בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז שבעה באוקטובר 2023, קיימים בישראל קולות הקוראים לעימות ישיר עם טורקיה; קולות המייצרים שיח של כוחנות ומיליטנטיות ומצביעים על מגמה מדאיגה: דחיקה של כלים מדיניים־אסטרטגיים לטובת פתרונות צבאיים, תוך התעלמות מהשפעתה המכרעת של הזירה הכלכלית־גאופוליטית על עיצוב מערכות הכוח האזוריות.
השיח הציבורי בישראל נוטה לעיתים להשליך את התפיסה המלחמתית גם על הזירה האנרגטית, ולמסגר אותה כחזית עימות נוספת מול טורקיה, אלא שמדובר במבט מצומצם ומטעה שמוביל לפרשנות ולמדיניות שגויות. בזירה האזורית ואף הגלובלית מתרחשת דרמה רחבה בהרבה שבה טורקיה היא רק אחת מהשחקניות, ולעיתים שחקנית תלויה ופגיעה יותר בתחום זה מכפי שהציבור בישראל מניח, וכפי שמראים במאמרם מהמת איבגין (Mehmet İvgin) וטופן דמירל (Tufan Demirel).
מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה והטלת הסנקציות על מוסקבה, אירופה פועלת לצמצום תלותה בגז רוסי ומפתחת נתיבי אספקה חלופיים. האיחוד האירופי הגדיל משמעותית את היבוא מארצות הברית, מקטר וממקורות נוספים, מהלך שמעצב מחדש את הסדר האנרגטי העולמי ומשפיע באופן ישיר גם על טורקיה כמי שמבקשת למצב את עצמה כצומת אנרגטי מרכזי בין מזרח למערב.
בדרמה הזאת משתלבת גם מערכת היחסים המורכבת בין טורקיה לרוסיה. במשך שני עשורים ביססה מוסקבה את מעמדה כספקית הגז העיקרית של אנקרה, תהליך שהחל עם פתיחת צינור Blue Stream בשנת 2003, אשר חיבר את רוסיה ישירות לחופי טורקיה דרך הים השחור. שינוי משמעותי במסלול השאיפות האנרגטיות של אנקרה התרחש בעקבות קריסת פרויקט South Stream ב־2014, מיזם רוסי עצום שביקש לחבר את רוסיה לבולגריה ולאירופה דרך הים השחור, אך נחסם על ידי האיחוד האירופי בשל הפרת כללי התחרות והחשש מהעמקת התלות במוסקבה.
מצבה האנרגטי של טורקיה מורכב ושברירי יותר מכפי שנדמה. עד שנת 2020 כמעט שלא היו ברשות טורקיה מאגרי גז משמעותיים, והיא נשענה כמעט לחלוטין על יבוא
עצירת העבודות בבולגריה יצרה ואקום אסטרטגי, שבתוכו פנתה רוסיה לטורקיה והסיטה את הפרויקט ל־TurkStream, שהחל לפעול ב־2020. שני הצינורות הללו יצרו תלות הדדית עמוקה: רוסיה נזקקת לשוק הטורקי כדי לעקוף את אוקראינה, וטורקיה נזקקת לאספקה הרוסית לשוק המקומי ולמעמדה האזורי. כך נוצר לטורקיה יתרון גאוגרפי ייחודי, שהוא היכולת לשמש מסדרון גז מרכזי בין אגן הים השחור והקווקז לבין שווקי אירופה.
מהלך זה העניק לאנקרה לראשונה מעמד ממשי כנתיב לאירופה, והפך לתוואי אסטרטגי המוביל גז רוסי הן לשוק הטורקי והן לבלקן, וסימן את תחילת המעבר שלה ממדינה צרכנית בלבד לשחקנית המבקשת למצב את עצמה כצומת אנרגטי אזורי.
אך למרות שאיפותיה להפוך ל"צומת אנרגיה", מצבה האנרגטי של טורקיה מורכב ושברירי יותר מכפי שנדמה. עד שנת 2020 כמעט שלא היו ברשות טורקיה מאגרי גז משמעותיים, והיא נשענה כמעט לחלוטין על יבוא: מרוסיה באמצעות הצינורות Blue Stream ו־TurkStream, מאיראן ומאזרבייג'אן, שני נתיבים המשקפים את האסטרטגיה הרחבה שלה: פיזור סיכונים באמצעות מקורות מגוונים.
צינור הגז איראן–טורקיה (Tabriz-Ankara), הפועל מאז 2001, סיפק בשנים מסוימות כ־10 עד 12 אחוזים, וכיום הוא מספק 6% מצריכת הגז של טורקיה. אספקה זו אינה יציבה בשל תקלות תשתית, תנאי מזג אוויר קיצוניים וסנקציות בין־לאומיות על טהראן.
שאיפתה של אנקרה להיות "צומת אנרגיה" נשענת פחות על הפקה עצמית ויותר על מיקומה הגאוגרפי, על תשתיות הטרנזיט ועל יכולתה להשתלב ברשת אזורית של שותפויות
במקביל לכך, אזרבייג'אן הפכה בעשור האחרון למקור מרכזי עבור אנקרה ואירופה: צינור Trans-Anatolian Pipeline) TANAP) שנפתח ב־2018, מעביר גז משדה שאה דניז דרך טורקיה, ומשם ממשיך ב־Trans-Anatolian Pipeline) TAP) לאיטליה, ובכך מייצר נתיב נוסף המקבע את טורקיה כמדינת מעבר חיונית בקווקז־אירופה.
גילוי הגז הגדול בים השחור (שדה Sakarya) סימן נקודת מפנה, אך גם לאחר העדכונים האחרונים מדובר במאגר יחיד, ואילו יתר מאגרי הגז בים השחור ובדרום־מזרח אנטוליה הם קטנים ותורמים אחוזים בודדים לצריכה הלאומית. בפועל, טורקיה ממשיכה למלא את צורכי האנרגיה שלה באמצעות שילוב של גז מיובא, LNG (גז נוזלי) מארצות הברית וקטר ומתקני אחסון והנזלה שהתרחבו בשנים האחרונות.
התמונה הזו מדגישה כי שאיפתה של אנקרה להיות "צומת אנרגיה" נשענת פחות על הפקה עצמית ויותר על מיקומה הגאוגרפי, על תשתיות הטרנזיט ועל יכולתה להשתלב ברשת אזורית של שותפויות ומסלולים, דבר המחזק את חשיבותם של מנגנוני איזון אסטרטגיים, כלכליים ודיפלומטיים ולא של עימותים במזרח הים התיכון.
השיח בישראל אומנם ממסגר לעיתים את הציר ישראל-קפריסין-יוון כ"מהלך נגד טורקיה", אולם בפועל זוהי תפיסה שגויה. שיתופי פעולה אלו יכולים לבזר סיכונים ולבנות תשתית אנרגטית רב־צירית בים התיכון, דבר שיכול לחזק את יציבות האזור כולו. עבור ישראל, ריבוי נתיבי גז הוא מנוף דיפלומטי לגיטימי: כלי להשפעה על טורקיה ללא צורך בעימות, דווקא משום שאנקרה תלויה ביבוא גז מבחוץ ובחיבורים גאופוליטיים שאינם בשליטתה.
כשאירופה עצמה דוחפת למדיניות של גיוון ומבקשת להפחית את התלות ברוסיה, וודאי שבהקשר הזה גם טורקיה, נתיבי הגז החדשים הם הזדמנות לייצר מנגנון רחב יותר של איזון אזורי.
במציאות אזורית שבה סדרי האנרגיה משתנים, גישה אסטרטגית כמו זו עשויה להוביל ליתר יציבות ושיתופי פעלה ולמרחב תמרון רחב יותר עבור כל השחקנים, מרחב שבו טורקיה אינה הכוח המונוליטי שמפחידים אותנו מפניו
הפרויקטים המשותפים לישראל, קפריסין ויוון, כמו צינור ישראל–קפריסין, ההסדרה המחודשת במאגר אפרודיטה-ישי ודגמי EastMed המקוצרים – מסמנים אם כן מעבר חשוב למערכת מרובת־נתיבים, גמישה ודינמית. גם פתרונות LNG בקפריסין ויצוא משותף דרך מצרים מחזקים מבנה רב־צירי זה. כל אחד מהנתיבים האלה מפחית לחץ פוליטי ומקטין תלות בנתיב יחיד, מה שלמעשה יכול לבסס את היציבות האזורית ולצמצם את פוטנציאל החיכוך מול טורקיה.
אנקרה עצמה תלויה במקורות יבוא שונים ואינה מעוניינת להיות חשופה ללחצים מצד רוסיה או איראן, וכאשר קיימים מספר נתיבים אזוריים כולל נתיבים שאינם עוברים בשטחה, נוצר מרחב פעולה משותף שבו אף שחקן אינו יכול לנצל את מעמדו לרעה. עבור ישראל, זוהי דרך חכמה ולגיטימית להשפיע על טורקיה ולהביא אותה לשיתופי פעולה ללא עימות צבאי וללא הידרדרות מיותרת, ודרך השפעה דיפלומטית וכלכלית – לייצב את מערכת היחסים עימה.
במציאות אזורית שבה סדרי האנרגיה משתנים, גישה אסטרטגית זו עשויה להוביל ליתר יציבות ושיתופי פעולה ולמרחב תמרון רחב יותר עבור כל השחקנים, מרחב שבו טורקיה אינה הכוח המונוליטי שמפחידים אותנו מפניו, אלא שחקנית מורכבת התלויה במקורות חיצוניים ושנתיבי אנרגיה אלטרנטיביים המתגבשים כעת הם מנגנון אסטרטגי יעיל וחשוב עבורה ומרחב פעולה משותף שבו אף שחקן אינו יכול לנצל את מעמדו לרעה.
