטות על משאבים לאומיים וניסיון של SDF להשתלט על המנגנון הפוליטי בצפון־מזרח סוריה, שם מתקיימות גם קהילות ערביות.

בקיצור, ההצהרה ביטאה את התנגדותה המוחלטת של הנשיאות הסורית לכל ניסיון "לכפות מציאות מפלגת או להקים ישויות נפרדות תחת מעטה של פדרליזם או ממשל עצמי ללא קונצנזוס לאומי מקיף". היא ציינה כי פעולותיה והצהרותיה של הנהגת SDF סותרות את תוכן ההסכם שנחתם בין SDF לממשל הסורי ב־10 במרס 2025, ומאיימות על אחדותה של המדינה ועל שלמותה הטריטוריאלית.

לב המחלוקת: אפשרויות של דה-סנטרליזציה

אחת המחלוקות המרכזיות בין SDF לבין הממשל הסורי החדש היא רעיון הביזור של סוריה, בין אם מדובר על ביזור מנהלי או פוליטי. נראה כי אין זה משנה כמה לחץ יופעל עליו, הממשל הסורי החדש לא יסכים להקמתו של כל סוג של שלטון פדרלי.

המשטר החדש בראשות א־שרע סבור כי משא ומתן על מערכת פדרלית עם כל קבוצת מיעוט פירושו הסכמה לחלוקת סוריה, מדינה שהייתה מפורקת במהלך יותר מעשור של מלחמת אזרחים. מצד שני, ישנן דרגות שונות של דה־צנטרליזציה, ומספר חוקרי המדינה המודרנית מכירים בכך כי ניתן ליישם מדיניות מבוזרת מבלי לפרק את סוריה, למשל על ידי הגדלת הסמכויות של הרשויות המקומיות.

הבעיה עם הצהרת הכינוס בקמישלי נעוצה בכך שהיא מעלה דרישות שאינן נוגעות רק לכורדים הסורים; היא גם מצפה מדמשק לעצב מחדש את המדינה הסורית כמדינה בעלת זהויות מרובות ולא כמדינה המבוססת על זהות אזרחית סורית אחידה.

האקדמאי הסורי מאלכ אל־חאפז מרחיב במאמר שפרסם באל־ערבי אל־ג'דיד על ההבדל בין מדינה מבוזרת לבין פדרליזם. הוא כותב כי ביזור במונחים מעשיים הוא חלוקה חלקית של סמכויות בתוך מדינה אחת, שבה הריבונות נשארת מאוחדת, אך ליחידות מנהליות (רשויות מקומיות, מחוזות, מועצות מקומיות) ניתנת היכולת לקבל החלטות במגזרים ספציפיים כגון בריאות, חינוך ושירותים.

פדרליזם לעומת זאת הוא מערכת פוליטית-חוקתית מורכבת יותר שבה הריבונות מחולקת בין הממשלה המרכזית לבין גופים פדרליים. לישויות אלו יש חוקה או חוקים משלהן, לעיתים פרלמנט, כוחות ביטחון וכללים פיננסיים.

נראה שיש צורך לפתוח בדיון על האפשרויות ככלים פוליטיים ומנהליים שיכולים לתרום ליצירת חוזה לאומי חדש המכבד גיוון, מחלק מחדש את המשאבים והופך את המדינה למכילה

ההבדל כאן הוא מהותי. פדרליזם פירושו שהמדינה מורכבת מיחידות פוליטיות נפרדות אך מאוחדות. ביזור לעומת זאת הוא בסך הכול חלוקה מחדש של תפקידים בתוך מבנה של מדינה מאוחדת, שאופייה המשפטי נותר ללא שינוי. השאלה בסוריה כיום אינה כיצד למנוע חלוקה, אלא כיצד לארגן מציאות מפולגת ממילא במסגרת חוזה פוליטי ברור המבטיח את המשך אחדותה הפוליטית של המדינה תוך הכרה בריבוי של מרכזי קבלת ההחלטות.

הכותב מוסיף כי הבחירה בין פדרליזם וביזור חייבת להתבסס על קריאה מדוקדקת של מבנה המדינה והחברה, פיזור האוכלוסייה, אופי המשאבים וחוויות הקיום המשותף בעבר הקרוב. פדרליזם, כאשר הוא בנוי על קונצנזוס, עשוי לספק עצמאות ליחידות גאוגרפיות או תרבותיות שחשות מודרות או חרדות ולטפח תחושת שייכות מרצון למדינה המאחדת. ביזור אדמיניסטרטיבי לעומת זאת מעניק לקהילות מקומיות את היכולת לנהל את ענייניהן היומיומיים מבלי לפגוע במבנה הריבוני של המדינה, והוא כלי גמיש להשבת האיזון בין המרכז לפריפריה.

בצל הנהגתו של שלטון מעבר שברירי ומדינה מותשת מעשורים של ריכוזיות אלימה, נראה שיש צורך דחוף לפתוח בדיון רגוע על אודות שתי האפשרויות ככלים פוליטיים ומנהליים שיכולים לתרום ליצירת חוזה לאומי חדש המכבד גיוון, מחלק מחדש את המשאבים והופך את המדינה למכילה. בכל מקרה, יש להסכים על מבנה המדינה בתהליך השתתפותי רחב, ולאשר אותו בחוקה שתיכתב על ידי הסורים עצמם, אבל לא תהיה העתק של חוקות סוריות קודמות, וגם לא תהיה מנוסחת כדי לרצות את מנהיגי תקופת המעבר.